"תודה שכולם באו, אני קצת נבוכה", פתחה רות הרן בת ה-89 את מפגש 'זיכרון בסלון' עם מורי בית הספר היסודי 'מולדת' בבאר שבע בשבוע שעבר. "רק על עצמי לספר ידעתי", ציטטה את המשוררת רחל, "צר עולמי כעולם נמלה, זה כולכם יודעים". במקרה של הרן, העולם הצר והאישי הזה היה רווי בסערות: אחרי שחוותה את השואה כילדה ובנתה את חייה כאשת חינוך במדינת ישראל, היא עברה את מתקפת 7 באוקטובר בביתה בקיבוץ בארי. במתקפה הזו נרצח בנה אבשלום, ושבעה מבני משפחתה נחטפו על ידי חמאס. שישה מהם חזרו בעסקת החטופים, ואחד מהם, טל שוהם, עדיין שבוי בעזה.
את סיפור חייה סיפרה הרן ברוגע, בצניעות, לעיתים בהומור, לעשרות האנשים שהגיעו לספריית בית הספר. סיפור שמעניק פרספקטיבה לחוויות קשות שאנשים עוברים בחייהם, והשראה ליכולת המופלאה להתמודד איתן מתוך חוסן פנימי עמוק. אנשים שאלו, שיתפו במחשבות, והיא שמחה לענות. בחלקם היא עוררה התרגשות ודמעות, ובאחרים השתאות והשראה מהכוחות הפנימיים והאופטימיות של אישה שפגשה פעמיים את הרוע האנושי, בלי שום פילטרים, ויכלה לו.
ילדים מוצאים נחמה בדברים קטנים
"נולדתי ברומניה, בבוקרשט, בת זקונים לשלושה אחים נוספים", סיפרה הרן, "אמי כיבדה אותי בברכה ואמרה 'נולדת בלי מזל'. וכל כך למה? כי השנה היא 1936. אירופה נגועה באנטישמיות, אירופה נגועה בפשיזם, באירופה נרדפים היהודים בכל מקום ומקום, והיהודים נודדים. נודדים לפולין, אז שם תופסים אותם. נודדים לרומניה, אז שם תופסים או מגרשים.
"אבי היה יליד ורשה, דוקטור לרפואה וגם פרמקולוג. היו לו מעבדות תרופות גדולות והוא היה איש אמיד. לפני שאנטונסקו עלה לשלטון ברומניה, הוחלט לגרש את כל הנתינים הזרים. אבי היה מועמד לגירוש. ניסינו לקחת עורכי דין, ניסינו לדבר עם מכרים, ניסינו לדבר עם חברים, הרבה לא עזר. בלילה אחד של סתיו חורפי אבא גורש. אחיו הבכור של אבא ליווה אותו לרכבת. הנסיעה ברכבות היתה מאוד מסוכנת, כי היו רומנים שהיו נאצים, אז הם פתחו חלונות, ויהודי שנסע ברכבת היו זורקים אותו מהחלון.
"הבית התייתם, בלי אבא עצוב מאוד. שלוש שנים חיפשנו את אבי, ולא מצאנו. אמא החליטה שהיא לא נשארת ברומניה, ושהיא רוצה להגיע לפולין, או למקום שיקרב אותנו לאבא. היה הלבישה אותנו ככפריים, עלינו לעגלה, ובדרך לא דרך, עם הרבה שוחד וכספים, הצלחנו להגיע לעיירה טשרנוביץ בחבל בוקובינה (שהיה בשליטת ברית המועצות – א"צ). עיירה שמאז מלחמת העולם גרמנים שלטו בה, והרבה מהאוכלוסייה דוברת גרמנית.
"הגענו לקרוב משפחה, רב, שאירח אותנו. בינתיים אמא מתכתבת עם כל מי שהיא יכולה כדי למצוא את אבא. שלוש שנים היא מחפשת אחריו. לילה אחד אמא חולמת שהיא רואה את המלך קארול, מלך רומניה. היא הלכה לרבנית לשאול אותה מה אומר החלום. הרבנית אמרה לה, אל תדאגי, יקרה נס, בעלך יחזור.
"וזה באמת קרה. יום אחד נפתחה הדלת ואבי הופיע בפתח הבית, זה היה מאוד מרגש. הוא הגיע לצ'רנוביץ כי הגרמנים עוד לא הגיעו לשם. היות וקם שלטון קומוניסיטי, אז אבא קיבל תואר מאוד חשוב, עכשיו הוא בולשביק.
"בזכות כישוריו הוא מקבל בית חולים לנהל. בבית החולים מתארחים בעיקר אנשי צבא ואנשי השלטון שאצה להם הדרך, כי הגרמנים הולכים ומתקדמים. עכשיו אבי מנהל בית חולים, יש לו הרבה חולים ופצועים. אנחנו מקבלים דצ'ה, זו וילה גדולה ומפוארת, אבל אנחנו יכולים להשתמש רק בשלושה חדרים, ואין לנו עצים להסקה. זה היה ליד אודסה.
"בבית הזה אני גיליתי כלבה, כלבת זאב. נכנסתי למלונה, שיחקתי עם הגורים. זו היתה תקופה מאושרת. ניהלתי את חיי מתחת לשולחן. היה לנו חדר אוכל גדול, אבל אני שמתי את כל הבובות מתחת לשולחן. אני רואה את כולם, אבל הם לא רואים אותי. ילדים מוצאים נחמה בדברים קטנים.
"אני ואחי, כשהיינו מאוד רעבים, היינו לועסים את הלחם, וכדי לשמר אותו היינו עושים ממנו 'סוכריות'. פעם אני כיבדתי אותו בסוכריה, פעם הוא כיבד אותי בסוכריה, אבל זה היה לחם."
מה תפוח אחד עשה לי
החיים המאושרים בבית נקטעו כשהנדודים נמשכו. "הגרמנים מתקרבים, והאוכלוסיה מאוד מודאגת. אבי מחליט שהוא רוצה לברוח לאוזבקיסטן, קזחסטן, כל ה'סטן', איפה שהגרמנים עוד לא הגיעו. אנחנו עולים לרכבת עם כל בית החולים, איזה שלושה קרונות. מדי פעם הרכבת עוצרת, ואנחנו אוספים מים חמים לתה.
אירוע קטן באותה רכבת עיצב, לדבריה של הרן, את חייה הבוגרים. "חודש וחצי אנחנו ברכבת. יום אחד עולה לרכבת כפרייה עם שני סלי תפוחי עץ. תפוחי עץ היה שווה לזהב. הכפרייה מציעה לי תפוח. אבל אני ילדה גדולה, אני כבר בת ארבע. אני יודעת שלא לוקחים כלום מאנשים זרים. אני מסתכלת על אבא, הוא מסתכל עלי, ואני מבינה שאני לא אקח את התפוח הזה.
"לימים הבנתי מה התפוח הזה עשה לי. סבלנות, לדחות סיפוקים, עצמאות."
אין איפה לקבור את אבא
"אנחנו נוסעים ברכבת ימים, חודשים, מגיעים לאוזבקיסטן. אבא מקבל לנהל בית חולים אחר כממלא מקום, ואנחנו חיים כחצי שנה באוזבקיסטן. בינתיים הרוסים מצליחים לשלוח את הגרמנים אחורה, לדחות אותם, שהם לא יגיעו לאוזבקיסטן וקזחסטן וה'סטן'.
"יום בהיר אחד אבא מקבל הזמנה דחופה מהקומוניסטים. סטאלין רדף את כל הרופאים וכל האינטלקטואלים. ואנחנו בסכנה מתמדת. כמה שאנחנו דוברים שפות, אנחנו יהודים. קשה להסתיר. אבא מקבל תפקיד חדש – להיות מפקח רפואי בקישינייב, עיר גדולה בבסרביה. מגפת הטיפוס משתוללת ברחובות. חולים, פצועים, גוויות ברחובות העיר. תפקידו של אבא הוא למגר את המחלה. כמובן שזו עבודה כמעט בלתי ניתנת לביצוע. אבל כדרכו הוא התמסר. באחד המקומות שאליהם הוא הגיע, הוא בעצמו חלה בטיפוס, ונפטר.
"אנחנו צריכים לקבור את אבא. אבל איפה? אין בתי קברות יהודיים. אמא שלי נודדת מכפר לכפר עד שהיא מוצאת באחד הכפרים יהודי שמראה לה איפה היה בית הקברות. לא איפה נמצא בית הקברות, אלא איפה היה בית הקברות. אנחנו קוברים את אבא.
אמא אומרת, אנחנו נוסעים לרומניה. הדוד שלי שולח לנו מזוודות עם כסף, כי היתה אינפלציה מאוד גדולה ברומניה. אנחנו מצליחים לשחד כל מיני אנשים, ומחופשים ככפריים מצליחים לנסוע כברת דרך לכיוון בוקרשט.
בארץ: "אמא שלי כל הזמן אמרה 'באנו לארץ לבנות ולהיבנות'"
"המשפחה קיבלה אותנו יפה, משפחה גדולה ואמידה. אף על פי כן, אמא אומרת, אנחנו נעלה לארץ ישראל. בקישנייב הסיסמה (של התנועה הציונית – א"צ) היתה לבנות ולהיבנות. השנה היא 1947, אחי ואחותי מקבלים אישור כניסה לארץ, כי האנגלים שלטו בארץ. אמא ואחי הקטן לא.
"אמא מכרה את כל התכשיטים שהיו לנו, נתנה שוחד לכולם ואיכשהו הכניסו אותנו לאחת האוניות, לבטן האונייה. עשרה ימים שטנו בבטן האונייה. היה נורא, לא היה אוויר, נשים בהריון, חולים פצועים. עוברים גם את זה. פתאום אני שומעת: 'הגענו'. זה היה כל כך מרגש.
"אני עולה לסיפון, ומחזה כל כך מרגש בשביל ילדה בת 13-14", היא מאבדת לרגע את קולה, "אני רואה את כיפת הזהב בחיפה, את המדרגות. הביאו לנו מנדרינות, אני זוכרת עד היום את הטעם.
"אחי הלך מיד לפלי"ם, אחותי הלכה לעבוד בבית חולים בלומנטל, שזה בית חולים לחולי נפש, ואמא שלי קיבלה משרה בטיפת חלב, כי עלו המון ניצולי שואה שפחדו לגעת בתינוק, והיא הדריכה אותן.
"אני כבר ידעתי להסתדר עם עצמי בחיים. אמא שלי התעקשה שאנקה את ביתן של שתי זקנות 'ייקיות', 'אבל אל תקחי כסף', היא אמרה.
"היינו מאושרים. אמא שלי כל הזמן אמרה 'באנו לארץ לבנות ולהיבנות'. גרנו בבית שלוש משפחות בהן היתה עליזה, עם כיסוי ראש, שהיתה דתייה, ועוד משפחה. שלוש משפחות בבית אחד במשך שנה שלמה, יחסי אנוש יוצאים מן הכלל. אף פעם עליזה לא אמרה לנו 'זה אסור, זה מותר'. נתנה לנו לנהוג כדרכנו, אבל אמא שמרה על כשרות."
"כל חיי גרתי באזור הדרום"
"אני נסעתי ללמוד בפרדס חנה, בית ספר חקלאי. התגייסתי לנח"ל, הלכתי לנחל עוז. הייתי בשנים שרצחו את רועי (רוטברג, בן נחל עוז שנרצח ב-1952 על ידי מחבלים מצרים – א"צ). היו פדאיונים, פחדנו ללכת לשירותים למרות שהיינו חיילות. ילדים מעזה היו באים לקטוף תפוחי אדמה. המצרים שלטו בעזה, אם מישהו היה מרים את הראש היה חוטף ירייה".
"שם, בנחל עוז, הכרתי את בעלי. הוא היה חבר קיבוץ גבים, היה בא עם סוס, עם אופניים לנחל עוז. התחתנו, נכנסתי להריון, ולא אהבתי את החינוך בקיבוץ. אנחנו עוזבים לשכונת בורכוב, משם בעלי היה במקור.
"לימים בן גוריון יצא בהכרזה שבני קיבוצים יעזרו לעולים החדשים במושבים. התנדבנו ואנחנו במושב תדהר. אני הייתי גננת, והוא מדריך חקלאי. בעלי הלך לחודש במילואים ואז לחודש בקורס. היו מדריכים חקלאיים שהיו מביאים לי ירקות, הייתי מבשלת מרק. השכנה שלי היתה אומרת 'וואי לי, האישה של המדריך, אחד הולך אחד בא…'
"אהבתי מאוד את תדהר. אנשים מרוקאים מהרי האטלס. הגענו בסתיו, אנשים הולכים לבית הכנסת, הזמירות בבית הכנסת. הלבוש המסורתי, הטכסאן. ראש השנה, יום כיפור, אני הייתי מוקסמת. לפעמים השכנים, משפחת כהן, היו לוקחים את הבן שלי. פעם הם השאירו אותו בטעות בשדה כותנה אחרי שריססו שם פרתיון, שזו אבקה מאוד מסוכנת. מצאתי אותו והוא היה בסדר.
"עזבנו את תדהר, והחלטנו לעבור לבאר שבע. הייתי גננת במשק עזר. שם גם כן היו תקופות קשות. ילדים היו באים בלי אוכל, בלי בגדים. כל חיי גרתי באזור הדרום. עסקתי בחינוך, הייתי יועצת."
בארי
"עברתי לבארי לפני ארבע שנים, אחרי שבעלי נפטר, ובני הבכור, אבשלום, התעקש שאעבור לבארי. עברתי לשם כדי להיות קרובה אליו.
"אהבתי את חיי הקיבוץ", הרן עוצרת ובוכה לרגע, "שדות, בוסתנים, מטעים, פריחה. פשוט גן עדן. האנשים, הקהילה. אנשים חרוצים, מאירי פנים, יצירתיים. אתם יודעים שקיבוץ בארי היה אחד הקיבוצים המבוססים ביותר בדרום".
7 באוקטובר: "ראיתי מיטת תינוקות ספוגה בדם"
ואז הגיעה שבת שמחת תורה, 7 באוקטובר. הרן היתה לבד בביתה. "את בני אבשלום רצחו, את גופתו חיללו. פתחתי את החלון, צעקתי וואי זה נורא, זה כמו בשואה. ראיתי את גופתו של השכן שלי זרוקה על הדשא. יצאתי בגניבה מהבית, ראיתי מיטת תינוקות ספוגה בדם. ראיתי ילדים שנרצחו לנגד עיני הוריהם והורים שנרצחו לנגד עיני ילדיהם. דם, זוועות, ירייה בכל פינה. חזרתי לביתי, לא ידעתי מה אני אמורה לעשות בסיטואציה הזאת. הייתי המומה.
"תינוקות, נשים, זקנות, חולים, פצועים, נלקחו בשבי לעזה. במנהרות עזה, ללא מים וללא חמצן רוב הימים. המשפחה שלי גם נלקחה בשבי. נלקחה כלתי שושן, עם בתה, בעלה ועם שני נכדיה (שושן הרן, בתה עדי שוהם ובעלה טל שוהם, והנכדים נווה ויהל – א"צ) ונלקחה בתי עם בתה, נכדתי (שרון אביגדורי ובתה נעם – א"צ). הנשים והילדים שוחררו, ואחד הגברים נשאר. טל שוהם, הבעל של הנכדה שלי. אתם עוד תראו אותו בעזרת השם.
"אותנו בבוקר אספו, חלקים מאיתנו, והביאו לשדרות. אי אפשר לתאר איזו קבלת פנים קיבלנו בשדרות. סירים של אוכל, מזרנים, שמיכות, מה שרק אפשר היה לתת יוצא מן הכלל.
"אני החלטתי לנסוע לבאר שבע והתארחתי בביתה של אתי, בעומר. את בעלה אני מכירה מאז שהיה ילד שובב, כי הוא היה חבר טוב של הבן שלי". אחרי המפגש סיפרה הרן שכיום היא מתגוררת בדיור מוגן בבאר שבע.
"בשני המקרים היתה השמדה מכוונת, שיטתית. רוע מוחלט"
להרן עמדה מורכבת על הקו שמחבר בין השואה לטבח 7 באוקטובר. "כשביקשו ממני לדבר בערוץ 12, דבר ראשון אמרתי, 'זאת שואה'. שאלו, למה את אומרת? את לא מגמדת את השואה? עכשיו אני אגיד למה זאת שואה. בשני המקרים – השמדה מכוונת, שיטתית. רוע מוחלט. פה רצחו אנשים וגם שם. השפלת ערך האדם באשר הוא אדם".
"אני אשאל אתכם שאלה", היא פונה לנוכחים, "למה לדעתכם הטביעו הנאצים מספר על היד?"
"לצורך תיעוד", עונה מישהי, ואחרת אומרת: "כמו לבהמות".
רות ממשיכה: "זה אומר שאתה כבר לא בן אדם. אתה לא סופר, אתה לא רופא בכיר, אתה לא קומפוזיטור, אתה אפס. ואתה רק מספר".
ויחד עם זאת, היא רואה בשואה אירוע ייחודי. "השואה היא כתם אפל בתולדות המאה העשרים. אירועי השואה השפיעו על תפישת האנושיות, על עיצוב וראיית האדם באשר הוא אדם. השואה הטביעה את חותמה על כל האנושות. היתה זאת טראומה אנושית. אין, ואי אפשר להשוות את אירועי השואה ושיטותיה עם מצבי דיכוי אחרים, כי אז אנחנו נברח לבנאליות ולחוסר אמת. השואה, אין כדוגמתה. היא היתה אחת ויחידה."
"דבר אחד מפחיד אותי: מלחמת אחים"
חשוב לה להדגיש שבמצבי רוע קיצוני יש תוקפן וקורבן, וההבדל ביניהם הוא שהקורבן יכול להירפא. "התוקפן והקורבן זה לא אותו מבנה אישיות. התוקפן, מי שעשה דברים כאלה לנשים לילדים, מבנה האישיות שלו לעולם לא יכול להיות מאושר אף פעם. הקורבן יכול להשתקם.
"ניצולי השואה, ואני ביניהם, ראינו בעלייה לארץ ישראל צורך לבנות ולהיבנות בארץ הזו. צורך במרפא לנפש. ניצולי השואה השתייכו והיו חלק מבניין הארץ ומהיצירתיות. הם ידעו לשקם את עצמם מחזון האלימות. באו לארץ, בנו משפחות, הולידו ילדים, הקימו יישובים.
וממרום גילה וחוויותיה, יש לה גם אזהרה. "אנחנו כאן ואני מאוד אופטימית, חוץ מדבר אחד שמפחיד אותי, מלחמת אחים. והיא מסוכנת, והיא רעה לכולנו. תודה שהקשבתם לי."
