דבר העובדים בארץ ישראל
menu
יום ראשון ח' בתמוז תשפ"ד 14.07.24
27.4°תל אביב
  • 21.1°ירושלים
  • 27.4°תל אביב
  • 26.1°חיפה
  • 28.1°אשדוד
  • 25.6°באר שבע
  • 31.8°אילת
  • 28.8°טבריה
  • 20.7°צפת
  • 26.7°לוד
  • IMS הנתונים באדיבות השירות המטאורולוגי הישראלי
histadrut
Created by rgb media Powered by Salamandra
© כל הזכויות שמורות לדבר העובדים בארץ ישראל
הת-חדשות ניוזלטר אפריל-מאי 2024

אסתר גרטנר, ניצולת שואה בת 105, על המתנדבת נאווה שאול: "היא נכנסת עם נשמה, אומרת לי שהכול יהיה בסדר"

אסתר גרטנר ונאווה שאול (צילום: יעל אלנתן)
אסתר גרטנר ונאווה שאול. "זאת עזרה שאי אפשר לדמיין" (צילום: יעל אלנתן)

מיזם "נשארים ביחד" של הקרן לגמלאי המדינה הפגיש בין מנכ"ל הקרן אהוד סרפיאן והמתנדבת נאווה שאול לבין אסתר גרטנר, שמתמודדת עד היום עם הזיכרונות הקשים מתקופת השואה | בראיון מיוחד היא מספרת על הזוועות שעברה עם משפחתה, על העלייה לישראל ועל השינויים שחלו בה ובחברה: "בדבר אחד אני דוגלת: להיות יהודייה"

יעל אלנתן
יעל אלנתן
כתבת עבודה וצרכנות
צרו קשר עם המערכת:

בגיל 105 מתארת אסתר גרטנר בצלילות מדהימה את המשמעות של להיות ניצולת שואה בישראל כיום. 79 שנים לאחר שניצלה מהמחנות, היא עדיין חולמת כל לילה על השואה שעברה. נקודת האור בחייה היא נאווה שאול, מתנדבת מקרן ארגון גמלאי המדינה, שהיחסים ביניהן מרפאים ומנחמים.

גרטנר נולדה ב-16 באפריל 1919 בבוקווינה, רומניה למשפחה אמידה מאוד. היו לה שני אחים גדולים, והיא למדה בבית ספר דתי. היא לא הרגישה את תחילת מלחמת העולם השנייה עד יום האקציה – הגירוש. ״בתחילת המלחמה הוציאו אותנו מהבית למקום לא ידוע", היא מספרת. "פשוט דפקו על הדלת ולקחו אותנו, לא ידענו לאן. עזבנו הכול ויצאנו. השארנו אפילו כוס מים על השולחן.

אסתר גרטנר בצעירותה. "פשוט דפקו על הדלת ולקחו אותנו, לא ידענו לאן" (צילום: אלבום פרטי)
אסתר גרטנר בצעירותה. "פשוט דפקו על הדלת ולקחו אותנו, לא ידענו לאן" (צילום: אלבום פרטי)

״לקחו אותנו לאוקראינה למחנות בטרנסניסטריה. היינו במחנה קופיאבורוט. ההורים היו איתי כל התקופה, אבל את האחים לא ראינו. הייתי עדיין צעירה, אבל ההורים, מה שסבלו בשנתיים האלה… ולא יודעים אם הם חיים או לא. את האחים לקחו לעבודות פרך, ושנתיים לא ידענו אם הם חיים או מתים. אחרי שנתיים בא מישהו מהמקום שהיו בו, ואמר 'אני זוכר אותם, הם חיים'.

״שלוש שנים וחצי במחנה. לקחו אותנו לעבודה כל יום, ואני מוכרחה לציין שאלוהים שמר עליי. הוא שמר עליי עם כל הרעות שהיו מסביב. לא ידענו איפה אנחנו ומה אנחנו. אוכל לא היה. היו מים. הייתי רעבה מאוד. היה שם קצין אחד שריחם עליי. הייתי צעירה, קטנה ורזה, והוא שאל אותי ברומנית 'אכלת היום?' אמרתי לא. לא היה לי מה לאכול. הוא אמר לי 'רוצי הביתה ותאכלי משהו', וככה עשיתי. היו מים עם קמח. בצק קר עם קמח למעלה. זאת הייתה ארוחת הבוקר שהוא שלח אותי לאכול. חזרתי והוא שאל אותי אם אכלתי ועניתי שכן. שאל 'מה אכלת?', וכשעניתי הוא התפלא: 'זה אוכל זה?' אולי היה בן אדם טוב, שלא רצה להעמיס יותר מהמצב הקיים. היו אנשים טובים גם אז״.

היו רגעים מעודדים במחנה?
"היינו כמה צעירות, נפגשנו אחת עם השנייה וסיפרנו על מה שהיה. אחר כך עברנו לסיפורים יותר משמחים. מצאנו נחמה זו בזו. במחנות באוקראינה ישנתי עם ההורים בבית שהייתה בו אישה אוקראינית עם ילד, והבעל היה בצבא. היא התנהגה אליי יפה. כשעזבתי היא בכתה כל כך ואמרה ׳לא תהיה לי חברה טובה ממך׳. אמרתי לה 'אני צריכה ללכת, זה העתיד שלי'".

בסיום המלחמה היא חזרה לרומניה. ״חזרנו הביתה. עוד היה לנו בית ב-1945. בכניסה היו אבנים גדולות לקישוט. אני זוכרת את המדרגות עדיין. הסתכלנו על זה כאילו אנחנו רחוקים, כאילו זו פלנטה אחרת. לא הכרנו את הבית, בפנים לא היה מטבח".  היא מספרת שמשפחתם הייתה אמידה, "אבל זה לא משנה אם יש לך כסף או אין״.

אסתר גרטנר ואחיה. "לקחו אותם לעבודות פרך, ושנתיים לא ידענו אם הם חיים או מתים" (צילום: אלבום פרטי)
אסתר גרטנר ואחיה. "לקחו אותם לעבודות פרך, ושנתיים לא ידענו אם הם חיים או מתים" (צילום: אלבום פרטי)

את כאב התקופה ההיא היא סוחבת איתה עד היום. בסביבות גיל 25 החליטה לכתוב ספר על מה שעבר עליה בתקופת השואה. הספר התחיל בתיאור: "גשם ירד ואלוהים בכה, ואנחנו בכינו איתו". היא לא נתנה לאף אחד לקרוא את הספר. "התחלתי לקרוא בעצמי, והתחלתי לבכות אז הפסקתי. גם עכשיו, בגיל 105, עצוב לתת לאדם לסבול כל החיים, כי זה מה שקורה למי שיקרא את הספר הזה״.

משפחתה שרדה את השואה וניסתה להשתקם. ״אחרי שנתיים בבית, באה חברה שהייתי יחד איתה בחדר במחנה, ואמרה 'אסתר, אני רוצה לראות איך את מתלבשת עכשיו, אחרי. שם היית אלגנטית ופה את לא'. זה עודד אותי לחזור לתפור שמלות. הרווחתי כסף.

"כשהתחלתי לעבוד במשרד התמ"ת התלבשתי יפה לעבודה. אחד העובדים שאל אותי איך אני תמיד באה בבגדים יפים לעבודה. סיפרתי לו שברומניה הייתה לנו עוזרת בית אוקראינית שעבדה אצלנו עשר שנים לפני המלחמה. כשפרצה המלחמה היא עברה לבית של השכן, התגוררה שם שלוש שנים, ושמרה שם את השמלות שלי. כשחזרתי היא פגשה אותי ונתנה לי פתאום שמלות. שאלתי אותה מאיפה הן, והיא אמרה לי 'מה את לא זוכרת? אלה השמלות שלך. לקחתי אותן חזרה והבאתי אותן איתי".

ממלחמה למלחמה

גרטנר עלתה לבדה לישראל ב-1948 לעכו. ״באתי לישראל ממלחמה למלחמה. לא זכיתי לשקט נפשי. לא נחתי״. שני האחים שלה עלו לארץ אחריה. ״הם היו פטריוטים עוד מהבית. היה חינוך לציונות בבית. להורים לא נתנו לעלות בהתחלה כי לא היו מכסות עלייה, אבל לאחר כמה שנים הם הגיעו גם״.

אסתר ומשה גרטנר ביום חתונתם (צילום: אלבום פרטי)
אסתר ומשה גרטנר ביום חתונתם (צילום: אלבום פרטי)

היא התגוררה בעכו שבע שנים ועבדה במשרד התמ"ת. ״מאוד שמחתי לעבוד. רציתי לעבוד אף שהעברית שלי לא הייתה טובה. יש לי עדיין את הבולים והפנקס מלשכת העבודה״.

לאחר מכן עברה לחיפה, שבה היא גרה עד היום. היא התחתנה עם משה, חייל שהשתחרר מהצבא הבריטי. הוא גם זה שסידר לה את תעודות העלייה. הם חיו יחד 45 שנה. אחרי עשר שנות נישואים ילדה את בנה אמציה. כיום היא סבתא לשניים, ובביתה אפשר לראות אוהל משחק לנכדים שבאים לביקור.

איך חיים עם החוויות של אז והיום?
״אני חולמת את החלומות הכי גרועים, ואני אומרת 'די, עזבו אותי, אני רוצה לשכוח', וכנראה לא שומעים אותי. אפילו השכנה שלי יודעת. אני אומרת לה שאני זוכרת את זה בדיוק כמו שסיפרתי לך״.

לקראת יום השואה היא אומרת שזה לא יום רגיל עבורה. ״יום הזיכרון לשואה ולגבורה הוא לא יום רגיל עבורי. עוברות לי כל הזמן הרבה תמונות בראש״.

אסתר גרטנר. ״אני חולמת את החלומות הכי גרועים, ואני אומרת 'די, עזבו אותי, אני רוצה לשכוח'" (צילום: יעל אלנתן)
אסתר גרטנר. ״אני חולמת את החלומות הכי גרועים, ואני אומרת 'די, עזבו אותי, אני רוצה לשכוח'" (צילום: יעל אלנתן)

היא לא מרבה לדבר על מה שהיה. בשנותיה הראשונות בארץ הזמינה חברים לביתה בעכו. ״סיפרתי קטעים ממה שהיה שם במחנות. הם לא היו שם ולא הכירו. זה תמיד יוצא עצוב. היה יום העצמאות ואמרתי לעצמי 'בפעם הבאה לא אספר, כדי שלא יהיה יום עצמאות עצוב'. אבל החיים גם עצובים. בדבר אחד אני דוגלת: להיות יהודייה. זה חשוב".

גרטנר זוכרת לטובה את חג הפסח הראשון בישראל. ״נתנו לנו עשרה גרם בשר ועשרה גרם דגים, ולך לעשות פסח. בעלי והבנים היו בצבא. נתנו לבנים חופש של חצי יום מהצבא, והם חזרו הביתה. לא היה כלום על השולחן. כבר התרגלנו שאין. השכנה הבלבוסטה שלי אמרה לי 'אל תדאגי אסתר. נסתדר. אכין לביבות תפוחי אדמה'. כעבור עשר דקות אמרו הבנים שהם צריכים לחזור לצבא. ככה הלכו והשאירו אותנו לבד״.

"קיווינו שלא נעבור את זה שוב, אבל הנה זה קורה"

לפני כשנה וחצי עמותת גמלאי המדינה של הסתדרות עובדי המדינה השיקה את מיזם ״נשארים ביחד" הרעיון שהעלה יו"ר הסתדרות עובדי המדינה עו"ד אופיר אלקלעי ביחד עם עו"ד אהוד סרפיאן מנכ"ל העמותה שבמסגרת המיזם מתנדבי העמותה יבקרו בביתם של חברי העמותה הגמלאים מרותקי הבית שאינם יכולים להגיע לפעילות פרונטלית. אהוד סרפיאן, מנכ"ל הקרן, ביקר בביתה של הגב'  גרטנר ביחד עם דוד גליק, רכז מחוז הצפון של העמותה שגם הוא גמלאי מתנדב, בביקור בביתה של גרטנר. אהוד שאל אותי גב' גרטנר מה את צריכה וגרטנר השיבה שהיא רוצה שמישהו יבוא אליה ויארח לה חברה וגם יעזור לה לבשל אוכל טעים. ״זה היה משהו בשבילי. הם פתחו לי את המחשבות". אהוד אמר לי שתוך מס ימים תגיע מתנדבת ותארח לי חברה, אהוד פנה לדוד גליק רכז המחוז בעמותה וכבר למחרת הגיעה המלאכית נאווה שאול מתנדבת מעמותת הגמלאים שהחלה לבקר בקביעות – בתדירות של פעמיים בשבוע ומארחת לגרטנר חברה ועוזרת לה במטלות הבית.

היחסים בין השתיים קרובים מאוד. ״כל חג אני מציינת איתה״, מספרת שאול. ״בפורים הבאתי כובע, ביום העצמאות דגל, בחנוכה הדלקנו נרות. כבר בפגישה הראשונה היה קליק. נדיר שזה קורה, אבל זה קרה״.

מה היהודים למדו מאז השואה?
״יש יותר התנדבות לעזור. בזמנו לא הייתה עזרה. למי יכולתי לפנות? לרומני? לגרמני? לא היה למי לפנות. היום יש למי לפנות. יש יותר קרבה בין יהודי ליהודי. עמותת הגמלאים עוזרת לנו הרבה", אומרת גרטנר בבכי. "זאת עזרה שאי אפשר לדמיין. נאווה עוזרת לי הרבה. היא אצלי פעמיים בשבוע, וכבר נכנסת עם נשמה, אומרת לי לא לבכות, שהכול יהיה בסדר. היא שינתה הרבה בהתנהגות שלי. טוב לראות אנשים נכנסים ויוצאים מהבית.

שאול מתייחסת לגרטנר כאל חברה. גרטנר דוברת ארבע שפות: רומנית, עברית, גרמנית ורוסית. היא לימדה את שאול רומנית. שאול מספרת שהיא מבשלת לגרטנר אוכל עיראקי, קובה במיה, מרקים. ״מטבעי אני אוהבת לתת, וההתנדבות היא אורח חיים״.

עמדתה של גרטנר על המצב בישראל כיום נחרצת. ״אני חושבת שהחטופים עוברים גיהנום עלי אדמות. קיווינו שלא נעבור עוד פעם את מה שעברנו, אבל הנה זה קורה. כל לילה אני חולמת על השואה, גם כל כך הרבה שנים אחרי. גם החוויה של החטופים תישאר לתמיד״.

פעמון

כל העדכונים בזמן אמת

הירשמו לקבלת פושים מאתר החדשות ״דבר״

נרשמת!