"הורה שכול, אח שכול, משפחה שכולה. כל אלה מושגים נוכחים בחיים הישראליים. אבל יש גם סוג נוסף של שכול: מורה שכול. מורה שכול הוא מי שאיבד ילד, בן או בת, שהפכו לחלק מחייו". כך כתב הרב שי פירון, שר החינוך לשעבר, בפוסט בפייסבוק ב-2018. מילותיו נכונות גם כיום, אולי במיוחד כיום, בימי מלחמה.

יעל שפיגלמן ("עוד מעט 34"), מורה לתנ"ך בתיכון גבעת גונן בירושלים, איבדה את תלמידה לשעבר, סמ"ר רועי דאוי, לוחם בחטיבת גבעתי, שנהרג בקרב בצפון רצועת עזה ב-31 באוקטובר 2023. נדב פרנדדס (42), מורה לחינוך גופני בתיכון דה-שליט ברחובות, איבד את תלמידו לשעבר, סרן ירין גהלי, מפקד צוות בסיירת גבעתי, שנהרג בקרב בדרום רצועת עזה ב-18 בדצמבר 2023; וגל רגב (43), מורה להיסטוריה ואזרחות בתיכון "אופק" בקיבוץ עברון, איבד שלושה מתלמידיו לשעבר: לין דפני, זיו פרנקל וירדן בוסקילה, שנרצחו ב-7 באוקטובר במסיבה בקיבוץ רעים.

הבשורה המרה: למה דווקא אתה?

שלושתם מורים ותיקים, יותר מעשר שנים, שלושתם גם מילאו תפקידים נוספים מעבר להוראה בכיתה, ושלושתם לא שוכחים איך נחתה עליהם הבשורה המרה.

רגב זוכר היטב את ימי חוסר הוודאות שאחרי 7 באוקטובר: "ימי החיפושים האיומים האלו של 'מי יודע מה קרה?' והניסיון לתפוס קצה חוט. הגיעו רשימות ואתה לא יודע אם השמות נמצאים שם או לא, ומה המקור של הרשימות בכלל. היו תמונות יפות של ירדן ושל זיו ולין. את ירדן, שנרצח במסיבה ביריות, זיהו מהר יחסית, וזה היה 'פשוט'. את זיו ולין לקח יותר זמן למצוא".

גל רגב, המורה של ירדן בוסקילה ז"ל, זיו פרנקל ז"ל ולין דפני ז"ל. "הגיעו רשימות ואתה לא יודע אם השמות נמצאים שם או לא" (צילום: דוד טברסקי)

על מותו של ירדן הודיעה לו קולגה, ועל זיו ולין הודיעה פז. "היא תלמידה שלי וחברה טובה שלהן. היא גם עדכנה אותי לאורך כל הדרך: 'יש חדשות'? 'אין לצערי', כאלה. ב-14 באוקטובר היא שלחה לי את ההודעה הבאה: 'היי, מצטערת להודיע לך שמצאו את זיו ולין והן כבר לא איתנו'".

פרננדס: "לא פגשתי את ירין מאז שהוא סיים את בית הספר. ארבעה ימים לפני שנפל, אחיו הגיע לבית הספר לקחת את תעודת הבגרות שלו. שאלתי אותו מה עם ירין, כי ידעתי שהוא בעזה. והוא אמר: 'אנחנו לא יכולים לדעת. הוא בשטח. הוא כותב לנו כשהוא יכול, ואנחנו שמחים'. ארבעה ימים אחרי הוא נפל. לא יאומן.

"אני זוכר טוב מאוד את הרגע שגיליתי שהוא נהרג. הייתי בארוחת ערב עם המשפחה וקיבלתי הודעה עם תמונה שלו. בהתחלה לא רציתי להבין וחשבתי לעצמי אולי זה משהו אחר. מהשנייה שראיתי 'הותר לפרסום' לא הייתה לי ברירה אלא להבין. זרקתי את הטלפון וצרחתי. הרגע הזה היה עצוב מאוד, גם קשה, כי הילדים ראו אותי ככה. אמרתי לעצמי: 'איך יכול להיות שמכל האנשים בעולם דווקא אתה, מי שדואג לכולם בעולם הזה?' בחודשים הראשונים הייתי רואה הבזקים שלו בבית ספר ובאולם ספורט, שבהם הוא שואל לשלומי ומספר לי שהוא השתפר בכדורסל ושהוא לוחם עכשיו. מבחינתי הוא לא כאן, אבל אני יכול לפגוש אותו בכל רגע".

שפיגלמן התבשרה בפייסבוק: "קמתי בבוקר, גללתי, ופתאום קפצה עליי תמונתו המהממת של רועי עם הכומתה הסגולה וכיתוב של המורה שלו לתקשורת, משהו בסגנון: 'ילד יפה, תשמור עלינו מלמעלה'. התחלתי לצרוח. הבהלתי מאוד את הילדים שלי. הבת הקטנה שלי, בת חמש, ניגשה אליי ואמרה לי: 'אמא, לא נורא, יש לך הרבה תלמידים'. עניתי לה: 'אבל אותו אהבתי במיוחד'".

הקשר המיוחד: רועי

קשר מיוחד בין מורה לתלמיד מסוים נרקם בצורות שונות. שפיגלמן החלה ללמד את רועי כשהיה בכיתה י' והגישה אותו לבגרות בי"ב. "בכיתה י' התוודעתי כמה כיף זה, הייתי אומרת ללמוד איתו ולא רק ללמד אותו, כמה הוא סקרן ומשתתף בשיעורים. שנת הי"ב שלו הייתה 2020, שנת הקורונה, והגשנו את השכבה לבגרות חיצונית. הגשת התלמידים בזמן הסגרים והריחוק החברתי דרשה מאמץ אינטנסיבי יותר מהרגיל. המאמץ הזה קירב אותי אל רועי, ולשכבה הזאת בכלל, שכבה מהממת ששברה את אחוזי המתנדבים לשנת שירות ולמכינות קדם צבאיות".

רועי דאוי ז"ל, עם המורה יעל שפיגלמן (צילום: אלבום פרטי)

לא רק היותו תלמיד טוב עם ציונים גבוהים וחדוות למידה אפיינה את רועי: "בניגוד לבדרך כלל", מספרת שפיגלמן, "זה לא הפריע לו להיות חברותי. מלבד החבורה שלו, שכל אחד מהם הוא משהו מיוחד, הוא היה חבר של כל השכבה. אחת התלמידות בשכבה שלא כל כך הסתדרה חברתית סיפרה בלוויה ובשבעה שרועי היה החבר שלה. הוא פשוט היה חבר, בין אם זה 'הועיל' לו או לא.

"לא הייתי המחנכת שלו ולא קיימנו שיחת נפש, לפחות לא אחד על אחד, כי מבחינתי שיעורי תנ"ך הם שיחת נפש כיתתית. יש תלמידים שאת מלמדת ואת לא יודעת לאן הם יתפתחו בהמשך, אבל אצל רועי זה לא היה ככה. כל הדלתות היו פתוחות לפניו. מה שהכי הייתי רוצה ללמוד ממנו זה את הקלילות, להיות אדם משוחרר. היו לו מטרות שעמדו לנגד עיניו, והוא עבד קשה בשביל להשיג אותן, אבל זה לא יצר אצלו נוירוטיות. לא סתם שהדבר הכי זכור אצלו זה החיוך. הוא פשוט חי את חייו בשוויון נפש".

הקשר המיוחד: ירין

לפרננדס חשוב לראות את התלמידים שלו "מעבר למי שהם בבית הספר", כדבריו. הוא נוהג ללכת למשחקי הכדורסל של נבחרת בית הספר ושל התלמידים שלו בקורס מדריכי כדורסל. הוא גם הגיע לערב של מגמת מוזיקה בבית הספר. "פתאום נחשפתי לכמה טוב מנגן בבס אחד התלמידים שלי, שהוא פחות טוב אצלי בשיעורים. בסוף הערב התלמיד ניגש אליי וחיבק אותי בהתרגשות. בזכות ההתעקשות לראות את התלמידים שלי מעבר לבית ספר הכרתי את ירין".

ירין היה ממובילי נבחרת הכדורסל של בית הספר, והשתתף בקורס מדריכי כדורסל, שמקנה למשתתפים תעודת מדריך כדורסל, שאיתה הם יכולים להדריך ילדים מגיל שש ועד ליגה תחרותית לשכבה ט'.

ירין גהלי ז"ל. "אחרי הפציעה הוא אמר שיחזור לשחק בנבחרת ויהיה הכי טוב. וכך היה. ירין לא היה אחד שיוותר על החלומות שלו" (צילום: דובר צה"ל)

במהלך משחק נבחרת בית הספר נגד נבחרת תיכון שרת בנתניה, הוא נפצע קשה במהלך החימום. "כשהוא היה באוויר מישהו מהקהל גלגל כדור למגרש. ירין נחת על הכדור, היו לו כאבים איומים, ונאלצו לפנות אותו באמבולנס לבית החולים".

הפציעה גררה ניתוח ושיקום ארוך. "הרופאים אמרו לו שייקח זמן עד שהוא יוכל לחזור לשחק. ירין היה יכול להגיד לעצמו: 'אני, את התפקיד שלי בכדורסל גמרתי', ולהסתפק בכדורסל עם החבר'ה, אבל הוא לא אמר את זה. הוא אמר שיחזור לשחק בנבחרת ויהיה הכי טוב. וכך היה. ירין לא היה אחד שיוותר על החלומות שלו. הוא היה מוכשר, מלא בנחישות, חדר לסל בביטחון, נמצא במגרש איפה שצריך".

את שני המבחנים, הפנימי והחיצוני, בסוף קורס המדריכים הוא עבר בציון מאה. "הוא היה רציני מאוד. במבחן החיצוני הוא לקח נושא בנאלי לכאורה – שליטה בכדור, והדגים את התרגילים באופן כל כך מדורג, מסודר, מהקל אל הקשה ועד האתגרי באופן מתוחכם. הבוחן התרשם מאוד, ואני רק חייכתי ואמרתי לו: 'זה ירין'.

תמונה קבוצתית של קורס מדריכי כדורסל בתיכון דה-שליט ברחובות, בו השתתף ירין גהלי (צילום: דוד טברסקי)

"בסוף י"ב הוא קיבל הצעה להצטרף לקבוצת הבוגרים של מכבי רחובות. הכוונה הייתה שהוא יוכר בצבא כספורטאי מצטיין או פעיל, וישחק במקביל. ירין לא היה מוכן לכך ובחר ללכת לתפקיד הכי קרבי שיש. הוא אמר: 'אני לא מוותר על החלום הצבאי שלי'. הוא לא הפסיק ללכת אחר החלומות שלו".

פרננדס, כמו שפיגלמן, מדגיש גם שירין היה חבר טוב. "רביד, חבר שלו, התחיל את הקורס ובאיזשהו שלב הפסיק להגיע. ירין כל הזמן היה שואל אותי: 'מה רביד יכול לעשות בשביל שתהיה לו התעודה?' רציתי להגיד לו שלרביד לא כזה אכפת כמו שלו אכפת. אבל אמרתי לו שכל הכבוד שהוא דואג לחבר שלו".

הקשר המיוחד: ירדן, לין וזיו

"מאז 7 באוקטובר", מודה רגב, "אני מתקשה להיזכר בסיפורים על ירדן ועל הבנות. אני בעיקר נזכר בשיחות שהיו לנו על החיים, במפגש היומיומי. אבל אלה קצת היחסים בין מחנך לתלמידים. שנות התיכון הן, פחות או יותר, אלף ימים של מסע הצמיחה שלהם, ושלושתם צמחו להיות אנשים נהדרים.

"ירדן היה בכיתה הראשונה שחינכתי. אומרים שלכיתה הראשונה יש מקום שמור בלב וזה נכון. לירדן היה חיוך שאי אפשר לשכוח. תמיד היה במרכז העניינים, שמח ופעיל. הוא היה עילוי בכל מה שקשור לתחומים שרחוקים ממני שנות אור – מתמטיקה, פיזיקה וכד'. היה ברור שעתיד גדול לפניו, אבל יחד עם זאת הוא היה מאוד צנוע.

ירדן בוסקילה ז"ל. "חיוך שאי אפשר לשכוח"  (צילום: רשתות חברתיות)

"אמא שלו הזכירה לי שבמסע לפולין, ירדן ביקש את רשותי ללכת ולהגיד שלום לחברה שלו (שהייתה שם באותו זמן עם בית ספר אחר – מ.מ). זה כמובן מעשה בעייתי בפולין, ולכן הסכמתי רק בליווי שלי. הוא היה יכול ללכת בלי לשאול אותי, אבל זה בניגוד לאופי שלו".

את לין וזיו, רגב רואה בעיני רוחו "יושבות אחת ליד השנייה, לומדות ומפטפטות ביחד וגם מאחרות ביחד. הן היו חלק מחבורה של שלוש-ארבע בנות, שהיו מרכז הכיתה בלי יכולת לפספס אותן. האמרה 'בחייהם ובמותם לא נפרדו' נכתבה עליהן. אין יותר מדויק מזה. הייתה בהן המון שמחת נעורים יחד עם כל הצרות שהגיל הזה מביא.

"כשאני מפריד ביניהן אני זוכר את ההתמודדות של כל אחת עם הדילמות השונות בחייה. זיו, אם היא האמינה שנעשה עוול לה או למישהו אחר, הייתה מתווכחת איתי, עם מורים אחרים, או עם ההורים שלה. הייתה נסערת מזה. כשהיא הייתה בי"א היא אספה יחד עם חברים כסף לקניית תווי קנייה לשומר בית הספר שהיה עובד קבלן. השומר סרב לקבל את תווי הקנייה, וזיו וחבריה נסערו מהסירוב. בסופו של דבר הם המירו את תווי הקנייה בתרומה לעמותה.

זיו פרנקל ז"ל. "אם היא האמינה שנעשה עוול לה או למישהו אחר, הייתה מתווכחת איתי, עם מורים אחרים, או עם ההורים שלה. הייתה נסערת מזה" (צילום: אתר לעד)

"לין קיבלה את המציאות כפי שהיא וניסתה להתמודד עם מה שהחיים זימנו לה. הקבלה הזאת הייתה גם כלפי הסובבים אותה. היא לא שפטה את העומד מולה. לא תמיד ידעתי מה עובר עליה, כי היא הייתה ביישנית ומופנמת יותר". לין למדה במגמת צילום. "מתאים לה להיות מאחורי המצלמה", אומר רגב, ומבטיח לבדוק אם נשמרו עבודות שלה במגמה.

לין דפני ז"ל. "לא שפטה את העומד מולה" (צילום: רשתות חברתיות)

"שתי ההודעות האחרונות בקבוצת הווטסאפ 'חבורת האינדיאנים' (קבוצת הווטסאפ של הכיתה של זיו ולין), הן משתיהן, מ-15 בספטמבר. איחלו לי מזל טוב ליום הולדתי ועל הספר החדש שפרסמתי. מצמרר".

הכאב: לראות את המורה בוכה

בשעת הבוקר שבה התבשרה שפיגלמן שרועי נהרג, היא הייתה צריכה להתארגן לקראת היציאה לעבודה בבית ספר. היא לא ידעה את נפשה. "התקשרתי למנהל בית הספר ושאלתי אותו מה לעשות ואיך אלמד כשאני במצב הזה. הוא אמר לי להגיע, אמר: 'מקסימום, התלמידים יגלו שאת אנושית'. ובאמת הגעתי ובשעה הראשונה התלמידים נשארו בכיתות והיו לנו מעגלי שיח.

"הופתעתי מרמת הכאב שאחזה בי סביב האובדן של רועי. חשבתי שזה קל יותר כאשר מדובר בבוגר בית ספר, כי בסופו של דבר לא פגשתי אותו ביומיום שלי, רק פה ושם בימי זיכרון או במפגש אקראי בגדנ"ע. התובנה הזאת נולדה לפני חמש שנים, כשאיבדתי תלמיד בפעם הראשונה. תלמיד כיתה י' שנפטר מדום לב. הייתי בחופשת לידה והתמוטטתי כשהוא נפטר.

יעל שפיגלמן, בפינה לזכר תלמידה רועי דאוי ז"ל. "מי שלא עוסק בחינוך לא מבין את העוצמות שיש לקשרים האלה" (צילום: אור גואטה)

"בחברה שלנו אין למורים מקום להתאבל. לפני כמה זמן, אחת האימהות התלוננה, בקבוצת ווטסאפ של הבת שלי, שמידע על המלחמה מגיע לילדים, והיא לא מעוניינת שהבת שלה תיחשף. כתבתי בתגובה שחלקנו במעגלי אבל, או מכירים חטופים. אופיר אנגל, תלמיד בית הספר היה חטוף אז, ועכשיו לשמחתנו יצא לטיול שנתי".

"אמא אחרת פנתה אליי באופן פרטי ושאלה אותי את מי איבדתי. כשסיפרתי לה על רועי, היא אמרה: 'אה, זה לא משפחה'. מי שלא עוסק בחינוך לא מבין את העוצמות שיש לקשרים האלה. פעם הקשרים היו אולי מרוחקים יותר, וזה הדימוי הרווח של מורה, אבל זה כבר לא ככה.

"בימים הראשונים אחרי נפילתו של רועי, בכיתי באחת ההפסקות בחצר בית הספר. ניגשה אליי תלמידה בי"א וביקשה ממני לא לבכות. אמרתי לה שזה בסדר, מותר לבכות, אבל ברור שמה שזה מראה שלפעמים התלמידים חווים חוסר אונים מול זה שאנחנו לא תמיד חזקות ותומכות. אבל לתלמידים שלנו יש לב אמיתי ושוררת בינינו אהבה גדולה. הם בכו יחד איתי, למרות שלא זכו להכיר את רועי.

"אחד התלמידים שלנו בכיתה ח' איבד את אחיו במלחמה, ולא הסכים לדבר על זה – לא עם אנשי צוות ולא עם חברים שלו, אבל איתי הוא דיבר. אני חושבת שהוא ראה כמה אני משתפת את הכיתה ואיך שאר התלמידים מגיבים לגילויי העצבות שלי, והרגיש נוח לשתף".

הכאב: "הלוויה הכי קשה שהייתי בה"

בבית הספר "דה שליט" ברחובות נערך לפני ההלוויה של ירין טקס זיכרון. פרננדס: "המחנך של ירין, עמית דולב, ספד לו בקטע מרגש מאוד, שאף אחד לא נשאר אדיש אליו. הלוויה נערכה אחר הצהריים. אמרתי לעצמי שלא משנה מה, אני מגיע להלוויה. אשתי לקחה את הילדים מהמסגרות, והקדמתי בשעה שני חוגים שאני מעביר בגני ילדים. המפגישים האלו שחררו אותי קצת לקראת האירוע הקשה והטראגי".

להלוויה הגיעו אלפי מלווים. "כולל כל בוגרי קורס מדריכי הכדורסל. חבריו למחזור של ירין החזיקו דגלי ישראל, מבית הספר ועד בית הקברות. לאורך כל הטקס בכיתי בלי הפסקה. החיילים שלו סיפרו שהוא מפקד שדאג להם בשטח, וזה לא הפתיע אותי. החזקתי את זר בית הספר, והמנהל סימן לי להניח אותו על הקבר. זו הייתה ההלוויה הכי קשה שהייתי בה. התלמידים שלי לא נבוכים כשהם רואים אותי בוכה. הם מכירים אותי".

נדב פרננדס, המורה של ירין גהלי ז"ל. "בחודשים הראשונים הייתי רואה הבזקים שלו בבית ספר ובאולם ספורט, שבהם הוא שואל לשלומי ומספר לי שהוא השתפר בכדורסל ושהוא לוחם עכשיו" (צילום: דוד טברסקי)

פרננדס סבור שצריך לזכור שמורים "הם בסך הכול בני אדם", כדבריו. "אחד הקולגות שלי החליט שהוא לא יכול להמשיך יותר. הוא אמר לי: 'חוויתי את כל האינתיפאדות, יש לי ילדים במילואים ואני לא יכול'. הוא חסר לי, אבל אני מבין שהוא צריך את המקום שלו לעבד את הדברים.

"יש לי תלמיד שהוא ואחיו מסיימים עכשיו י"ב. הם איבדו את אביהם כשהיו בכיתה י'. בעקבות האובדן נוצר בינינו קשר מיוחד, וכשאני רואה אותם זה שונה מתלמידים אחרים, שאיתם יש את המרחק ההכרחי בין מורים לתלמידים. המרחק הזה חיוני, אבל יש מצבים שצריך להתקרב קצת. אני מצפה שתלמידים יבינו את זה כמו שאני מבין תלמידים.

"יום אחרי הלוויה של ירין ביקרתי את המשפחה שלו. היה עצוב מאוד לראות משפחה שהיו לה שני בנים ועכשיו נותר רק אחד. איליי, אחיו הצעיר של ירין, היה תלמיד שלי במגמת ספורט. כשביקרתי, הבחנתי שהוא מסתגר בחדרו ולא יורד לסלון. לא ויתרתי. עליתי אליו לחדר ואמרתי לו: 'אתה את החיבוק שלי חייב לקבל, ואני פה אם אתה צריך מישהו לדבר איתו".

הכאב: "הם היו קצת הילדים שלי"

רגב לא היה בלוויות ובאזכרות השלושים של ירדן, לין וזיו. "לא הייתי בארץ באותו זמן. הייתי בקשר עם המשפחות, אבל לא קלטתי באמת. מחוץ לישראל לא מרגישים את המלחמה. קיבלתי הודעות מההנהלה וממורים אחרים, שאלו לשלומי, אבל לא הבנתי על מה הם מדברים. כשנפגשתי עם המשפחות בארץ פתאום כאב לי הלב.

"ביקרתי את המשפחות אחרי כל טקסי האבל. הביקורים כללו העלאת זיכרונות והשלמת פערים, כי את אף אחד מהם לא פגשתי אחרי שהם סיימו י"ב. את המשפחה של ירדן ביקרתי בהתחלה עם מנהלת החטיבה העליונה, שמכירה את המשפחה היטב, ולימדה את אחיו הגדולים של ירדן. המשפחה שלו לא נתנה לנו להרגיש חוסר נוחות או מבוכה, אף לא לרגע. הם אנשים מלאי כוח ורצון לעשייה.

"עם ההורים של לין וזיו אני בקשר טוב. הביקור אצלם היה קשה, כי תחושת האובדן קשה. אמא של זיו סיפרה לי שאחרי הצבא הן טיילו ביחד בדרום אמריקה, קפצו בנג'י, טיפסו פה, גלשו שם. עם החבורה שנוצרה שם הן הלכו לנובה. הן, ממש כפי שאומר הביטוי, 'טרפו את החיים'. מצד אחד יש איזו תחושה של וואו, הן הספיקו כל כך הרבה, ומהצד השני הן היו כל כך צעירות וכל החיים היו לפניהן.

"לכאורה אפשר לומר: 'למה אתה באבל, הרי הם לא היו הילדים שלך'. אבל האמת היא שלמשך שלוש שנים הם היו קצת הילדים שלי. כשנער פוגש מבוגר שמאמין בו, אז הוא יכול להיות אבא או אמא שלו. ואתה כמחנך שפוגש אותם בשלב כל כך עדין, שבו הם מנסים להבין מי הם ואילו בני אדם הם רוצים להיות, מכניס אותם ללב שלך".

"בשביל שאוכל להיכנס לכיתה וללמד כרגיל הייתי צריך לא לשתף את התלמידים במה שעובר עליי. בדיעבד, אני מבין שהעובדה שאין לי כיתה שאני מחנך, הקלה עליי לא לחלוק את מה שעובר עליי. אבל אני מאמין שאם הייתי משתף, התלמידים היו נותנים לי מקום".

הנצחה: נזיד עדשים לכל התלמידים

שפיגלמן מסתובבת עם צמיד שעליו חרוט: "לזכר רועי דאוי" ומגן דוד. "החברים שלו הוציאו צמיד מפלסטיק כזה, ובדרך כלל זה פחות איך שאני מסתובבת ביומיום. במהלך השבעה צוין יום הולדתו ה-21 של רועי. אמרתי לרכז התיכון שאני לא יכולה ללמד רגיל באותו יום. קניתי שתילים ממשתלה בעוטף וחילקתי אותם בשכונה יחד עם התלמידים, אחרי שסיפרתי להם על רועי".

המפגש עם שפיגלמן מתקיים בחדר בבית הספר שבו מכינים את "הפינוק השבועי של רועי". הפינוק, שהפך למסורת חדשה, הוא נזיד עדשים שמחולק לתלמידי בית הספר. "מקורו של הנזיד בסיפור יעקב ועשו בספר בראשית פרק כ"ה", מספרת שפיגלמן, "והסיבה שהכנו נזיד עדשים היא שהפרק הזה היה נושא הפרויקט של רועי בכיתה י'. רציתי להפוך את הנזיד מסמל לרמאות לסמל לנדיבות, כמו שהיה רועי.

רועי דאוי ז"ל. "מה שהכי הייתי רוצה ללמוד ממנו זה את הקלילות, להיות אדם משוחרר" (צילום: אתר צה"ל)

"לצד הפינוק השבועי, אני מציבה באופן קבוע את ספר הזיכרון שפרסמנו לזכרו. כשהילדים ניגשים לדוכן ומתלהבים מהאוכל עם חיוך כזה על הפנים, אני חושבת לעצמי 'זה רועי'.

"אני שמחה שהמשפחה שלו תופסת את האבל שלי כחיבוק ולא כהידחפות. כשאני מעלה את התוצרים השונים לפייסבוק, אחותו משתפת את הפוסטים עם תמונה של רועי מכין את אותו דבר בדיוק. כשהכנו עוגיות מגולגלות, המשפחה העלתה תמונה שלו עם בת זוגו כשהם מכינים את העוגיות המגולגלות שהיו למעשה האחרונות שהם הכינו ביחד".

מותו של רועי נקשר במותו של בוגר אחר של בית הספר, סמ"ר ליאל גדעוני, שנפל בצוק איתן. "בפתק האחרון שרועי כתב בטלפון, הוא כתב: 'החיוך של ליאל עולה בכל רגע, ואם למות אז רק ככה'. המשפט הזה", מספרת שפיגלמן, "מבוסס על המשפט המפורסם של ליאל: 'תחייכו כי חיוך זה שמחה ושמחה זה הכוח להמשיך הלאה'.

"לא סתם רועי אזכר את המשפט של ליאל. יש ביניהם קשר, למרות שלא הכירו זה את זה. הם נולדו באותו יום, גדלו באותה שכונה ואהדו את הפועל ירושלים. אבל זה לא נגמר שם. בסוף כיתה י"א רועי קיבל מלגת צלילה, שהמשפחה של ליאל מעניקה מדי שנה לתלמידים. סרט הגמר שלו 'גלעד', בסוף י"ב, עסק בהנצחה של אבא של שותפתו לסרט שנהרג בפיגוע, וגם סיפורו של ליאל נזכר בו. השיא בקשר הוא הבחירה של רועי להתגייס לגבעתי "כמו ליאל", כפי שאמר בעצמו לפני שנתיים בכתבה עיתונאית".

בבית הספר היה נהוג גם "יום ליאל", שנערך מדי שנה ביום הולדתו. בשנה הבאה מתכוונים לקיים בבית הספר "יום ליאל ורועי".

הנצחה: החולצה של ירין

בבית הספר של פרננדס ברחובות יש חדר הנצחה "מרשים ביותר. אלי אנג'ל, מורה ותיק לחינוך גופני אצלנו, אחראי על הנצחת הבוגרים. כמובן שלירין יש כבר תמונה בחדר וספר שתלמידים ומורים כתבו לזכרו.

"מכבי רחובות קיימה משחק לזכר בוגריה שנפלו, בין היתר ירין וטל פילבה (23), שלמד בתיכון 'קציר', ונפל יום לפני ירין. בוגרים נוספים שאוזכרו במשחק היו מעברי הרחוק: אחד מהם, חיים הלר ז"ל, היה שחקן שלי בליגה תחרותית ונפטר בגיל 15 ממחלה. המועדון הוציא חולצות עם תמונות הנופלים, ובמהלך המשחק לבשתי את החולצה עם התמונה של ירין. לא לבשתי אותה מאז והיא מחכה לי בארון להזדמנות המתאימה.

"כוח החיים הוא שהם נמשכים, אבל צריך לתת מקום למורה לעצור בעת הצורך. אני מאחל לתלמידים שלי, וכך גם אמרתי להם, שילמדו מירין להיות בני אדם ולדאוג לסובבים אותם ולא רק לעצמם. הנחישות של ירין וההתמקדות במטרה מעוררות השראה בעיניי".

הנצחה: שיעורי מחנך על הנופלים

"בבית ספר שלנו", אומר רגב, "עוד לא היה טקס לזכרם של ירדן, לין וזיו, או בכלל משהו שקשור ל-7 באוקטובר. יש צוות שעובד על מפעלי הנצחה למיניהם – אתר וגן ובתיכון שיעורי מחנך על הנופלים. נפגוש את זה ביום הזיכרון לחללי צה"ל, שבאופן מסורתי מגיעים אליו הרבה בוגרי בית הספר. השנה זה בטח יהיה קשה במיוחד".