כ-4,900 תושבים מונה הכפר הדרוזי יאנוח במועצה האזורית יאנוח-ג'ת בגליל. שניים מבניו נפלו במלחמת "חרבות ברזל": סא"ל עלים עבדאללה, סמח"ט עוצבת ברעם, נהרג בקרב עם מחבלים בגבול הצפון ב-9 באוקטובר 2023; סא"ל סלמאן חבקה, שריונר, מג"ד 53 בעוצבת ברק, נהרג בקרב ברצועת עזה ב-2 בנובמבר 2023. "האנשים עדיין באבל שנמשך ולא נגמר", אומר עימאד חבקה, אביו של סלמאן, "אלה שני אסונות. אנחנו באבל כבד".
"עלים היה לוחם שתמיד היה בראש. זו מורשתו"
עלים עבדאללה נהרג מאש מחבלים. דיווח על חדירה הקפיץ, ב-9 באוקטובר, אל הזירה שבין ערב אל ערמשה ואדמית בגליל העליון, את מח"ט עוצבת ברעם, אל"מ אורי דאובה. המחבלים, שהתמקמו בנקודה גבוהה, פתחו באש לעבר המח"ט והחיילים שבאו מלמטה. מהירי נהרגו רב סמל ג'ואד עאמר מחורפיש ורב סמל במילואים גלעד מולכו מתל אביב. "עלים הגיע לזירה וזרק שלושה רימונים", מספר בן דודו מודי סעד. "הוא הרג שלושה מחבלים. הרביעי התחבא וירה לעברו. עלים חטף כדור בין דפנות השכפ"ץ, כשהסתובב לבקש תחמושת".
אחיו הצעיר של עבדאללה, רב סרן שמשרת כמ"פ באותה יחידה, שמע בקשר את הדיווח על הפגיעה בו. סעד: "הוא הכין את הפלוגה שלו למלחמה בשטח אש כששמע דיווח על חדירת מחבלים. הוא הבין שאחיו רץ לכיוון. הוא קיבל דיווח שהסמח"ט, אחיו, נפצע".
עלים עבדאללה היה בן 41 בנופלו. נשוי למונא ואב לשתי בנות ובן. "ביום שנפל היו אמורים לעשות לו מסיבת פרידה", מספר סעד, "ביום רביעי הוא התכוון לצאת לחופשה קצרה ולהתחיל לימודים לתואר שני באוניברסיטת חיפה. עלים היה לוחם שתמיד היה בראש. זו מורשתו. הוא יכול היה להישאר בבסיס, הוא כבר סיים את תפקידו. אבל הוא היה מחויב ולא נשאר אדיש. הוא קפץ כמו שהיה רגיל".
עבדאללה בן למשפחה גדולה. אחד מאחיו שרת בשב"ס, אח נוסף עובד במשרד הפנים. "על אף שהיה קצין לוחם", מספר סעד, "הוא היה מחובר לבית. הוא השתדל כמה שניתן לעזור ולהיות בכל הזדמנות עם המשפחה. לאלמנתו מאוד קשה, גם לילדים. אסון מתחיל בגדול ועם הזמן מקבל פרופורציה, אבל לכתו של עלים קשה. כל יום אני רואה אחת מ-10 אחיותיו מעלה פוסט או סטטוס עליו".
"הוא ידע להתחבר לאנשים, כולם היו בשבילו חברים טובים"
עבדאללה היה הנופל ה-14 מבני יאנוח (הראשון בהם נהרג ב-1970). סא"ל סלמאן חבקה, מג"ד שריון, היה הנופל ה-15.
בשבת, 7 באוקטובר, מיהר סא"ל חבקה מביתו ביאנוח לצאלים. בדרך גייס את הגדוד שלו. "דהרתי מהגליל לצאלים", סיפר מאוחר יותר בראיון, "כדי לעלות על הטנק ולהגיע ליישוב מהר ככל הניתן, כדי להציל כול נפש חיה". הוא הגיע לבארי עם שני טנקים והצטרף לכוח הצנחנים במקום.
"אני בעצמי מגיע לתוך בארי, רואה את תא"ל ברק חירם, והדבר הראשון שהוא דורש ממני זה לירות פגז לתוך הבית", שחזר. "השאלה הראשונה שעולה לך – האם יש שם בני ערובה? עשינו את כלל הפעולות המקדימות לפני שהחלטנו לירות פגז לתוך בית, אבל ברגע שירינו פגזים לתוך בית אפשרנו לעצמנו בעצם לעבור מבית לבית, לשחרר את בני הערובה, וכך למעשה הייתה הלחימה עד הערב. בתוך הקיבוץ, בתוך הרחובות".
חבקה נהרג פחות מחודש אחר כך, ב-2 בנובמבר, בקרב בצפון רצועת עזה. הוא נפגע כאשר הוציא ראשו מהצריח כדי להיערך מחדש לקראת מתקפה. בן 33 היה בנופלו, נשוי לערין ואב לבן שנתיים.
"הוא הבן הבכור שלי", מספר עימאד חבקה, אביו. "הוא היה ילד לתפארת. רצה לדעת, ללמוד, לעשות. מהילדוּת ראו שהוא יהיה מיוחד. הוא היה נעים הליכות ומכבד את הבריות. כולם אהבו אותו".
בכיתה ח' עבר ללמוד בבית הספר לקציני ים בעכו. "גם שם בלט, למרות קשיי השפה", מספר האב, "תמיד הקשיבו לו. כולם רצו להיות אתו, לעבוד אתו. החיוך שלו משך את האנשים אליו, האהבה שהוא הביע. הוא ידע להתחבר לאנשים, כולם היו בשבילו חברים טובים". לפני גיוסו ב-2009, הוא למד במכינת כרם-אל בדלית אל כרמל. בצה"ל שירת בחיל השריון – "ראה את העוצמה שבטנק".
לחבקה שלושה אחים ושתי אחיות. "אחיו חלה בגיל עשר בטרשת נפוצה, עכשיו הוא בכיסא גלגלים", מספר האב. "סלמאן אהב אותו. מכאן החיבה שלו לבעלי צרכים מיוחדים. הוא היה מזמין אותם לגדוד ונותן להם להתנסות. הם סיפרו איך סלמאן גרם להיות שמחים ליום אחד".
האבל כבד. "היום, אחרי חצי שנה, אנחנו עדיין באבל", מספר עימאד חבקה. "זה לא נגמר. הוא היה משהו מיוחד שלא היה כמותו ולא יהיה – גם למשפחה ולחברים וגם למדינה. ביום הזיכרון, הכול חוזר אלינו. אני משתדל לחזק את כולם ואת עצמי".
חבקה לקח על עצמו משימה: "להנציח את סלמאן בכל המקומות". בין השאר, ארגן מסע אופניים לבעלי צרכים מיוחדים, ובכפר מתוכננת לקום גינת פרחים, גינת האחדות, שבה יתנסו בעלי צרכים מיוחדים בעבודה עם פרחים. הוא גם נפגש עם תלמידי י"ב לפני גיוס "ומספר מי הוא, ומה עשה בעזה. אני מדבר במכינות קדם צבאיות. אני מחזק את עצמי בזה שאני מדבר על סלמאן ומפיץ את המורשת שלו".
"בשעת מבחן, אנחנו עומדים איתן לצד המדינה. אנחנו ישראלים"
מודי סעד, בן דודו של עלים עבדאללה, מכהן כראש המועצה המקומית יאנוח-ג'ת. "עברנו ימים מורכבים ועמוסים ברגש, בכאב ובעצב", הוא מספר, "זה מאוד קשה. כול הישוב היה באבל. כולם עצובים, ועשרות אלפי מנחמים הגיעו". מנחמים רבים כל כך עד כי נדרש שאנשי מועצה יכוונו את התנועה בכפר הצפוף.
כיצד זה משפיע על הצעירים בכפר?
"האחיין שלי התגייס לפני שלושה שבועות. אחוז הגיוס בישוב הוא 89%, מרביתם בשירות משמעותי. אנחנו ישראלים, זו המדינה שלנו. התחושה היא שאנחנו בשעת מבחן, עומדים איתן לצד המדינה, שומרים על המדינה, על הישובים".
יש כעס על המדינה?
"אין כעס על מדינת ישראל. אנו מתעלים על הכול. קודם כול נלחמים. אחרי זה, אם צריך, נעשה את המלחמות שלנו".
אירועי 7 באוקטובר הפילו, לדבריו, "הרבה אסימונים אצל היהודים. תמיד שנופל חייל כולם מחבקים. הפעם החיבוק יותר משמעותי. זה חיבוק שונה, אחר. אחרי 7 באוקטובר החיבוק היה אמיתי, יותר כנה. הרגשנו שותפים בכאב. הרגשתי את זה כתושב יאנוח וכישראלי".
אך החיבוק הזה אינו מעלים את הבעיות והאתגרים של יאנוח בפרט ושל הישובים הדרוזיים בכלל. "היו לנו מדי פעם אזעקות", מספר סעד, "אין אצלנו מיגון בגרעין הכפר הישן, מרבית התושבים גרים שם. לפני שמונה חודשים היה אישור ל-15 מיגוניות, וחילקנו 8 מיגוניות שקיבלנו מפיקוד העורף".
שיפור במצב הכלכלי שנרשם בישוב עלול להידרדר בעקבות ביטול ההנחות והקלות המס ליישוב. "ביאנוח חטפנו מכה קשה. היו לנו במלחמה מעל 400 אנשים בשירות מילואים. 40 איש לוחמים בצו שמונה נמצאים בכיתת כוננות בישוב. אם חס ושלום יקרה משהו, אנחנו נהיה בעדיפות אחרונה לעומת בניין נהריה. ההטבה הזו תעשה טוב לכל הישוב. זה ישפר את המצב ואת התחושה אצל כולם. אני מקווה שהמדינה תתעשת, ותסתכל אחרת על הבעיות. המדינה צריכה להשקיע, לצמצם בירוקרטיות ולשנות גישה".