דבר העובדים בארץ ישראל
menu
יום ראשון ח' בתמוז תשפ"ד 14.07.24
27.4°תל אביב
  • 21.1°ירושלים
  • 27.4°תל אביב
  • 26.1°חיפה
  • 28.1°אשדוד
  • 25.6°באר שבע
  • 31.8°אילת
  • 28.8°טבריה
  • 20.7°צפת
  • 26.7°לוד
  • IMS הנתונים באדיבות השירות המטאורולוגי הישראלי
histadrut
Created by rgb media Powered by Salamandra
© כל הזכויות שמורות לדבר העובדים בארץ ישראל
הת-חדשות ניוזלטר אפריל-מאי 2024

"הלקח החשוב ביותר הוא להיות מאוחדים": המסע לפולין של הסתדרות עובדי המדינה

שלושה חברי ועדים בהסתדרות עובדי המדינה מספרים על המשלחת הראשונה לפולין, שיצאו ממנה מחוזקים בזהותם היהודית ומחויבים יותר לאחדות החברה: "בזכות האנשים האלו, בזכות העוצמה שלהם, יש לנו מדינה היום"

משלחת הסתדרות עובדי המדינה לפולין (צילום: הסתדרות עובדי המדינה)
משלחת הסתדרות עובדי המדינה לפולין. "השואה היא אירוע שכשאתה פוגש אותו אתה נותר ללא מילים" (צילום: הסתדרות עובדי המדינה)
עדי פאר
צרו קשר עם המערכת:

משלחת ראשונה של כ-80 חברים בוועדי עובדים מכלל משרדי הממשלה נסעה לפולין במאי אשתקד, ביוזמת יו"ר הסתדרות עובדי המדינה עו"ד אופיר אלקלעי וצוות משרדו, אבי שלמה וטל בורשטיין. חברי המשלחת חוו חוויה עוצמתית ומטלטלת ויצאו ממנה מחוזקים בזהותם היהודית ומחויבים יותר לאחדות החברה.

משלחת הסתדרות עובדי המדינה לפולין (צילום: הסתדרות עובדי המדינה)
משלחת הסתדרות עובדי המדינה לפולין (צילום: הסתדרות עובדי המדינה)

במשך שישה ימים מלאים ביקרו חברי המשלחת באתרים רבים בפולין, מבתי כנסת עתיקים, דרך מחנות השמדה ועד ליערות נידחים שנטבחו בהם יהודים. מבוקר עד ערב נחשפו לדמויות, לדילמות ולסיפורים רבים. כל אחד מחברי המסע שאל את עצמו שאלות קשות העולות ממפגש עם אירועי השואה והגבורה.

סטלה עזרא, רשות המסים

סטלה עזרא עובדת יותר מ-40 שנה ברשות המסים. היא נשואה עם שני ילדים ושלושה נכדים. עזרא נולדה וגדלה בסוריה, וסיפור בריחתה עם משפחתה לארץ עלה וצף במסע.

"נולדתי בסוריה כבת בכורה ואחריי עוד שבעה אחים", היא מספרת. "מאז שאני זוכרת את עצמי, ההורים שלי חיו על מזוודות. 'אנחנו עוד מעט בורחים', אמר אבא תמיד. היינו משפחה אמידה, ועדיין חשנו שכאן לא ביתנו. למדנו בבית ספר אקסטרני נוצרי.

סטלה עזרא בילדותה. "'אנחנו עוד מעט בורחים', אמר אבא תמיד" (צילום: אלבום פרטי)
סטלה עזרא בילדותה. "'אנחנו עוד מעט בורחים', אמר אבא תמיד" (צילום: אלבום פרטי)

"בסוכות של 1973 באו לביתנו המוחבראת', המודיעין הסורי, ולקחו את אבי לתשאול. חיכינו בפחד, ולא הגיעה תגובה מאבא. אימא שלי לקחה את כל ילדיה, הייתי בת 13 ואחותי הצעירה ביותר הייתה בת 3, לבניין של המוחבראת', וביקשה שנתחיל לבכות. למשמע הזעקות והבכי ירדו אלינו שוטרים, ואימא שלי סיפרה שלקחו את בעלה והיא רוצה רק לדעת אם הוא נמצא או לא. הם הלכו ובדקו, ובסוף שחררו אותו".

למה תשאלו אותו?
"כי הם חשדו בו שהוא עוזר לאנשים לברוח לארץ, מה שהיה נכון. אבא תמיד עזר לאנשים לברוח מסוריה ללבנון, שם פגשו אנשי מוסד והבריחו אותם לארץ.

"אבי היה צורף. הוא היה אדם בעל שם טוב. היה לו בית מלאכה, ובעת בריחתנו הוא הותיר את העסק שלו פתוח כדי לא לעורר חשד. הוא אמר לקולגות היהודים שלו שהם יכולים לקחת את כל החפצים מבית המלאכה, אבל אם תופסים אותם והוא יחזור, החפצים יחזרו לבית המלאכה.

"משפחתה של אימי חיה בארה"ב ובת דודתי עבדה בסוכנות שם, והיא זו ששלחה לנו את המבריח. אבא שלי לא נפגש עם המבריח, כי אם הגברים נתפסים הרבה יותר קשה להם בבית הכלא. ברחנו כל המשפחה, עשר נפשות, עם דוד שלי ומשפחתו, שמונה נפשות, וחמיו. סבתא ואחות של אבא יצאו לפנינו כדי שלא יישאר אף אחד מהמשפחה בסוריה.

"ב-9 בינואר 1980 עזבנו את הבית ויצאנו כולנו מסוריה לטורקיה. כל הדרך היה שלג. איבדנו את הנעליים, כי היינו צריכים ללכת בלילה ללא ירח כדי שלא יהיה אור כלל, עד כדי כך שלא ניתן לראות אפילו את כף היד של עצמך. היינו קוראים בשמות של כולם כל כמה זמן כדי לוודא שלא איבדנו אף אחד, כי לא יכולנו בחושך. במהלך הדרך, אחי נפל לתור באר מים ולא מצאנו אותו. המבריחים שהיו איתנו לא היו מוכנים לרדת למטה לבאר, כי הם פחדו ולא ידעו מה יש שם. הם אמרו 'בואו נמשיך, יש לכם מספיק ילדים', וההורים שלי כמובן לא היו מוכנים להשאיר אותו. אימא שלי נאלמה. אבי אמר לה לשחד אותם בכל התכשיטים שהיא עונדת וגם זה לא עזר. הם לא היו מוכנים לרדת. ואז דוד שליף, שהוא צעיר יותר מאבא, אמר שהוא ירד. כל הנשים הורידו את מטפחות הראש שחבשו כדי להיראות כמו ערביות, וכל הגברים הורידו את הכפייה ששמו כדי להתחזות לערבים, והכנו חבל יציב שבעזרתו יוכל לרדת לבאר ולהעלות את אחי. בסוף המבריח הסכים לרדת במקום דוד שלי, והוא העלה את אחי.

"המשטרה הטורקית והמשטרה הסורית סיירו בגבול כדי לבדוק אם יש אנשים שבורחים. כולנו השתטחנו על האדמה ולא זזנו. בלילה הלכנו וביום התחבאנו. ככה שלושה ימים מפרכים. כל הדרך לא היה לנו כלום, לא אוכל, לא שתייה, הכול כל כך אפל ומפחיד, ולא יודעים אם נצליח. החיים שלנו היו תלויים במבריחים. זה היה מסע מאוד מטלטל.

"הגענו לאיזה כפר בטורקיה, הכניסו אותנו לבית ואמרו לנו לא לדבר ערבית בכלל. הפרצופים שלנו היו שחורים מבוץ ומדמעות. זוג קיבל אותנו שם, ומשם ונסענו 21 שעות באוטובוס לאיסטנבול, ללא נעליים. קנו לנו נעלי גומי במידות גדולות, כי הרגליים שלנו היו נפוחות מכוויות קור. שמו אותנו בבית הארחה של יהודים ואסור היה לנו לצאת. כל מי שמעל גיל 18 הצטלם כפליט כדי שיסדרו לנו דרכונים.

"בהגעתנו לטורקיה המבריח היה צריך לחזור לחברה של אימא שלי בסוריה ולעדכן אותה במצבנו, אך הוא לא היה יכול לחזור בגלל השלג, ובסוריה כולם חשבו שנתפסנו. רק לאחר שלושה שבועות הם קיבלו הודעה שהבריחה עברה בהצלחה. רק ב-6 בפברואר, כחודש לאחר שיצאנו מדלת ביתנו בסוריה, עלינו בטיסה של אל על לארץ ישראל. בקיץ חמיו של דודי ברח עם בתו ועם משפחתה והתאחד עם אישתו.

סטלה עזרא במסע. "הרבה מהסיפורים הזכירו לי את עצמי. זו הייתה סגירת מעגל" (צילום: אלבום פרטי)
סטלה עזרא במסע. "הרבה מהסיפורים הזכירו לי את עצמי. זו הייתה סגירת מעגל" (צילום: אלבום פרטי)

"בסוריה חיינו ברמה גבוהה, במעמד גבוה, הייתה לנו עוזרת בבית. כשבאנו לפה זה לא היה פשוט כלל. לקח זמן עד שהכסף של אבי הגיע, כי הוא עבר דרך שווייץ. לאט-לאט הסתדרנו, ואבא שלי פתח בית מלאכה באלנבי. השרשראות שלו היו עם חותמות של שמו. כשבאנו לארץ בשנת 1980 אבא שלי נסע לעזה לעשות עסקים, ואנשים שם השתוקקו להכיר אותו, כי הסחורה שלו מסוריה הגיעה כבר לעזה. הוא היה שם מותג מוכר".

מה זימן לך המסע לפולין?
"היה בזה מעין חזרה למקורות. אומנם זה פולין, אבל יש קווי דמיון. סיפורי הבריחה, עוצר היציאות מהבתים, הפחד להיות יהודי, הפעילות הציונית בסתר, השמירה על המסורת בכל מחיר, כל אלו משותפים.

"כל סיפור שהמדריכה במסע סיפרה החזיר אותי אחורה לילדות ולנעורים, הכול צף בי – צבעים, מראות, ריחות. הרבה מהסיפורים הזכירו לי את עצמי. זו הייתה סגירת מעגל".

מה לקחת איתך בתור מסר מהמסע?
"מאז 7 באוקטובר מאוד קשה לי. עשינו הכול כדי להגיע למדינה שלנו בידיעה שפה נהיה בטוחים, ועכשיו זה קורה לנו פה. עשינו שמיניות באוויר כדי להגיע, וזה עוד יותר מטלטל אותנו לחוות פחד כזה כאן בארץ.

"ובכל זאת, המקום הכי בטוח בשבילנו היהודים הוא ארץ ישראל. מה שלא יהיה אנחנו אנשים מאוד חזקים. תחשבי על ההורים שלי, לפתוח את הדלת של הבית ולצאת, לקחת את כל הילדים ולהתחיל מחדש זה לא דבר פשוט. אני גאה בהורים שלי שעשו את הצעד הזה, ובזכותם אנחנו פה בארץ ישראל. וכמוהם עוד רבים. אנחנו אמיצים וחזקים וצריכים לשמור על המדינה שלנו מכל משמר ולעשות הרבה למענה".

נעמי פלד, רשות המסים

נעמי פלד, עובדת ברשות המסים במס הכנסה בכפר סבא כבר 45 שנה. היא פעילה בוועד העובדים ומאוד אוהבת את עבודתה. כששמעה על המסע, ידעה בליבה שהיא חייבת אותו לעצמה.

איך החלטת לצאת למסע לפולין?
"הסתדרות עובדי המדינה מאפשרת הרבה נתיבי למידה. המסע הוא אחד מהם. האפשרות לעבור מסע רוחני ונפשי כזה היא נדירה בעיניי. יצאתי למסע הזה שבועיים לפני החתונה של בתי ובזמן יום הולדתי. היה לי חשוב כל כך להשתתף בו. הקבוצה היתה מגוונת, ואופיר אלקלעי דאג לייצר לנו חוויה מלאה, עשירה בידע, ומלאת רגש".

נעמי פלד במסע. "עמדנו עבורנו ועבורם לחלוק כבוד אחרון עמם" (צילום: אלבום פרטי)
נעמי פלד במסע. "עמדנו עבורנו ועבורם לחלוק כבוד אחרון עמם" (צילום: אלבום פרטי)

מה היו הרגעים שנחקקו אצלך במסע?
"אין מקום שלא נגע בי, אין מקום שהיה מיותר. יצאנו השכם בכל בוקר וחזרנו בערב. נסענו מאתר לאתר בהובלתה של המדריכה שלנו שירי. שרתי 'התקווה' באושוויץ והרגשתי שהקול שלי מהדהד לשמיים. בכלל הטקסים היו מאוד עוצמתיים עבורי. עמדנו שם, גם בגשם זלעפות, גאים במי שאנחנו, במקום שבאנו ממנו ושאנחנו מייצגים. עמדנו עבורנו ועבורם לחלוק כבוד אחרון עמם.

"ביום האחרון חילקו לנו בהפתעה מכתבים מהבית שכתבו הקרובים לנו ביותר. לפתוח מכתב מהבית אחרי שבוע כל כך משמעותי ומאתגר פשוט המיס את לבבות כולנו. זה ממש היה מרגש ובמקום".

מה המסר שיצאת עמו מהמסע?
"ניצחנו. המחיר גבוה מאוד, אבל בכל זאת אנחנו פה. וזה כל כך יקר ערך, ועלינו לשמור על המדינה שלנו מכל משמר. אין מקום למריבות בינינו ולהחלשת כוחנו מבפנים. זה נס שיש לנו מדינה. אני גאה להיות חלק מהסתדרות עובדי המדינה".

עמי חמץ, משרד התיירות

עמי חמץ, בן 52, עובד במשרד התיירות ומשמש גם יו"ר הוועד של המשרד. כששמע על האפשרות לצאת למסע לפולין של הסתדרות עובדי המדינה, משהו פנימי אמר לו לצאת.

"נזכרתי שבנעוריי ראיתי את הסרט 'הבריחה מסוביבור' ובזכותו עברתי את הבגרות. ביקשו ממני לתאר מרד אקטיבי, ופתאום עלה בי כל מה שראיתי בסרט. הבנתי שהנושא הזה נחרט בי". הוא מספר כי מבחינתו השואה קרתה לעם היהודי, ללא קשר למוצא או עדה. "אני חלק מהעם היהודי ואלו גם השורשים שלי. אבא שלי ממוצא עיראקי והם עברו פרעות בעיראק. מרבית היהודים עברו פגיעה רק מעצם היותם יהודים, והשואה הייתה שיא בלתי נתפס של זה". הוא החליט לצאת למסע. ערב היציאה, בעת סידור המזוודה, אישתו אמרה לו שכנראה יהיה מזג אוויר נעים, והם החליטו להוציא את המעיל מהמזוודה. כשהגיע לפולין חש את הקור העז, אבל לא העז להתלונן. "כל הזמן חשבתי עליהם. אני צועד, רועד מקור, וחושב איך הם הלכו פה שעות, עם בגדים בלויים ללא מעיל. אלו הגיבורים האמיתיים שלנו. בזכות האנשים האלו, בזכות העוצמה שלהם, יש לנו מדינה היום".

בכל ערב נפגשו משתתפי המסע לשיחה. "אופיר, יו"ר הסתדרות עובדי המדינה, קיים עמנו שיחות קבוצתיות. עיבדנו את כל מה שפגשנו וחווינו במהלך היום. זה היה מפגש חשוב עבורי. בכלל במסע בכינו הרבה וצחקנו הרבה, כי זה חלק מההתמודדות. כל גילויי האנושיות צפים במסע. השואה היא אירוע שכשאתה פוגש אותו אתה נותר ללא מילים, וכל המסע אתה מנסה לתת הסבר, מילים, לאירוע הבלתי נתפס הזה".

עמי חמץ במסע. "זהו מסע חובה בעיניי לכל מי שחפץ חיים" (צילום: אלבום פרטי)
עמי חמץ במסע. "זהו מסע חובה בעיניי לכל מי שחפץ חיים" (צילום: אלבום פרטי)

המדריכה סיפרה להם באחד מרגעי המסע על סבתה. "אתה מוצא את עצמך מתחבר, מעריך ואפילו מעריץ אנשים שבכלל לא הכרת".

מה היו הרגעים שנחקקו אצלך במסע?
"היו לא מעט נקודות של רגש חזק. במהלך המסע היינו במחנה השמדה ונפגשנו שם עם קבוצה של צעירים מארצות הברית. הם שרו והצטרפנו אליהם לשירה ולתפילה, וכולנו הרגשנו את החיבור העמוק רק מעצם היותנו יהודים, אף שאנחנו לא מכירים ולא קשורים. זה היה רגע עוצמתי מאוד. אני זוכר שהיינו ביער שהשמידו בו יהודים תמימים ואמרנו שם קדיש לזכר כל אלו שלא זכו לקבורה יהודית. הנושא של רצח ילדים שבר אותי. אני לא מבין איך אפשר לרצוח ילד".

מה המסר שיצאת עימו מהמסע?
"זהו מסע חובה בעיניי לכל מי שחפץ חיים, במיוחד במצב שאנחנו נמצאים בו כיום בתור חברה. אנחנו חייבים ללמוד לקחים מהשואה, והלקח החשוב ביותר בעיניי הוא החובה שלנו להיות מאוחדים פנימית. אם לא נהיה, אם לא נממש את העוצמה הפנימית שלנו בגורל המשותף שלנו, נלך לאבדון. ניצולי השואה בארץ צריכים לקבל מימון כדי לחיות ברווחה הכי גדולה שיכולה להיות. אחרי מה שהם עברו, מגיע להם לחיות בכבוד בארצם".

פעמון

כל העדכונים בזמן אמת

הירשמו לקבלת פושים מאתר החדשות ״דבר״

נרשמת!