דבר העובדים בארץ ישראל
menu
יום חמישי ט"ו באייר תשפ"ד 23.05.24
30.4°תל אביב
  • 30.6°ירושלים
  • 30.4°תל אביב
  • 27.1°חיפה
  • 30.0°אשדוד
  • 35.7°באר שבע
  • 40.5°אילת
  • 35.7°טבריה
  • 27.8°צפת
  • 32.5°לוד
  • IMS הנתונים באדיבות השירות המטאורולוגי הישראלי
histadrut
Created by rgb media Powered by Salamandra
© כל הזכויות שמורות לדבר העובדים בארץ ישראל
יום הזיכרון

להיות אחות שכולה: "כשאנשים מתעניינים ושואלים שאלות, אני מרגישה שהרבה מהכאב משתחרר אצלי"

לירון כהן. "כיום אני אומרת שאנחנו 5 אחים, כי ברור שנתן תמיד היה שם" (צילום: אור גואטה)
לירון כהן. "כיום אני אומרת שאנחנו 5 אחים, כי ברור שנתן תמיד היה שם" (צילום: אור גואטה)

סרן נתן כהן ז"ל נפל בעזה במהלך מבצע צוק איתן. בערב שנערך במסגרת ערבי זיכרון אינטימיים שמארגנת עמותת "האחים שלנו", מספרת אחותו, לירון כהן, על האח שהיה; על תפילותיה כנערה לשלומו; על קבלת ההודעה על נפילתו; ועל הפחד שחזר לליבה כשאחיה הצעיר גויס לעזה בעקבות 7 באוקטובר

אור גואטה

שעת ערב מאוחרת באחד מימי השבוע שעבר. בבית משפחת קרסנטי בשכונת בית הכרם בירושלים, הילדים כבר הלכו לישון ואורחים זרים החלו להיכנס לבית, בזהירות ובנימוס. "זה כאן", אומרת איילה קרסנטי, המארחת שיזמה את מפגש הזיכרון בביתה. מימין שולחן עם כיבוד, ומשמאל, בסלון החשוך, יושבת לירון כהן (26), אחותו השכולה של סרן נתן כהן ז"ל, שריונר שנפל בעזה לפני 10 שנים, במבצע צוק איתן. בן 21 היה במותו.

נתן כהן (צילום: אלבום פרטי)
נתן כהן (צילום: אלבום פרטי)

תוך זמן קצר, הסלון המשפחתי מתמלא בכ-15 איש, נשים וגברים, רובם קשורים למארחים או ללירון. "הרבה שנים לא היה לי כוח לספר", אומרת לירון. "בפעם הראשונה עשיתי את זה לפני 5 שנים, כשהייתי במדרשה אחרי השירות הלאומי. הלכתי על זה כי הרגשתי שאני צריכה לשחרר ולדבר, ועכשיו רציתי שוב".

כשלא היה לה כוח לספר, "הייתי פשוט אומרת שאנחנו 4 אחים. כיום אני אומרת שאנחנו 5 אחים, כי ברור שנתן תמיד היה שם". אחרי שאביה נפטר בפתאומיות, לפני כחודשיים, היא חשה שוב צורך לספר. "הבנתי שאני צריכה לשחרר כאב החוצה ולפרוק".

קהילה של אחים ואחיות שכולים

עד למלחמה הנוכחית, כ-55% מההורים השכולים בישראל היו בני יותר מ-75 (נכון ל-2018). האוכלוסייה ההולכת ומזדקנת שלהם, והמחסור במי שיישא את זכר הנופלים, הובילו להקמת עמותת "האחים שלנו".

העמותה, כפי שנכתב באתר שלה, הוקמה ב-2017 על ידי אחים שכולים ומתנדבים, "במטרה ליצור קהילה תומכת ומעצימה עבור האחים והאחיות השכולים, לתת בפעם הראשונה מקום וקול לכאב, להתמודדות ולסיפור הייחודי שלנו".

כהן במפגש הזיכרון (צילום: אור גואטה)
כהן במפגש הזיכרון (צילום: אור גואטה)

קהילות אחים קיימות ברחבי הארץ, ומדי שנה, במהלך שבוע הזיכרון, מתקיימים מאות מפגשים אינטימיים, שבהם מתארחים אחים ואחיות שכולים ומספרים את סיפורם בזווית אישית. מלחמת "חרבות ברזל" הוסיפה למשפחת השכול 2,174 אחים ואחיות שכולים (על פי נתוני משרד הביטחון).

"הוא היה אחד כזה שאי אפשר להתעלם ממנו"

נתן היה הבן הבכור במשפחת כהן, אח לשני אחים ושתי אחיות. במשך השנים המשפחה עברה בין מקומות מגורים בארץ בעקבות שירות הקבע של האב, דוד, שהנחיל למשפחה את הזיקה לחטיבה 401 בשריון. "לא תמיד כולם מתלהבים ללכת לשריון", מספרת לירון, "אבל אבא שלי היה בשריון ונתן ממש רצה להגיע בדיוק לאיפה שאבא היה. כבר בתיכון הוא וחברים שלו התעניינו בצבא, הלכו לצו ראשון ולמיונים, וכבר שם הוא אמר לממיינות שהוא הולך להגיע לגדוד 46 בחטיבה 401, ובדיוק לשם הוא הגיע".

כהן במפגש הזיכרון (צילום: אור גואטה)
כהן במפגש הזיכרון (צילום: אור גואטה)

מאיר, אחד האורחים במפגש הזיכרון, למד עם נתן במכינה התורנית "אלישע". "בהתחלה חשבתי שהוא ערס עם הצלקת שלו", הוא מספר, "אבל מהר מאוד הבנתי איזה נשמה טובה הוא. התגייסתי אחריו והלכתי לשריון בעקבותיו, אבל לצערי לא שובצתי ל-401. אהבתי אותו מאוד, זה היה ברור שהוא ייצא לקצונה, כי הוא היה מנהיג אמיתי.

"הוא היה אחד כזה שאי אפשר להתעלם ממנו, תמיד יש סביבו חברים והוא תמיד היה דואג לכולם", מספר מאיר, ולירון מתבדחת: "הוא גם היה גבוה וגם כזה שחור עם חיוך כזה לבן. איך אפשר להתעלם ממנו?"

והיא מספרת: "אומרים שהמחלקה שנתן פיקד עליה ממש שנאה אותו בהתחלה, ובהמשך הבינו שזה די מה שהוא רצה, כדי לגבש אותם סביב משהו. הוא דרש מהם הרבה, אבל הם ידעו שהוא דואג להם, לא משנה מה. אחד החיילים שלו היה טבעוני, וכשהם היו בעזה נתן קלט שאין לו מנת קרב לטבעונים. בלי הרבה רעש הוא הלך כמה קילומטרים כדי לדאוג לו לאוכל.

"כשהוא היה חוזר הביתה, היינו מחכים לזה. אח גדול זה אח גדול, הכי שומר ומגונן. ובכל פעם שהיה חוזר הוא היה מלמד אותי קרב מגע, שאוכל לשמור על עצמי".

"התפללתי בכוונה כמו שלא התפללתי מעולם"

באחת החופשות הציע נתן נישואין לטל אילוז, שהייתה בת זוגו חמש שנים. תוך זמן קצר כבר הפיקו הזמנות לחתונה, שהייתה עתידה להתקיים ב-19 באוקטובר 2014, כ"ה בתשרי. במהלך תקופת אירוסיהם, נחטפו ונרצחו שלושת הנערים גיל-עד שער, אייל יפרח ונפתלי פרנקל, וההסלמה הביטחונית הובילה למבצע צוק איתן.

ההזמנה לחתונתם של נתן כהן וטל אילוז (תמונה באדיבות המשפחה)
ההזמנה לחתונתם של נתן כהן וטל אילוז (תמונה באדיבות המשפחה)

"בתקופה הזו", מספרת לירון, "גם הוא, גם אח שלי איתי, וגם אבא שלי, שעבד במשרד לביטחון פנים, היו מגויסים. היו הרבה מאוד שאלות לגבי הכניסה לעזה, אבל רק נתן היה יכול להיכנס, כי איתי עוד היה בהכשרה ואבא שלי היה, מן הסתם, בענייני המשרד".

בכל התקופה הזו, היא משחזרת, "הייתי מתפללת יותר. באחד הערבים אני זוכרת שהתפללתי בכוונה כמו שלא התפללתי מעולם, וביקשתי מהקדוש ברוך הוא שישמור על אחי נתן ועל כל החיילים, ועם התפילה הזו הלכתי לישון.

"למחרת", היא ממשיכה, "קמתי לטיול בבני עקיבא. היינו בטיול בשטח כל היום, ובערב אני רואה שתי בנות מתלחששות ובוכות. שאלתי אותן אם הכול בסדר והן די נפנפו אותי ואמרו שהכול בסדר. חשבתי שאולי קרוב משפחה שלהן נהרג, או משהו כזה. ב-2 בלילה העירו אותי ואמרו לי שאחותי נמצאת בשער. היא הייתה שם במונית עם קצינה ועם גיסי.

לירון כהן עם אחיה נתן ז"ל (צילום: אלבום פרטי)
לירון כהן עם אחיה נתן ז"ל (צילום: אלבום פרטי)

"אני לא לגמרי זוכרת מה הקצינה אמרה לי, זה נשמע כמו איזה פרוטוקול כזה, אבל היא אמרה שנתן נפל בקרב, ושאנחנו נוסעים עכשיו חזרה למודיעין", היא נזכרת וחוזרת לאותו רגע מבלבל. "אני בכלל בפיג'מה, ואוספים את הדברים שלי ואומרים שאני צריכה לשבת באמצע, כי מסתבר שזה גם איזה פרוטוקול כדי שלא אקפוץ מהמונית, ואנחנו נוסעים שעתיים ואני לגמרי בהדחקה".

על רגע הדפיקה בדלת הבית, כמה שעות קודם, סיפרו לה: "דפקו בדלת ואחי הקטן, איתי, הסתכל בעינית וראה חיילים. הוא חשב שמגייסים את אבא", היא משחזרת. "הוא פתח את הדלת והקצינים ביקשו ששני ההורים יגיעו. אימא שלי הייתה בסלון ולקח לה איזה רגע להגיע, כי היא הייתה באמצע משהו, ובינתיים הם חיכו בדלת. הם בישרו להם את הבשורה והייתה שם התפרקות מאוד קשה. אוריה רץ לחדר וחיבק את התמונה של נתן ובכה, אמא שלי בכתה בהיסטריה. אבא שלי פשוט ישב והיה בהלם, אבל עד שאני הגעתי הוא כבר התחיל לתפעל ולספר למי שצריך".

"ממש כעסתי על נתן ועל אלוהים"

גדוד 46 היה הגדוד הראשון שנכנס לרצועת עזה, ונתן פיקד על מחלקת טנקים. במהלך הקרבות בצפון הרצועה התקבלה התראה על צלף במרחב, שנתן העביר לשאר הטנקים, ונעמד מחוץ ל"מדף המפקד" בצריח, כדי לאתר את האיום, תוך כדי הפעלת המקלע של הטנק. כעבור רגעים בודדים הוא נורה בצוואר ונפל אל תוך הטנק. מותו נקבע במקום. הוא נפטר ב-22 ביולי 2014, כ"ה בתמוז, שלושה חודשים לפני חתונתו.

"לא הצלחתי לבכות כמעט בכלל", מספרת לירון. "רק בהלוויה, כשהתחילו לכסות את הארון באדמה, רציתי פשוט לפתוח את הארון ולראות שזה הוא, אבל לקח לי זמן לעכל, ובבית ספר, הרבה פעמים הייתי בורחת לשירותים ושם מתפרקת. ממש כעסתי גם עליו וגם על אלוהים.

טקס קריאת רחוב "מעלה נתן" על שמו של נתן כהן במודיעין (צילום: באדיבות המשפחה)
טקס קריאת רחוב "מעלה נתן" על שמו של נתן כהן במודיעין (צילום: באדיבות המשפחה)

"אני זוכרת שממש כעסתי עליו: 'מה אתה מוציא את הראש?' זה גרם לי להמון שאלות ותהיות וכעס. בתשעה באב אומרים שיבוא המשיח ותהיה גם תחיית המתים, אז בשנה הראשונה ממש האמנתי שנתן יחזור לחיים, אבל כשראיתי שזה לא קרה זה יצר אצלי איזה עניין. אנשים אומרים שהמשיח יבוא, אבל אני אמרתי: 'הוא לא בא עד עכשיו, למה שהוא יבוא?', זה השפיע עליי, אבל אני לא מרגישה שלטווח הארוך זה פגע לי באמונה, כי אי אפשר בלי אמונה, כי אמונה זו תקווה, ואם אין תקווה אז בשביל מה לחיות בעצם?".

"ראינו את אוריה על מדים, אבא לא היה מוכן שהוא ילך"

7 באוקטובר השנה החזיר לה שחור לעיניים. "בבוקר 7 באוקטובר היינו בבית הכנסת בהקפות, היו אזעקות וחזרנו הביתה. ראינו את אוריה על מדים. לכולנו היה שחור בעיניים. אבא שלי לא היה מוכן שהוא ילך, אבל אמא שלי נתנה לו את ברכתה. אני לא הבנתי מה קורה, לא הבנתי איך הם נותנים לו, והרגשתי את אותם דברים כמו עם נתן, Here we go again", היא אומרת. "ממש התעקשתי ללוות אותו לאוטו, וליד הרכב אמרתי לו שהוא חייב לחזור. התפרקתי והתחלתי לבכות, ואמרתי לו שאין מצב שהוא לא חוזר, אין מצב שהוא עושה לנו את זה שוב".

בין השבת השחורה לכניסה הקרקעית לעזה, עברו כמה שבועות מתוחים, שבהם אוריה המתין בשטחי הכינוס. "הוא היה שם עם חבר'ה שהיו עם נתן בגדוד, אז מייד כששמענו הגענו לשטחי כינוס, הבאנו להם אוכל, ואבא שלי דיבר איתם וחיזק אותם.

"באחד הימים התקשרתי לאוריה והוא לא ענה. התחלתי להיכנס ללחץ, ואז שמענו שהוא נכנס לעזה. זה היה סיוט מטורף, חרדה קיומית, פשוט חזרתי לכל החרדות והעצב והכעס שהיו לי עם נתן. ברוך השם, הכול היה בסדר איתו, ואפילו בשלב מסוים היה לו יום הולדת ואימא שלי הביאה להם סיר קובנות לתוך עזה. אין לי מושג איך היא עשתה את זה. הם היו ממש מחוץ לשיפא, אבל הפלוגה שלו לא ויתרה על הקובנות ועשו לו שם יום הולדת".

"אבא פשוט חטף דום לב בדרך לאוטו"

לפני כחודשיים, תוך כדי המלחמה ובזמן שהוא מטפל באבא שלו, דוד, אביה של לירון, נפטר בגיל 60. "הוא היה בהמון לחץ", היא מספרת. "גם כמבקר המשרד לביטחון פנים, גם הטיפול באבא שלו, וגם זה שאוריה היה במילואים כל הזמן הזה. הוא פשוט חטף דום לב בדרך לאוטו", מספרת לירון ובפעם הראשונה בוכה לפני הקהל המצומצם והאינטימי שהגיע לבית משפחת קרסנטי. "הנה זה הגיע", היא צוחקת, וממשיכה לספר בגאווה על אבא שלה, ועל מפעלי הזיכרון שהניח לנתן:

"מצפה נתן" במודיעין, שבו האח איתי הציע נישואין לחברתו; הסמטה בעיר, שבה נתן וחבריו היו עוברים בכל יום, נקראת על שמו, "מעלה נתן". המשפחה גם שמרה על קשר קרוב עם גדוד 46 ומקיימת מדי שנה מרוץ לזכרו, ובכל חג חנוכה יום התנדבות בבתי אבות ובשיפוץ מרחבים ציבוריים.

דוד כהן ז"ל, אביהם של מתן ז"ל ושל לירון (צילום: אלבום פרטי)
דוד כהן ז"ל, אביהם של מתן ז"ל ושל לירון (צילום: אלבום פרטי)

"אימא שלי חזקה ועדיין האדם הכי שמח שאני מכירה", אומרת לירון. "וטל, ארוסתו של נתן אחי, היא כמו אחותי כיום. היינו בחתונה שלה ואנחנו עדיין בקשר טוב, גם 10 שנים אחרי. כי העיקר זה לחיות", היא אומרת ומנגבת את הדמעות, "לבחור בחיים, כי הביטוי 'במותם ציוו לנו חיים' הוא לא סתם. מה נעשה אם לא תהיה לנו תקווה? אם לא נחיה את החיים הכי טובים והכי שמחים שאנחנו יכולים? בשביל זה אנחנו פה".

מבחינתה, המפגש עם הקהל חשוב. "זה לשמר את המורשת שלנו", היא אומרת, "לאנשים ששומעים זה מחבר הרבה יותר לעם, לארץ וליום הזיכרון. אני באתי במטרה לשחרר, אבל לא חשבתי שזה יעזור לי. אבל כששיתפתי, ואנשים מתעניינים ושואלים שאלות, אני מרגישה שהרבה מהכאב משתחרר אצלי. זה ממש מקל עליי".

פעמון

כל העדכונים בזמן אמת

הירשמו לקבלת פושים מאתר החדשות ״דבר״

נרשמת!