דבר העובדים בארץ ישראל
menu
יום חמישי ט"ו באייר תשפ"ד 23.05.24
30.4°תל אביב
  • 30.6°ירושלים
  • 30.4°תל אביב
  • 27.1°חיפה
  • 30.0°אשדוד
  • 35.7°באר שבע
  • 40.5°אילת
  • 35.7°טבריה
  • 27.8°צפת
  • 32.5°לוד
  • IMS הנתונים באדיבות השירות המטאורולוגי הישראלי
histadrut
Created by rgb media Powered by Salamandra
© כל הזכויות שמורות לדבר העובדים בארץ ישראל
תרבות ומורשת

טור אישי / אסף רוט בורא אדיפוס ישראלי, ומזכיר כמה כאבו החיים כאן גם לפני 7 באוקטובר

בספרו 'תנחומים לאמי' משרטט רוט טרגדיה של הגבריות הישראלית, סיפור מזרחי בלי עלייה ומעברות, שנע בין דאגה לאלימות ובין שכול לתלישות

חיילות מציירות ציור קיר לקראת יום הזיכרון 2024 בירושלים (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)
חיילות מציירות ציור קיר לקראת יום הזיכרון בירושלים. "סיפור היהודי הנודד שמגיע לישראל לבנות בית קבע, אך המחיר כבד מדי" (צילום: יונתן שינדל/Flash90)
אושרה לרר שייב

בספרו השני של אסף רוט, משרטט הסופר את דמותו של גיבור טרגי מודרני, אדיפוס ישראלי, שלא הורג את אביו, אלא מקריב את אחיו על מזבח השכול.

גיבור הספר 'תנחומים לאמי', בנימין (בנג'י), יוצא ללמוד בפריז מיד לאחר תום "השלושים" של אחיו רובי, שנהרג תוך כדי שירותו הצבאי בקבע. בריחתו לצרפת היא מסע של תלישות וניכור מהבית, מהמדינה, ממודלים קשיחים של גבריות וישראליות. מהבירה האירופאית, שבה בנג'י מנסה להתערות ולהיעלם אל תוך הצרפתיות, הוא כותב לאם שהשאיר בישראל, האם שמחבליה הוא מנסה להתנתק.

האחים בנימין וראובן, בנג'י ורובי, הם תוצרים של ישראל העכשווית. ההורים שלהם, ממוצא מרוקאי, התערו במדינה ונאמנים לה: מעמד ביניים בעיר לוויין של תל אביב, טויוטה לבנה, ביקורי משפחה וחברים, משלמים מיסים ומשלמים בהקרבת הבנים.

ראובן הבן הבכור עובר את מסלול הגבריות הישראלית, צולח את מבחניה. הוא שחום, כצבר ילידי שהשמש מלווה את גדילתו. כמו בטקס חניכה שבטי, הוא מטפס על עץ גבוה וקופץ ממנו, לקולות העידוד של האב ומחאות האם. נשאר בצבא הקבע, מתחתן עם אישה טובה ומתחיל בתכנון משפחה. יש לו את הפלאפל הקבוע שלו, "הכי טוב בארץ", שבו מכירים אותו ומכינים לכבודו את המנה שלו. שבע שנים לאחר לידתו, נולד בנימין בן הזקונים. הכול כביכול נורמלי.

רק בנג'י הלבנבן, העדין, עם תלתלי הזהב, רק הוא לא מותאם. הומו.
"אחרי שאמרתי לכם שאני הומו, רובי לא זימן אותי לשיחה. זה היה למעלה מכוחותיו, ולא נטרתי לו על כך. איכשהו בכל זאת היה כוח משיכה לסטטוס הזה של האח הגדול, ורובי החזיק בו כאילו לא היה ספק בכלל שהוא זכאי לו" (עמ' 87).

דווקא האב מבין שהבן חייב להתרחק כדי לשרוד

הספר הוא מכתב ארוך בו מתחשבן הבן עם אימו, שנוכוחתה בתוכו נעה בין משיכה לדחייה, בין דאגה לאלימות, ביחס סימביוטי מתמשך:
"הייתי מתרפק עלייך, ומבקש לשבת לך על הברכיים… אני הייתי מצטנף בחיקך, ואת היית עוטפת אותי, ולא היינו צריכים לענות לו בכלל. עד שפעם אחת הסתבכתי בשמלתך, ומשכתי אולי איזה שרוך, או שרשרת, או קצוות שיער שחמקה משערך האסוף, והכאבתי לך, וצעקת ונשפת אליי: 'בנג'י, נו באמת, אתה כבר לא תינוק. אתה כבד לי, עד מתי תטפס עליי ככה' ותלית עיניים מתנצלות ביתר האורחים, אבל עדיין המשכת לאמץ אותי אליך, כאילו הפנים והזרועות שלך שייכות אלה ואלה לשני גופים שונים. אני זוכר איך העלבון הדחייה הצורב חרך את עורי מבפנים, ואיך שהבטחתי לעצמי באותו הרגע שלא אבוא אלייך שוב לעולם. לעולם. ובכל זאת נשארתי בחיבוק" (עמ' 37).

היחס של הבן לאימו נמתח בין יצר החיים ליצר המוות, בין ארוס לתנטוס. הארוטיקה מאיימת לכלות את הבן, שמחטט בתחתוני האם וגונב את אלבום נעוריה שבו מתוארת נשיותה הרכה בשיערה הזהוב. מהצד השני, הוא מתאר את שפתיה הקפוצות עם נפילת הלחיים סביב, שמעניקה לה מראה כלבי, אוחזת סכין בידיים קפוצות ומכלה אלימות על קיצוץ ירקות.

החשבון של הבן עם האם נוקב: על שהעדיפה את הבן הבכור, על שגירשה אותו מחיקה, ויותר מכל על שלא קיבלה את מיניותו, את גבריותו הפגומה, עדינותו, את הדברים שהופכים אותו במידה רבה למי שהוא. "לא פעם ולא פעמיים ראיתי אותך מזילה דמעות על זה שאני הומו. דמעות של אבל על הדימוי של הבן שהיה לך, ושלעולם לא אהיה – בן שהתפוגג ואבד. נותרתי אני כפרס תנחומים" (עמ' 36).

דווקא האב הוא זה שמכיל, מקבל, זורם עם המיניות האחרת ועם ההתרחקות לצרפת. הוא נוסע עם בנו לפריז, ומלמד אותו להסתדר בה: "אבא שרטט בדייקנות הפדנטית שלו את קווי המטרו השונים – כל אחד בצבע המתאים, בעט דק, ובקווים סרגליים" (עמ' 52). האב מתווה את הדרך, כאילו מבין שהבן חייב להתרחק מהעיסתיות המשפחתית והישראלית כדי לשרוד.

החשבון של הבן עם האם נוקב: "לא פעם ולא פעמיים ראיתי אותך מזילה דמעות על זה שאני הומו. דמעות של אבל על הדימוי של הבן שהיה לך, בן שהתפוגג ואבד. נותרתי אני כפרס תנחומים"

בצרפת מחפש הבן את צרפתיותה המרוקאית של אימו, זו עם המשקפיים המנומרים והשפה המתובלת צרפתית. "דיאלנה" אומר לו בחור מרוקאי, "שלנו", כאילו באמת יכול בנג'י לחזור להיות מרוקאי או צרפתי.

היהודי הנודד חוזר מבית הקבע לזרות הגלותית

אסף רוט מייצג דור חדש של סופרים ממוצא מזרחי, כזה שגדל במעמד בינוני גבוה, מקבל את היותו ישראלי כמובן מאליו, לא נושא עימו משא מעברות וחבלי עלייה ולא מתנצל. הוא כאן כמו כולם, מביא את סיפור משפחתו הישראלית.

בדיוק כמו נעמה דעי בספרה 'ופתאום בוקר', לא תמצאו כאן את כאב ההגירה והקליטה נוסח "ערס-פואטיקה". במידה רבה, הסופרים האלה מספרים את סיפור מעמד הביניים הגבוה המזרחי שאותו חוקר פרופ' נסים מזרחי, מעמד שמרגיש שייכות לישראל ומחויב לה.

הסיפור שרוט מספר הוא סיפור היהודי הנודד חסר המנוח, שמגיע לישראל מתוך רצון לבנות בית של קבע, אך המחיר כבד מדי. סיפור ההגירה מישראל חזרה אל הזרות הגלותית, אל השפה הזרה שמנסה להידמות למקומית, אך מסגירה תמיד את זרותו של הישראלי, היהודי. האם שקושרת את בנה לעקדה, האב שמשלח ומבריח אותו החוצה. משפחה ישראלית נורמלית.

הספר נכתב לפני 7 באוקטובר. מוזר לקרוא ספרים שנכתבו ביום שלפני, כי לנו בהווה הנורא נדמה שכל העולם התהפך עלינו, שאנחנו חיים מציאות איומה שלא ידענו כמותה. הספר מעמת עם אמת כואבת: כל היסודות היו כאן קודם, גם לפני מתקפת חמאס. המחירים של החיים כאן, עקידת הבנים והשכול, הבריחה וההישארות.

דבר היום כל בוקר אצלך במייל
על ידי התחברות אני מאשר/ת את תנאי השימוש באתר
פעמון

כל העדכונים בזמן אמת

הירשמו לקבלת פושים מאתר החדשות ״דבר״

נרשמת!