דבר העובדים בארץ ישראל
menu
יום חמישי ט"ו באייר תשפ"ד 23.05.24
30.4°תל אביב
  • 30.6°ירושלים
  • 30.4°תל אביב
  • 27.1°חיפה
  • 30.0°אשדוד
  • 35.7°באר שבע
  • 40.5°אילת
  • 35.7°טבריה
  • 27.8°צפת
  • 32.5°לוד
  • IMS הנתונים באדיבות השירות המטאורולוגי הישראלי
histadrut
Created by rgb media Powered by Salamandra
© כל הזכויות שמורות לדבר העובדים בארץ ישראל
יום העצמאות

דווקא עכשיו, דווקא לעוטף: "מישהו צריך לחיות פה בסוף"

עופר הרמתי עבר מכפר סבא לנתיב העשרה, וממשיך בעבודתו מחצר ביתו החדש. "לא יודע מה הולך להיות עם הנגב המערבי, או עם המדינה. דבר אחד אני יודע: אני צריך להיות פה" (צילום: יונתן בלום)
עופר הרמתי עבר מכפר סבא לנתיב העשרה, וממשיך בעבודתו מחצר ביתו החדש. "לא יודע מה הולך להיות עם הנגב המערבי, או עם המדינה. דבר אחד אני יודע: אני צריך להיות פה" (צילום: יונתן בלום)

למרות אסון ה-7 באוקטובר, יש ישראלים שהקימו בשבעת החודשים האחרונים בית בעוטף - בנתיב העשרה, בקיבוץ גבים ובשדרות. זה סיפור על ארבעה שמבקשים לאתחל את ישראל; להקים גשר בין תל אביב לנגב המערבי; לחיות מתוך כוח רוחני; ולשלם את המחיר הנדרש מהחיים בארץ

דוד טברסקי

לעופר הרמתי (63), תושב כפר סבא יותר מ-40 שנה, לא היה רגע מסוים שבו בחר לגור צמוד לרפת של אחת המשפחות במושב נתיב העשרה. לאחר פרוץ המלחמה הוא הגיע למושב "לעזור, פשוט לעזור במה שצריך". בהתחלה הגיע לבד ואחר כך עם חברים וקולגות, ואחר כך שוב ושוב. כשנוכח בשלב מסוים שיותר ממחצית השבוע הוא מעביר את זמנו במושב, החליט שאין ברירה, זה הזמן לשכור בו בית. "אני לא יודע מה הולך להיות איתי, מה הולך להיות עם הנגב המערבי, או עם המדינה", הוא אומר, "אבל דבר אחד אני יודע: אני צריך להיות פה".

רועי עזיזי (26), פעיל חברתי מירושלים, מתאר את המעבר לבית שכור בקיבוץ גבים, לפני כחודשיים, כחבלי לידה. בישול מהיר. מ-7 באוקטובר הוא במילואים, שתפסו אותו בעיצומה של עבודה אינטנסיבית בניהול תוכניות יזמות לצעירים מירושלים, תוכניות לשנים קדימה. "אבל ממש מתחילת המלחמה", הוא מספר, "החלה אצלי איזה אש פנימית שהתגברה עם הזמן. בראש שאלתי את עצמי: האם צריך לעזוב את הכול בירושלים ולעבור לעוטף? שאלתי ותהיתי ושאלתי, עד שהרגשתי שאי אפשר להמשיך להתלבט, ובתחילת ינואר קיפלתי את עצמי הנה".

רועי עזיזי עבר מירושלים לקיבוץ גבים. "הרגשתי שזו ה-משימה הלאומית כרגע" (צילום: דוד טברסקי)
רועי עזיזי עבר מירושלים לקיבוץ גבים. "הרגשתי שזו ה-משימה הלאומית כרגע" (צילום: דוד טברסקי)

לאבנר (23) וטל (22) מזרחי המלחמה אפשרה לממש סופית החלטה שקיבלו כבר קודם ביחס לעתידם – שדרות. אבנר לומד בישיבת ההסדר של שדרות, וגר בישיבה כמה שנים. כאן הכיר בשידוך את טל, תלמידת מדרשה. השידוך נעשה על ידי רבניהם.

אבנר וטל מזרחי, נשואים טריים, בדירתם החדשה בשדרות. "רצינו את העיר והיא רצתה אותנו" (צילום: יונתן בלום)
אבנר וטל מזרחי, נשואים טריים, בדירתם החדשה בשדרות. "רצינו את העיר והיא רצתה אותנו" (צילום: יונתן בלום)

"זה היה שידוך מצוין", אומרים בני הזוג יחד בחיוך רחב. הם הספיקו להתחתן בדצמבר האחרון, תוך כדי המילואים של אבנר, וב-1 במרץ, בלי התלבטויות, ולאחר שבועות של חיפוש דירה, התמקמו במרכז שדרות, קרוב לישיבה ולמה שהייתה פעם תחנת המשטרה העירונית. "יצא במקרה שהגענו ביום הראשון שבו החלו לחזור תושבים מהפינוי. רצינו את העיר והיא רצתה אותנו".

אלרואי בניטה במרפסת הדירה שקנה בשדרות. "רציתי להשכיר את הדירה כהכנסה נוספת, אבל בסוף מצאתי את עצמי גר בה" (צילום: יונתן בלום)
אלרואי בניטה במרפסת הדירה שקנה בשדרות. "רציתי להשכיר את הדירה כהכנסה נוספת, אבל בסוף מצאתי את עצמי גר בה" (צילום: יונתן בלום)

גם אלרואי בניטה (30) בחר בשדרות. במקרה שלו אפשר להניח שהרגע שבו החליט לעבור לעיר מביתו בבני דקלים בחבל לכיש, היה כבר לפני יותר משנה, כשרכש דירה בעיר. לא היו לו אז חלומות ברורים לגבי העתיד: "רציתי להשכיר את הדירה כהכנסה נוספת, אבל בסוף מצאתי את עצמי גר בה". עכשיו הוא חי בבניין חדש בצד המערבי של שדרות, ובלילות מקשיב להפצצות ולירי ברצועה.

למה דווקא לעוטף?

המניעים לבחירתם להשתקע בעוטף שונים וגם דומים. את עזיזי כיוונה האש הפנימית שניצתה בו, "עד שבשלב מסוים הרגשתי שזו ה-משימה הלאומית כרגע".

גם הרמתי חושב במונחים של משימה לאומית: "צריך להקים את ישראל 2.0", הוא אומר, "והעוטף יהיה המרכז שבו תחודש ההקמה". במקור הוא קיבוצניק מרמת הכובש. הוא לחם כנחלאי בלבנון, בסדיר ובמילואים, ועכשיו הוא מצביע על כל המערכות שכשלו ב-7 באוקטובר. בעיניו אסור להתפשר על פחות מאתחול מחדש: "את מקומם של כול מי שמנהיגים עכשיו צריכים לתפוס צעירים, והמעבר לעוטף וחידושו צריך להיות חלק מהחידוש הזה. זה רק חלק אחד בתמונה הגדולה של מה שאנחנו חייבים כרגע".

הרמתי: "אני רוצה להיות חלק ממה שיהפוך את האזור הזה אטרקטיבי לצעירים, לאלו שחשים ייאוש מהמדינה, מהביטחון, מהכלכלה, מהעתיד"

בחודשים האחרונים עזיזי העביר זמן רב בספריות, עבר על טקסטים של גדולי האומה: הרצל, ברל כצנלסון, בן גוריון. "היו לנגב המערבי הזדמנויות גדולות לפרוץ", הוא אומר, "בתקופת המדינה שבדרך; עם עלייתו של בגין והפריפריות; ועם העלייה מברית המועצות. כל נקודה הייתה דחף קטן, אבל לא מספק. כיום זו ההזדמנות הרביעית. אני רוצה להיות חלק ממה שיהפוך את האזור הזה אטרקטיבי לצעירים, לאלו שחשים ייאוש מהמדינה, מהביטחון, מהכלכלה, מהעתיד".

אצל אלרואי בניטה, שנולד וגדל בנווה דקלים בגוש קטיף, ועוסק בתחום הביטחון, זה עניין של מחיר אישי שהוא חש צורך לשלם. "מישהו צריך לחיות פה בסוף", הוא אומר. לדבריו, כדי שהמדינה תוכל להתקיים, יש הקרבות שאנשים אחרים מקריבים והוא לא צריך, וטוב שכך. "אבל במקומות שאני יכול, למה לא?"

כשגר בגוש קטיף תפס את עצמו כחומת המגן של העוטף. "בגלל שיצאנו משם", הוא אומר, "קרה עכשיו מה שקרה. תמיד צריך לחיות על הגבול. לחיות בשדרות זה המחיר שאני מוכן לשלם".

אבנר מזרחי: "למידת התורה אפשרה לבנות אישיות חזקה, של גבורה, גאולה ונצח ישראל, כול מה שאנחנו צריכים עכשיו יותר מתמיד"

אבנר וטל מזרחי מנמקים את הבחירה שלהם בכוח רוחני ואווירה משפחתית. "שדרות היא המקום שבו קנינו תורה, שעמלנו בו בבניית האישיות שלנו, וזה דבר מאוד חזק", אומרת טל. גם עבור אבנר הישיבה היא מרכז הכוח הרוחני והערכי, שמשך אותו להקים בית בשדרות. "אין אדם לומד אלא במקום שליבו חפץ", הוא אומר. "למידת התורה אפשרה לבנות אישיות חזקה, של גבורה, גאולה ונצח ישראל, כול מה שאנחנו צריכים עכשיו יותר מתמיד".

אבל גם בלי קשר לישיבה ולמדרשה, עבור טל ואבנר שדרות אהובה בגלל האנשים האווירה החמה והפשטות. "נקים פה בית בגלל האווירה של משפחה. החמימות. וזה שיש קבוצה גדולה של משפחות צעירות ושכנים שמכירים אחד את השני".

השגרה החדשה

המעבר לבית במקום חדש כרוך בבניית שגרת חיים חדשה. כשהרמתי הגיע לראשונה לנתיב העשרה, המושב תפקד כמוצב צבאי. טילים ופגזים נורו על בסיס שעתי. אי אפשר היה להיכנס למושב בשער הראשי והיה צריך להתפתל דרך השדות. "כל התאילנדים נסו מפה", הוא מספר. "אני אמנם קיבוצניק, אבל לא ידעתי לחלוב, אז לימדו אותי. היום אני קם בבוקר מוקדם, חולב את הפרות. זו התרפיה שלי".

הרמתי בעבודה. "לימדו אותי לחלוב" (צילום: יונתן בלום)
הרמתי בעבודה. "לימדו אותי לחלוב" (צילום: יונתן בלום)

בהמשך היום הוא עובד מול המחשב, מרחוק, בחברת ההיי טק שלו; שוחה בבריכה של שער הנגב שנפתחה לאחרונה; ועוזר בפעילויות התנדבות שונות שקשורות למיזמים לחידוש האזור. אפילו לגעגוע שהתעורר בו למשחקי ברידג' הוא מצא פתרון: "נכנסתי לאינטרנט, מצאתי קבוצה באשקלון, ומאז אני נוסע לשם פעם בשבוע למשחקים".

מטרת העל של עזיזי, המשרת בינתיים במילואים, היא להקים גשר בין תל אביב לנגב המערבי. ליצור רשת מסגרות חברתיות, שיעזרו לצעירים להיקלט לצביון הקיים, ובכלל זה פתרונות דיור, תעסוקה, בתי עסק ותרבות.

עזיזי: "המוטו שלי היו השתלבות ולא השתלטות, לא לייצר בועות של צעירים שבאים לחיות פה עם עצמם"

כדי להכשיר את הקרקע להתפתחות, הספיק בזמן הקצר שלו באזור להיפגש עם הרמטכ"ל לשעבר אביב כוכבי, ועם גדי וראומה קדם, הוריה של תמר קדם, שנרצחה בניר עוז עם כל משפחתה.

הוא יודע שיש כבר כמה מיזמים חלוציים באזור, ומטרתו היא להצליח לחבור באופן הנכון למיזם הנכון. "המוטו שלי היו השתלבות ולא השתלטות", הוא אומר, "לא לייצר בועות של צעירים שבאים לחיות פה עם עצמם".

הוא פוגש אנשים "מכל הערים, הקיבוצים והמושבים פה, וממפה את מה שצריך בשביל לקלוט לשם אנשים". בזכות עברו בסוכנות היהודית הוא מקדם גם פרויקט להבאת עולים חדשים מאנגליה. "אני מאוד עסוק", הוא אומר. "ובתור ירושלמי מבית מסורתי, אני יכול להגיד שחסר לי שאין פה בית כנסת".

אבנר וטל מזרחי. "להיות פה ולבנות פה", אומר אבנר, "לגדל ילדים, להתפתח ולהתרחב, זה בא מתוך התורה" (צילום: יונתן בלום)
אבנר וטל מזרחי. "להיות פה ולבנות פה", אומר אבנר, "לגדל ילדים, להתפתח ולהתרחב, זה בא מתוך התורה" (צילום: יונתן בלום)

אבנר וטל מזרחי, נשואים טריים, מעצבים את דירתם הצנועה וכבר רואים ופוגשים בפארקים הרבה משפחות צעירות עם עגלות ילדים. אבנר ממשיך ללמוד בישיבה. טל לומדת הוראה. "להיות פה ולבנות פה, לגדל ילדים, להתפתח ולהתרחב", אומר אבנר, "זה בא מתוך התורה".

חלק מהבניין שהם גרים בו מכוסה בפיגומים. שני טילים פגעו בו פגיעה ישירה בימי המלחמה הראשונים, וזו תזכורת קבועה לכך ששדרות היא עדיין זירת קרב. פעם-פעמיים בשבוע יש אזעקות. "קורים פה המון ניסים של נפילות שלא פוגעות באנשים".

אלרואי בניטה בשיקום ארוך לאחר שנפצע: "יש לי הרבה חששות, חלק מזה משום שאני חושב שאנחנו לא עושים עבודה טובה בעזה" (צילום: יונתן בלום)
אלרואי בניטה בשיקום ארוך לאחר שנפצע: "יש לי הרבה חששות, חלק מזה משום שאני חושב שאנחנו לא עושים עבודה טובה בעזה" (צילום: יונתן בלום)

ההפצצות משפיעות גם על חייו של בניטה. בתחילת המלחמה הוא נפצע וכעת עובר שיקום ארוך בבית ובבית חולים. הוא גר בשכונה שנמצאת עדיין עמוק בתהליכי בנייה, אבל בדירה החדשה שלו יש ממ"ד. קשה לו להתנייד בגלל הפציעה, והקושי להתגונן במידה ויתחיל ירי, משאיר אותו רוב הזמן בבית. "אני מקווה שהשיקום יסתיים לפני הכניסה ללבנון, שאוכל להצטרף לצוות שלי".

הוא מקבל תשלום קבוע ממשרד הביטחון שמאפשר לו שגרה; מתכוון למכור את דירתו הישנה; ושוקל לפתוח עסק בעיר. "השיקום עוד ארוך, אני לא ידוע כמה כסף יהיה לי, אז הכול זה צעד-צעד. תרתי משמע".

את שדרות הוא מכיר היטב "כי אחותי גרה פה, אבל עכשיו זו עיר אחרת לחלוטין. אווירה של עיר רפאים. תסתכל על הכבישים שעדיין בטראומה מהטנקים. כול העיר בטראומה מכול מה שקרה פה. שבעה חודשים עברו, אבל אי אפשר לפספס את זה".

שאלת הביטחון

על שגרת החיים בעוטף, בהווה ובעתיד, מרחפת שאלת הביטחון. בחצר בית המשפחה, שממנה הרמתי שכר את ביתו בנתיב העשרה, נחת ב-7 באוקטובר מחבל חמאס בטרקטורון רחיפה ויצא למסע הרג פראי. 18 איש נרצחו בבתי ושבילי המושב הכי קרוב לרצועת עזה.

"החזרה לחיים פה הולכת להיות סיפור", אומר הרמתי, "כי מה בכלל יהיו החיים האלו?" בעלי ביתו הם היחידים עד כה שחזרו למושב עם הילדים. "יש פה הרבה ויכוחים על מה זה אומר לגור פה. לְמה מוכנים להסכים. המושב הוא לא קיבוץ, וכול החלטה פה היא אישית".

לדבריו, להביא חזרה אנשים מבוגרים זו לא בעיה גדולה, "אבל משפחות צעירות עם ילדים חייבות ביטחון, וכאן צה"ל לא סיפק שום ביטחון". לשם החזרת האמון לתושבי המקום, שחלקם כבר אמרו שלא יחזרו, לא יסייעו, הוא אומר, לא "ניצחון מוחלט", וגם לא ועדת חקירה. "אני מאמין שיהיה פה ניצחון על החמאס, אבל רק בהסדר מדיני שיידע לשמור על הגבול. משהו שיביא שינוי אמיתי מעוגן בהחלטות ביטחוניות ומדיניות".

עזיזי: "שאלת הביטחון קריטית, ראוי שילחמו פה על מציאות ביטחונית טובה יותר, אבל בשביל זה צריך להיות פה. מבחינתי זה צו מוסרי"

קול פיצוץ אימתני נשמע מכיוון הרצועה כשעזיזי אומר: "לא מטריד אותי שעדיין לא בטוח כאן". הוא מחייך. "מה האלטרנטיבה? שלא יבואו לפה? שהעוטף יישאר חבל ארץ חלש שידעך? כן, שאלת הביטחון קריטית, ראוי שילחמו פה על מציאות ביטחונית טובה יותר, אבל בשביל זה צריך להיות פה. מבחינתי זה צו מוסרי".

בני הזוג מזרחי מחזיקים באמונה גדולה, כנה, שהפעם המצב ישתנה. שלא יהיו יותר כיפת ברזל וירי, ובטח שלא מה שקרה ב-7 באוקטובר. אבל את האמונה מלווה ספק. "זה ה-פחד שלי, שהמצב לא ישתנה", מודה טל. "אם נקום עוד עשר שנים ונהייה כפופים לטרור, יהיה לי מאוד עצוב. אבל גם אז נעשה כל מאמץ כדי להישאר".

אבנר מספר שממה שלמד משיחות עם תושבים וותיקים, הרבה מההורים יודעים לזהות כיום סימני פוסט-טראומה אצל ילדיהם. "קשה לי עם המחשבה שיסתכלו עלינו כמסכנים האלו שחיים באזעקות; שיגידו שאנחנו שמים את הילדים בסיכון. אני לא מפחד מזה, אבל יודע שצריך להכיר בזה, בשביל להיות כנים מול החיים. מצד שני, זה מצב שמאפשר לפתח חוסן. אני יודע ששדרות ואנחנו נתפתח, נצמח, נתרחב ונתחזק".

בניטה, כמי שגדל בגוש קטיף, ידע לזהות תוך שניות איזה פצצות או טילים נורים עליו  ולתפוס מחסה. "אבל היום", הוא אומר, "זה סיפור אחר לחלוטין מבחינת כמויות חומר הנפץ. הטילים שנופלים עכשיו הם הרבה יותר רציניים".

ההחלטה שלו לגור בעוטף היא סופית, לפחות כרגע. אם לא שדרות, הוא אומר שיעבור לאחד המושבים צמודי הגדר, שיזכירו לו אולי את ילדותו ונעוריו. "יש לי הרבה חששות", הוא מודה, "חלק מזה משום שאני חושב שאנחנו לא עושים עבודה טובה בעזה. בוא נגיד שלא הייתי שם את כול הכסף שלי על זה שעשר שנים מהיום לא יהיה עוד 7 באוקטובר. אבל אני מוכן לגור פה. לפחות כרגע, כשאין לי עדיין ילדים".

ומה אומרים הקרובים?

באופן די מפתיע, ההחלטה לעבור לעוטף לא מזכה אותם בהרמת גבות של קרוביהם. הרמתי עדיין נוסע לביתו בכפר סבא, שם הוא גר עם בת זוגו, עובדת מערכת החינוך, שלא יכלה לארוז את עצמה כמוהו לצד השני של המדינה. "זה טוב, מה?", הוא צוחק, "קצת מרחק אז גם פחות רבים". בסופי שבוע הם רוב הזמן בנתיב העשרה עם הכלב. "בכללי, כול הילדים שלי מאוד תומכים, אבל", הוא מסייג, "הנכדות הצעירות שלי לא מגיעות לפה. ההורים שלהם חוששים, וזה ברור לי. יש חשש ויהיה חשש. תמיד".

הרמתי בפינת החי. "הנכדות הצעירות שלי לא מגיעות לפה. ההורים שלהם חוששים, וזה ברור לי" (צילום: יונתן בלום)
הרמתי בפינת החי. "הנכדות הצעירות שלי לא מגיעות לפה. ההורים שלהם חוששים, וזה ברור לי" (צילום: יונתן בלום)

עזיזי מספר שהוא זוכה לפרגון מהבית ומהסביבה שלו, וכשבא להתפטר מעבודתו הקודמת בירושלים, המנהלת הבינה מיד. בסביבתו בעוטף אין בימים אלה כל כך הרבה צעירים, או אנשים בכלל. גל החזרה הגדול לשער הנגב עדיין לא התחיל. "אני עובד היום בלייצר את המסגרת החברתית שלי, ואם להגיד את האמת, קשה להזיז את החברים שלי מתל אביב. זה בעצם האתגר – איך לייצר פה מרחב שיאפשר לאנשים שהתרגלו לחיי הנוחות והשפע של תל אביב להיות פה".

כשטל מזרחי חושבת את חנוכת הבית שלה, היא מבינה שאולי חלק מהאחים לא ירצו לבוא. היא עצמה גדלה בהרי בנימין וידעה פיגועים רבים בסביבה. "אז מה הפתרון?", היא שואלת, "לא להיות? אם אנחנו נלך, אז מי יהיה? ההורים שלי והסביבה שלנו מבינים את זה כמובן, ובכל זאת זה מורכב".

אצל בניטה, "המצב לא באמת מרתיע מישהו. אנחנו כולנו במשפחה מגוש קטיף", הוא אומר בנונשלנטיות מסוימת, "חוץ מזה, הרבה מהחברים הכי טובים שלי גרים בעוטף בעצמם".

דבר היום כל בוקר אצלך במייל
על ידי התחברות אני מאשר/ת את תנאי השימוש באתר
פעמון

כל העדכונים בזמן אמת

הירשמו לקבלת פושים מאתר החדשות ״דבר״

נרשמת!