עצרת הנעילה השנתית ליום הזיכרון לשואה ולגבורה בבית לוחמי הגטאות התקיימה הערב (שני) ברקע התקופה המאתגרת בגבול הצפון מאז ה-7 באוקטובר. העצרת עמדה השנה בסימן "כל עוד בלבב…", ביטוי המבטא את הכמיהה, התקווה והשייכות של העם היהודי למדינה בארץ ישראל, גם בתקופות קשות לאורך ההיסטוריה.

העצרת התקיימה זו השנה ה-75 באמפיתיאטרון קיבוץ לוחמי הגטאות והנחתה אותה שפרה קורנפלד. בעצרת ציינו 80 שנה להשמדת יהדות הונגריה ו-75 שנה להקמת קיבוץ לוחמי הגטאות ובית לוחמי הגטאות. בעצרת השתתפו שורדי שואה, חניכי תנועות הנוער הנוער העובד והלומד, המחנות העולים ובני עקיבא, מפקד פיקוד הצפון האלוף אורי גורדין, וחברי הכנסת אביגדור ליברמן וחמד עמאר (ישראל ביתנו), נאור שירי, רם בן ברק וטטיאנה מזרסקי  (יש עתיד), יצחק פינדרוס (יהדות התורה) ונעמה לזימי (העבודה). עוד השתתפו בני משפחת באייר, שאיבדו את יקירם, אוריה באייר, שנפל בקרבות ברצועת עזה בדצמבר האחרון.

משיאי משואות הזיכרון וחברי תנועות הנוער בעצרת הזיכרון לשואה ולגבורה בלוחמי הגטאות (צילום: יעקב מדר)

מפקד פיקוד הצפון, האלוף אורי גורדין: "80 שנה ועדיין רוח הגבורה, הפועמת מזכרם של מורדי הגטאות, נושבת בעוז ומציתה את לבבות הלוחמים הצעירים, ממשיכי דרכם מגיני עם ישראל. המחיר ששילמנו על זכותנו הטבעית להיות עם חופשי בארצנו, היה כבד ונותר כבד. כל יום זיכרון הוא תזכורת עוצמתית לכך. אך השנה, נראה שימי הזיכרון מקבלים משמעות מעט שונה, בעודנו נמצאים בעיצומה של מלחמה מורכבת על זכותנו לחיות בביטחון. יום-יום, לילה-לילה, אנו רודפים, תוקפים ומשמידים את פעילי ארגון הטרור חיזבאללה ואת היכולות והתשתיות שלו.

"אנו נחושים לשנות את המציאות הביטחונית כדי שנוכל להחזיר את תושבי הצפון לביתם – בביטחון ובתחושת ביטחון. אסור לנו לשכוח כי רק כך נוכל להבטיח עתיד טוב יותר.
אני מבקש מפה לחבק את המשפחות השכולות בשעתן הקשה ביותר. המחיר כבד וכואב והוא תזכורת נוספת ומוחשית עבורנו שהזכות מלווה תמיד בחובה. חובה להמשיך ולהילחם, כתף אל כתף, ביחד".

ההיסטוריונית הראשית של בית לוחמי הגטאות, פרופ' חנה יבלונקה: " 'כל עוד בלבב…' לא יהיה ייאוש, 'כל עוד בלבב…' הוא קריאה לנחמה. 'כל עוד בלבב…' שלוש המילים בהן נפתח ההמנון הלאומי של מדינת ישראל מקפלות בתוכן עולם ומלואו. הן מתרחשות עמוק בנשמתו של האדם, הן כוללות אמונה ברוח האנושית כמו גם בזו היהודית, הן מבטאות מאבק בייאוש ובוויתור, הן קול קורא לעשייה. בימים קשים ומאתגרים אומרות המילים הללו שיש תוחלת. היא שוכנת בפעימות הלב ובאור הגנוז בהן. משוחררי מחנה ברגן בלזן, משיצאו לחירות, עמדו בשערי המחנה ושרו את התקווה. מתוך הכאב שאין לו סוף הם שרו בקול גדול ומתוך הזדהות מלאה עם משמעותן של המילים. הסיפור המופלא של שורדי השואה וחזרתם לחיים הוא עמוד האש לאורו נלך.

בחודשים האחרונים חווים הישראלים, ולצידם יהודי התפוצות, שברון לב מהמטלטלים שבתולדותיהם. הוא מלווה בערעור עמוק של אמונות היסוד שעמדו בתשתיתה של הקמת המדינה והאמנה שבינה לבין מייסדיה וממשיכיהם. שלוש המילים הללו, בפשטותן החודרת, נועדו להצית בכל אחד מאתנו את הכח לחצוב מתוך האסון את עוצמתה של התקווה הנושנה ההיא, שתוביל למעשה הבנייה מחדש של הבית הלאומי על כל מרכיביו המפעימים: סולידריות, ממלכתיות, נקיון הלב והכפיים, דרך ארץ, צדקת הדרך, היושר והיושרה. יתבונן כל אחד בלבבו, יקשיב להמיית נפשו או יעוררנה ויחד נבחר בחיים ששווה לחיותם ובעבורם".

ראש המועצה האזורית מטה אשר ויו"ר פורום קו העימות, משה דוידוביץ: "העצרת, שמזכירה לנו פעם אחר פעם את מלחמתנו בנאצים, את העם היהודי בהימלטו מהצורר הנאצי, את ההגעה לארץ ישראל והקמת בית כאן בלוחמי הגטאות, כאן בישראל – מציפה אצל כולנו את המצב הנוכחי, בו עשרות אלפי תושבים הם פליטים בביתם כבר יותר מחצי שנה ולא יודעים מתי ישובו אל בתיהם. תחושת חוסר הבטחון האישי, הפיזי והקיומי שעוברת לכולנו בראש ובלב מאז היום הנורא ההוא והאנטישמיות שמרימה ראשה בעולם – מובילים אותנו לידיעה הברורה שהעם שלנו נלחם על קיומו ועל זכויותיו. ובמילותיו של מרדכי אנילביץ', ממנהיגי מרד גטו ורשה: 'אל נשכח שהכבדה במלחמות היא המלחמה בנו עצמנו: לא להתרגל ולא להסתגל לתנאים אלה! בכל אשר יקרה אתכם, זכרו תמיד: אל תתרגלו! אל תסתגלו! מרדו במציאות הזאת!'".

מזכ"ל התנועה הקיבוצית, ליאור שמחה: "כבן קיבוץ נצר סרני, יום השואה בכל שנה הוא יום מאוד משמעותי מבחינתי. דור שלישי לניצולי שואה ששרדו את התופת של מחנות הריכוז, את צעדות המוות, את הגהינום במשך שנים. סבתא שלי עליה השלום נפטרה לפני חודשיים, בשיבה טובה בת מאה ואחת. סבי וסבתי מברלין בני עשרים ראו הכל. שמעו, חוו את כאב הבלתי נתפס של החייתיות האנושית. בתום המלחמה, עם כסות דלה על גופם, הצטרפו לקבוצת בוכנוולד ויחד עם בני הגרעין המיסד של הקיבוץ שלימים ייקרא שמו נצר סרני עלו לארץ והתחילו חיים חדשים. הם הקימו קיבוץ, הקימו בית שוקק. ילדו ילדים ולאחר מכן הגיעו הנכדים.

"סבתי הייתה בחיים באוקטובר האחרון. שמעה את האזעקות העולות ויורדות. היא שמעה על הזוועות בבארי, בניר עוז, בכפר עזה ובנירים. שמעה על המחדל הגדול, שמעה איך החטופים נחטפו מביתם שמעה את ה'לעולם לא עוד' מתנפץ לרסיסים. ועכשיו אנחנו, עכשיו תורנו.

"אני רוצה להבטיח לסבתא ובני דורה שלמרות הזוועות ושעת המשבר האדירה, אירועי אוקטובר לא השמידו את העם והצבא שאני וכל חברי לחמנו בו יידע להגן על הבית ולהשיב בסופו של יום את חטופינו הביתה. נמשיך להילחם, נבנה מחדש, נבנה תרבות מפוארת, השבילים בעוטף עוד ידעו צחוק ילדים. נמשיך להילחם בכדי להיות עם חופשי בארצו, ניאבק על האידאלים שאנחנו כל כך צריכים היום, ניאבק על הסולידריות, על בית כמגן ומדינה כריבון. אותנו לימדו להאמין באדם. להאמין ביכולות לקום מהגדול שבשברים ולברוא מציאות חדשה. דווקא מהשבר הגדול לימדו אותנו שאפשר להיבנות מחדש".

במעמד הדלקת שש המשואות לזכר ששת מיליוני הנספים, סופרו סיפורי חייהם של שורדות ושורדי השואה: בלה ויצחק רוזנברג ז"ל, סילבן-שלמה לוי, אליעזר שוורץ, הדסה מאיר, גד פרטוק וחיים רענן. בנוסף, הונח זר חסידי אומות עולם על ידי אתי פריד, בתה של שורדת השואה לאה פריד.

את העצרת ליוו מוזיקלית אביתר בנאי, מאיה בלזיצמן ונתי חסיד, יחד עם מקהלת קונסרבטוריון מטה אשר ולהקת המחול הקיבוצית, בקטע מחול לצלילי השיר 'מישהו שומע אותי' של להקת איפה הילד. את תפילת ה-"יזכור" הקריא חיליק בוגומולסקי, חבר קיבוץ לוחמי הגטאות.