שלוש שנים בלבד חלפו מהרגע שבו מגדה ברץ (95) שוחררה ממחנה ההשמדה ברגן בלזן עד שהביאה לעולם, עם בעלה זאב, את בתם הבכורה רחל, בדירת חדר בבת ים. שלוש שנים שבהן גילתה שמשפחתה נספתה בשואה, היא עזבה חסרת כול את הונגריה מולדתה, עם אחותה ארנה, עלתה על ספינת המעפילים "כנסת ישראל", נכלאה חצי שנה במחנה בקפריסין, התחתנה, הקימה בית ללא גב משפחתי, והתמודדה עם אש הצלפים במלחמת העצמאות.

ברץ ניחנה בזיכרון פנומנלי. היא זוכרת את האירועים – רגעים גדולי וקטנים, שמות רחובות, משפטים שנאמרו ואנשים שאינם עוד. "זו תכונה נדירה", היא אומרת בחיוך, "אני רואה את הילדים שלי שאומרים 'אני לא זוכרת', ואני אומרת: 'איך את לא זוכרת?'"

השיחה עמה התקיימה ימים ספורים לפני יום השואה ("בשבוע הבא אני תפוסה לחלוטין", אמרה בשיחת הטלפון המקדימה, ובמהלך הריאיון קבעה מפגש עדות נוסף בשבט הצופים של אחד מנכדיה) התמקדה דווקא בשנים שאחרי המלחמה. במעבר מאסון נורא, לבניית חיים חדשים.

סיפורה הוא סיפורו של דור שהתרומם מזוועות המלחמה. כיום, עם שלושה ילדים, 10 נכדים ו-9 נינים, שאחד מהם נפצע במלחמת חרבות ברזל, היא אומרת: "אני ממשיכה להאמין שיהיה פה טוב. אולי אני כבר לא אהיה פה, אבל יהיה טוב".

"היה לנו דחף להמשיך, למצוא פינה משלנו"

את סיפורה כתבה ברץ לראשונה בחוברת קטנה, שהוציאה בימי מלחמת המפרץ, כשאיום בנשק כימי ריחף על ישראל. "עוד היטלר משתולל ומנסה להשתלט על העולם", כתבה שם, "באותם גזים קטלניים שהשתמשו בהם במלחמת העולם השנייה".

היא נולדה בטרנסילבניה, אז בהונגריה, "במשפחה מכובדת במעמד הבינוני… ילדותי עברה עלי כילדה תמימה, אולי קצת נאיבית וגם מפונקת". בשנות המלחמה הראשונות חייה נמשכו כרגיל, עד שב-1944 רוכזו בגטו ומשם הועלתה לרכבת ונשלחה לאושוויץ.

עם הגיעם למחנה, הופרדה מהוריה ואחיה, והמשיכה עם אחותה. בחוברת כתבה: "לא הייתה לנו אפשרות להיפרד לשלום ממשפחתנו". ולימים, במדור "מכתב שלא נשלח" בעיתון "לאישה", כתבה לאחיה אלכסנדר:  "הוא היה בן 12. את המכתב הזה אני לא מצליחה לקרוא, זה כל כך כואב".

בברגן בלזן הייתה עדה למאבק על פירורי מזון, ומוות מרעב, קור וממחלת הטיפוס, שבה נדבקה בעצמה. "זה היה נורא", היא מספרת, "אין איך לתאר את התקופה הזאת. מה שאנשים עשו שם"

באושוויץ, היא ואחותה היו חלק מצוות עובדי חיטוי. היא נחשפה לזוועות מכונת ההשמדה הנאצית, ובעצמה ניצלה ממוות כמה פעמים. היא שמעה את פיצוץ המשרפות במרד הזונדר קומנדר במחנה, ועם פינויו, הלכה ימים ארוכים בשלג בצעדת המוות לברגן בלזן.

בברגן בלזן שהתה בחודשים האחרונים הכאוטיים של המלחמה, הייתה עדה למאבק על פירורי מזון, ומוות מרעב, קור וממחלת הטיפוס, שבה נדבקה בעצמה. "זה היה נורא", היא מספרת, "אין איך לתאר את התקופה הזאת. מה שאנשים עשו שם". את המלחמה סיימה במצב של רעב קיצוני.

עם שובה לטרנסילבניה, גילתה שמשפחתה איננה עוד. הוריה ואחיה נרצחו על ידי הנאצים. אחרי תקופה קצרה בבודפסט, שם הצטרפו לתנועת בית"ר (אחותה ארנה התחתנה עם מפקד הפלוגה), החליטו לעלות לישראל.

היה לכם ברור שתמשיכו לישראל?
"המשפחה שלנו היו קצת אידיאליסטים. הבית שלנו היה ציוני. הרגשנו צורך להמשיך את זה, היה לנו דחף להמשיך, למצוא פינה משלנו ולהפסיק עם הנדודים".

"בקפריסין שמחנו שאנחנו חיים"

איך הגעת לארץ?
"הגעתי לארץ ב-1947 באוניית המעפילים 'כנסת ישראל', 4,000 איש כמו סרדינים. איך שהגענו, האנגלים החליטו ישר לקחת אותנו לקפריסין. התנגדנו, לא הסכמנו לקחת מהם מים, זרקנו עליהם אבנים, מה לא עשינו, עד שהם לקחו צינור כיבוי והתחילו להתיז עלינו מים. אחותי, הייתה בהריון, החליקה והפילה את התינוק. הגענו למחנה מעצר מקפריסין. אנחנו, יוצאי מחנות הריכוז, כבר לא היינו יכולים לראות גדרות".

איך נראה היומיום בקפריסין?
"הגיעו מהארץ אנשים שרצו ללמד אותנו עברית. זה לא היה בראש שלנו, רצינו חופש. היינו צעירים ושובבים. הגגות של האוהלים היו מורכבים מבדים צבעוניים, אז היינו חותכים חתיכות מהאוהלים והיינו רוקמים, תופרים בגדים".

אחרי אושוויץ, במחנה מעצר, היה לכם עניין להתעסק בדברים כאלה?
"זה היה תענוג. לגנוב את הבד היה תענוג. הייתי בת 16. לא כל כך רצינו ללמוד. אבל כול ערב היו ריקודים, שמח, שירים. רצינו לצאת לים להתרחץ, אבל היו גדרות. אז הבחורים רבו עם האנגלים, הם לא העזו לירות, עד שפתחו את הגדרות כדי שנצא לים. ואז כולם יצאו להשתזף, לשחות. היינו שמחים שאנחנו חיים. היינו צעירים. איך צעירים מתנהגים? קיבלנו מהמטבח יין, רקדנו ושתינו ועשינו שמח כמו שצעירים יודעים".

דיברתם על המחנות?
"לא כל כך חקרנו את האנשים. היינו שבעים מהסיפורים על המחנות".

"החברים של גיסי לקחו ארגז אוכל והכניסו אותי פנימה, שמו לי חתיכות לימון, אם תהיה לי בחילה. אחותי וגיסי היו אחראים על הארגז. הם שמו אותו בטעות הפוך על הראש, ועלו לאונייה לחיפה. בנמל חיפה פתחו את הארגז, ומצאו אותי"

שם, בקפריסין, הכרת את בעלך זאב?
"כן, הוא היה במחנה ריכוז בלודז', הוא עבר הרבה מאד, והגיע לקפריסין לפני. היו לי הרבה חברים באותה תקופה. אחד הבחורים רצה לצאת איתי. כשהכרתי את בעלי, הוא שאל אותו: 'אתה רציני?' ההוא אמר שלא ממש, ובעלי אמר לו: 'אז תסתלק. ומאז היינו ביחד".

איך עזבתם את קפריסין?
"בגלל שאחותי הייתה בבית חולים ועברה הפלה, אישרו לה ולבעלה לצאת קודם לחופשי בישראל, אבל היא לא רצתה להיפרד ממני. אז החברים של גיסי החליטו לעזור: הם לקחו ארגז אוכל והכניסו אותי פנימה, שמו לי חתיכות לימון, אם תהיה לי בחילה. אחותי וגיסי היו אחראים על הארגז. הם שמו אותו בטעות הפוך על הראש, ועלו לאונייה לחיפה. בנמל חיפה פתחו את הארגז, ומצאו אותי. שמו אותי במחנה בעתלית. הייתי שם כמה חודשים. בעלי זאב הגיע לשם לבקר אותי".

"בת ים הייתה חזית, היו צולפים עלינו מיפו"

כמו ברץ, גם בעלה התייתם משני הוריו. אביו נהרג באירופה, ואימו שהגיעה לישראל התאבדה. "הרבה שנים ניסינו לברר מה היה הסיפור", היא אומרת בכאב, "היא לא השאירה מכתב. את כול הסיפור שמענו מחברה קדישא. שמנו מצבה וכול שנה אנחנו מגיעים לקבר שלה".

ב-1948 כבר התחתנתם.
"כן, בלי הורים, רק בת דודה אחת שהייתה אתנו. חוץ מאחותי, היינו זוג לבד בעולם. עם המשפחה של בעלי היה קשה מאוד. לא קיבלנו מהם כמעט תמיכה. אני עבדתי במשק בית של משפחת קפולסקי, דרך אחת מבנות הדוד של בעלי. בעלי עבד בחנות בנחלת בנימין, במקצוע שלו כחרט".

מגדה וזאב ברץ. "היינו מאוד מאושרים. זאב היה בן אדם טוב, בן אדם מתחשב. מאחלת לכל אחת בעל כזה" (צילום: אלבום פרטי)

איפה גרתם?
"גרנו בבת ים, בדירת שני חדרים עם מטבח משותף לדירה נוספת. אני הייתי בחלק הפנימי במטבח. בעלי הבית גרו מעלי. אמבטיה לא הייתה, רק דוש ופרימוס לחמם את המים. השירותים היו משותפים".

הרגשתם על בשרכם את מלחמת העצמאות שפרצה אז?
"בת ים הייתה חזית. מי שיכל לעזוב עזב. היו צולפים עלינו מיפו, מג'בליה (גבעת עלייה כיום). באחד הבתים לידינו אישה ישבה ליד המיטה, נכנס כדור הביתה ופגע בה, היא מתה. בעלי היה יוצא לשמירה כמה פעמים בשבוע עם אקדח. באחד הערבים נכנס כדור לבית שלנו, אבל אני ישנתי חזק ולא התעוררתי".

ובזמן הזה עשיתם ילדה?
"הייתה מלחמת השחרור כשהיא נולדה ב-1948. בעלי היה אז בחיל הקשר. הוא היה שם מאוד מפורסם, הוא המציא שם כל מיני המצאות. אבל הוא אמר להם שלישון בבסיס הוא לא מוכן, שהוא לא רוצה לראות גדרות. זה מזכיר לו את המחנות ריכוז. הוא היה בקריה, וחזר כל יום הביתה. כשהתחיל את הצבא הייתי בהריון. בדצמבר 1948 ילדתי את רחלי בבית חולים בתל אביב. קראנו לה על שם אמא של זאב. לישראלה, הבת השנייה, קראנו על שם ישראל, אבא שלו. היא נולדה ב-1954. לא חשבתי שיהיה לי עוד ילדים. הבן השלישי, אודי, נולד ב-1960".

חלפו רק ארבע שנים מצעדת המוות מברגן בלזן עד לידת בתך הבכורה. זמן קצר. היה לך ברור שזה מה שתעשי?
"הכול היה ברור, אבל הכול היה קשה. ההתאקלמות הייתה קשה. אני מהונגריה, להונגרים יש מבטא, סבלתי. רק בגיל 60 למדתי לכתוב עברית נכונה".

"הילדים האלה אוהבים את הארץ"

הייתם שמחים בתקופה הזאת?
"תראה, היה לנו קשה. אני הונגריה, הוא פולני, לא הייתה לנו אפילו שפה משותפת. בינינו דיברנו גרמנית. רק אחרי הרבה שנים עברנו לעברית. את הילדים גידלנו בעברית מההתחלה. התנאים היו קשים. חיינו בדירת מרתף, היו נכנסים לנו מים, והבית היה מוצף, הכול נרטב. עבדתי כל החיים, גם כשהייתי בהריון. עבדתי משק בית, ואחר כך כסייעת בגני ילדים. לא היה לנו כסף לקנות משחקים. היום אתה רואה כל כך הרבה צעצועים שאתה לא יודע מתי הם ישחקו בכול אלה. אחרי שקיבלנו פיצויים המצב השתפר כלכלית, אבל היו לנו ימים קשים. הוא קנה את העסק שלו, ועבד בחרטות. אני עבדתי אצלו חלק מהשבוע. היינו עושים חותמות גומי".

דיברתם על מה שהיה אז?
"לא כל כך. היינו עם חברים שגם היו ניצולים, אבל כולם היו מסודרים כבר".

חייתם חיים מאושרים?
"היינו מאוד מאושרים. זאב היה בן אדם טוב, בן אדם מתחשב. מאחלת לכל אחת בעל כזה. איזה אהבה, אין דבר כזה בעולם. הוא היה גאה בי, והשקיע בי, כל יום נישואים, יום הולדת. הקמתי משפחה, ויש לי ילדים נהדרים. כולם מלומדים".

כמה נכדים ונינים יש לך?
"חכה, אני אספור. אני יודעת בעל פה, אבל כדי להיות בטוחה", היא אומרת ומוציאה דף נייר. לאחר רישום מדוקדק היא משיבה: "10 נכדים ו-9 נינים".

הנינים שלך היו במלחמה?
"שלושה מהם. אחד נהג טנק; השני היה בהנדסה קרבית ונפצע. יש לו רסיסים בגוף. יום בהיר אחד שולחים לי תמונה, הוא שוכב במיטה עם גופיה ואבא שלו יושב לידו. הם עשו בכוונה, כדי לא להפחיד אותי. אני מדברת עם חגי, הנכד שלי: "הוא ישן כל כך מאוחר?" ענה לי: 'לא, סבתא. הוא בבית חולים נפצע, אבל לא קשה'. אסון המלחמה הזאת. לא רואים סוף".

אלו באמת ימים קשים.
"כן, אבל אתם תראו, אני כבר לא אהיה פה, אבל יהיה פה טוב. אני מאמינה בזה מכול הלב. הנין הזה נסע לאוסטרליה לפני המלחמה, לטייל. הצטרף לקבוצת ישראלים. כשהתחילה המלחמה התקשר לאבא שלו ואמר: 'אבא, שלח כרטיס, אני חוזר הביתה'. אבא שלו אמר: 'תישאר עוד קצת', אבל הוא התעקש. הילדים האלה אוהבים את הארץ. הם ראו כמה ההורים לחמו בשביל הבית הזה".

מה תגידי לצעירים בישראל של אחרי 7 באוקטובר?
"אגיד שמהר מאוד מתגברים על הדברים הקשים. 7 באוקטובר היה מעין שואה שעברנו, ויתגברו גם על זה. גם יום השואה ישתנה עם הזמן. זה לא תמיד יהיה יום שעצובים בו, אלא יום שזוכרים. ידברו על השואה בבית ספר ויציינו, אבל זה לא יהיה אותו דבר. הזמנים עוברים, יש לנו כל כך הרבה לזכור. השנה לקחתי על עצמי לעשות הרבה עדויות. השבוע נפגשתי עם ילדים, בני 13 עד 18 בערך. חשבתי שלילדים אין סבלנות, אבל הם היו כל כך נחמדים, ושאלו הרבה שאלות. בשבילם זה משהו חדש. ואני החלטתי שהפעם אספר להם רק סיפורים עם סוף טוב".