דבר העובדים בארץ ישראל
menu
יום ראשון ח' בתמוז תשפ"ד 14.07.24
27.4°תל אביב
  • 21.1°ירושלים
  • 27.4°תל אביב
  • 26.1°חיפה
  • 28.1°אשדוד
  • 25.6°באר שבע
  • 31.8°אילת
  • 28.8°טבריה
  • 20.7°צפת
  • 26.7°לוד
  • IMS הנתונים באדיבות השירות המטאורולוגי הישראלי
histadrut
Created by rgb media Powered by Salamandra
© כל הזכויות שמורות לדבר העובדים בארץ ישראל
הת-חדשות ניוזלטר אפריל-מאי 2024

"אנחנו לא שואלים כל בוקר איך אנחנו מטפלים בשיבא, אלא איך אנחנו משנים את עולם הרפואה"

אבי ברוך, סמנכ"ל מנהל ומשאבי אנוש במרכז הרפואי שיבא בתל השומר, מספר על תחושת השליחות של העובדים, על החזון השאפתני ועל אתגרי המלחמה: "99.5% מהחיילים שהגיעו אלינו בחיים, נשארו בחיים. זה מדהים"

אבי ברוך (צילום: אלבום פרטי)
אבי ברוך. "החזון, האתגר, המחויבות, התרבות. זה מה שמחבר אותנו" (צילום: אלבום פרטי)
אסף צבי

"ב-7 באוקטובר ב-11:00 בבוקר היו בשיבא 4,000 עובדים", מספר אבי ברוך, סמנכ"ל מנהל ומשאבי אנוש במרכז הרפואי שיבא בתל השומר. "לא אמרתי להם כלום. באתי, וכמוני הם הגיעו. הם מבינים, הם מחויבים. זו תרבות. הם אומרים 'אנחנו הולכים להציל חיים'".

מאז אותו יום, ברוך וצוותו עסוקים במתן מענה לאלפי העובדים במרכז הרפואי הגדול בישראל. מבחינתו, הסיפור של עובדי שיבא במלחמה מתחיל הרבה לפני כן, בתפיסת ניהול שמציבה את רווחת העובד במרכז, כבסיס לחדשנות ומצוינות רפואית, וגם לתפקוד מיטבי במשברים ובמצבי חירום.

"הגעתי לשיבא ממערכת הביטחון אחרי 27 שנים", הוא מספר. "חשבתי שבמערכת הבריאות אוכל להיות קצת יותר רגוע, אבל מה שעברנו בארבע-חמש השנים האחרונות היה הרבה יותר אינטנסיבי מהשירות שלי בצבא. אתה עוסק בחיים של אנשים, ואתה צריך להיות ערני 24/7, כי יש פה חיים כל הזמן. ביום כיפור, ביום שבת, ביום שישי, יש תאונות, יש טראומה, כל המערכת עובדת ולא עוצרת. מאז שהיא הוקמה היא לא עוצרת. תמיד יש פה אנשים".

החזון: "מפה ייצא האור לגויים"

הוא מספר שלאינטנסיביות המתמשכת של טיפול והצלת חיים בשיבא מתלווה חזון גדול ושאפתני. "אנחנו כאן כדי לשנות את הרפואה בעולם. בעשור האחרון אנחנו מדורגים בין עשרת בתי החולים הטובים בעולם. זה כבוד ברמה הלאומית למדינת ישראל שבעולם של 9 מיליארד אנשים יש בית חולים, כאן ברמת גן, שהוא אחד מהעשרה הכי טובים. זה בזכות הנהלה שקמה בבוקר וחושבת מה אפשר לעשות טוב יותר, גם ברמת הטיפול הקליני וגם בחוויית האדם. אנחנו קמים בבוקר ושואלים איך אנחנו משנים את עולם הרפואה, לא איך אנחנו מטפלים פה בתל השומר. מבחינתנו תל השומר זאת הפלטפורמה, אבל מפה ייצא האור לגויים. מפה נשנה".

בעיניים בורקות הוא מספר על חידושים שמפותחים כיום בשיבא. "מפה ייוולד האווטאר שיאפשר למנתח בשיבא לנתח מטופל בארצות הברית. המנתח בשיבא יסתכל על המסך, ואי שם באטלנטה יישב מנותח מקסיקני עם אווטאר מעליו שיפעיל המנתח הישראלי שיושב בשיבא. הוא לא נמצא ליד החולה, הוא רק רואה אותו בווידאו. אולי הלכתי רחוק. הרי בקריית שמונה צריך את זה לא פחות. כשיש תאונת דרכים בקריית שמונה, אם לא מלחמה, ואין שם רופא טראומה, אי אפשר להציל חיים. אז תחשוב על האווטאר שמטפל בקריית שמונה.

"תחשוב על סיני שצריך לעשות בדיקות דם, והוא גר בכפר רחוק ממרפאה. הוא לא יכול לדעת מה יש לו. אבל אם אני עושה לו את בדיקת הדם באמצעות צילום ארובת העין, שכיום אני יכול לעשות בסמארטפון, אני רואה את האישון ואת כל נימי הדם, ויודע להגיד את כל מצב הדם שלו, רמת ההמוגלובין, הסוכר, כל מה שיש בדם. זו דרמה, זה משנה את הרפואה בעולם, ולשם אנחנו הולכים".

העובדים במרכז: "בתור הנהלה, העובדים בודקים אותך כשקשה"

לדבריו, לעובדי המרכז הרפואי תפקיד קריטי בהגשמת החזון. "כדי לעשות את כל זה, לא מספיקים משרדים, לא מספיק לקנות MRI, חדרי ניתוח ומכשירי CT. זה טוב, זה נדרש, אבל בעיקר אנחנו צריכים אנשים. והאנשים האלה צריכים להיות מחויבים, שרוצים לעשות את זה, שמדברים בתשוקה שבה אני מדבר אליך. ואנשים כאלה יהיו איתך רק כשהם יאמינו בך. אם הם לא יאמינו בך, הם לא יהיו איתך.

"תחשוב אני, אתה, הוא, היא. מה מחבר אותנו? החזון, האתגר, המחויבות, התרבות. זה מה שמחבר אותנו, בכלל במדינה, וגם פה. אנחנו בונים תרבות, מציבים אתגר, יוצרים חזון וסוחפים את האנשים קדימה. ויש משהו שלמדנו, שאנשים רוצים שיאתגרו אותם. הם אוהבים לקבל את המשימות האלה. אוהבים שנותנים להם את הבמה, שמאפשרים להם. וזה תפקידנו, אנחנו מאפשרים להם לעשות דברים גדולים.

"אחד הדברים החשובים בעולם הוא שהעובדים סומכים עליך, שהם מאמינים בך, שהם בוטחים בדרך שלך. וזה לא בא בדיבורים. כי אני יכול לדבר. בסופו של דבר, בודקים אותך לא כשהכול טוב, כשיש מסיבה וכולם שותים קוקטייל. בודקים אותך כשקשה. איפה אתה כשהיה קשה? מה עשית? איפה היית בשבילי?"

איך יוצרים את הביטחון הזה?
"בנינו מודל שקוראים לו 'מטפל מטופל', ואנחנו מסתכלים עליו במודל שרשרת הערך. ככל שאני רוצה להשיג את החזון, ואני רוצה להשיג טיפול טוב וחוויית אדם טובה לבאים בשעריי, אני צריך להשקיע במטפל. ככל שאתה מרגיש שמטפלים בך, שאכפת לי ממך, גם לך יהיה אכפת מהמטופלים. כי כשעובד מרגיש שלא סופרים אותו, שלא אכפת ממנו, הוא מרגיש 'מה הם רוצים, שאני עכשיו אשקיע? הם עושים צחוק?' גם אני ככה. אנחנו בני אדם. אבל מבחינתנו, זה לא מגיע רק מהמקום של 'אני נותן לך כדי שתשקיע'. אלא ממקום שאני מאמין שזה מה שיביא לפריצות הדרך".

חרבות ברזל: "מצפים ממך לעבוד 300%"

מה היו האתגרים שלכם בתור מרכז רפואי בתקופת המלחמה?
"קודם כול הייתה לנו הכנה מצוינת – הקורונה. מבחינתנו זה אירוע מאוד דומה. אלו אירועי כאוס, שהציפייה ממך היא לעבוד 300% כשכולם מסביבך לא עובדים, והכול לא עובד.

"אתה צריך לעבוד ולהימתח עד הקצה, לעשות ניתוחים ולייצר מערך חירום, ולטפל באנשים שלך, ובמטופלים שלך. כי בסופו של דבר, לאבי יש תור מחר, לא קשור ל-7 באוקטובר. אני אבטל אותו? אבי כבר מחכה חודשיים לתור, מה אני אגיד לו עכשיו? אתה צריך לעשות הכול, כי אתה צריך להעביר מסר של יציבות. שיש כאן מישהו שאפשר לסמוך עליו. שייתן לך את המענה בכל דבר.

"ואם יש מלחמה, הוא ייתן את המענה למלחמה. החיילים לא ירגישו טיפה שלא מתייחסים אליהם, שלא נותנים להם את הטיפול של 100%. ולכן 99.5% מהחיילים שהגיעו אלינו בחיים, נשארו בחיים. זה מדהים. זה נתון מטורף, שאתה מצליח להציל את כולם, בכל הפציעות הקשות. זה לא רק אנחנו וזה לא רק בזכותנו, אבל זו דרמה".

איך טיפלתם במצוקות של העובדים?
"האגף שלי, אגף משאבי אנוש, ואני בתור סמנכ"ל, עסקנו בשלושה נושאים. אחד הוא הרציפות התפקודית. איך המרכז הרפואי שיבא ממשיך לתפקד בתקופה הזאת? יש לי 500 רופאים במילואים, שבשבת קיבלו צו 8, לקחו את האוטו ונסעו, וזהו, אני לא רואה אותם. הדבר השני זה לתת את תמונת מצב כוח האדם שלנו. מי נמצא פה, מי לא הגיע, מי נסע, מי במילואים, מי בחופשה, מי נתקע בחו"ל. והדבר השלישי זה החוסן והאיתנות. זה מאוד דרמטי. איך אתה מטפל באנשים שלך כשהם מפחדים? הם בני אדם, הם אזרחים.

"את שלושת הדברים האלה אתה צריך לנהל באירוע, ביחד עם כל השוטף. יש לך עוד הרבה דברים לעשות. וזה היה חרבות ברזל, אירוע שבו אתה צריך לצד היומיום לעסוק בשלושת הדברים האלה. כמובן בחודש-חודשיים הראשונים זה היה מאוד אינטנסיבי, ולאט לאט נכנס לרוטינה".

בית ספר לילדי עובדים, מגורים למפונים וטיפול נפשי

איך נתתם מענה לעובדים עם ילדים כשמערכת החינוך לא פעלה?
"פתחתי בית ספר של 500 תלמידים מגיל חצי שנה עד 13. האחיות והרופאים שלנו אמרו 'חבר'ה, אין בעיה, נבוא, אבל מה אתם רוצים שאני אעשה עם הילד בן החצי שנה שלי?' אמרתי להם אין בעיה, תביא אותו אליי. אנחנו נטפל בו.

"זה היה בית ספר מ-07:30 עד 16:00, כי אלו שעות העבודה. כשאתה עושה כזה דבר אתה אומר 'רגע, מה לנו ולבית ספר? איך אתה מחזיק ילדים עם חיתולים? ילד אחד רגיש לשקדים, השני לאגוזים, איך אתה מקבל עליך אחריות כזו?' כדי להפעיל את בית הספר התחברנו לעיריית רמת גן. לקחנו מהם מתקנים, לקחנו מהם אנשים. וזו עוד נקודה של השיח שלך עם הסביבה שבה אתה פועל. מה שלא עובד בשגרה, לא יעבוד בחירום. ולכן בשגרה אנחנו בקשר מאוד טוב עם העירייה. הם מחבקים אותנו ואנחנו מחבקים אותם. אז בחירום, כשיש קשר כזה, נורא קל לי לקבל מבנה של בית ספר. ראש העיר אומר 'חבר'ה, תנו להם את בית הספר ואשכול הגנים, הם צריכים אותם כדי להציל חיים'. בסוף הגענו למצב שכשמערכת החינוך חזרה, הילדים לא רצו לחזור לבית הספר הרגיל. הם רצו להישאר, היה להם כיף".

מה עוד עשיתם כדי לשמור על הרציפות התפקודית?
"דאגנו למגורים לעובדים שפונו מהבית. יש לנו עובדים שגרים בדרום, עזבו את שדרות, עזבו את הקיבוצים. אני אשלח אותם למלון? אמרתי 'אין בעיה, יש לי 600 דירות כאן בשיבא, בואו, תגורו אצלנו'. לא היו לי מספיק דירות, אבל היה המון רצון לתרום. התחברתי לקבלן שנתן לי דירות מוכנות לתקופה מסוימת, שהעובדים יגורו בהן. נוסף על כך, ארגנו לכאן הסעות. לא היו אוטובוסים, לא היו רכבות, אז היה צריך לדאוג שהעובדים יוכלו להגיע לפה. מהלך נוסף היה שעצרנו פרישות. אתה אומר לעובדים שהגיעו לגיל הפרישה, בואו, אני צריך אתכם פה. כמו שעוצרים שחרור בצבא".

ואיך מסייעים לעובדים שחווים שחיקה, שקשה להם בגלל המצב?
"איתנות וחוסן משפיעים על העובדים, על הרוח שלהם. חוסר ודאות הוא האויב הכי קשה שלנו. לא שלנו בתור שיבא, שלנו בתור בני אדם. מי שיצר את האדם יצר מכונה מושלמת, אבל יש לה באג אחד, היא מתקשה לחיות בחוסר ודאות. זה קשה לכולם, כשלא יודעים מה קורה, המחשבות הולכות לתרחיש הגרוע ביותר. לכן בנינו יכולת להרגיע את העובדים באמצעות עדכון יומי מה קרה בשיבא. לדווח להם, לעדכן אותם. פתחנו להם מרכז שירות לעובד, נתנו סיוע פסיכולוגי לכל מי שצריך.

"אחרי חודש אמרנו לעובדים שהם יכולים לצאת לחופש. מה שיצא בתחילת המלחמה זה שאחרי שכולם הלכו למילואים, עדיין היו לי יותר אנשים מאשר בשגרה. למה? כי כולם היו פה. אף אחד לא נסע לחו"ל, לקורסים, להשתלמויות. אמרנו לעובדים, 'קחו לכם כמה ימים. תנוחו'. לא יודע כמה עובדים לקחו, אבל היה לי חשוב לתת להם הרגשה שנותנים להם להתרענן. השסתום לא יכול להיות לוחץ כל הזמן. צריך לשחרר קצת, איפה שאפשר".

איך טיפלתם בעובדים שאיבדו בני משפחה?
"יש לי כאן 20 משפחות שכולות. משפחה שהאבא נסע להציל את הילדה במסיבת הנובה, היא חזרה והוא נרצח. בת של אחות ראשית פה מקבלת הודעה שהבת שלה במיגונית, כשאנחנו פה ב-7 באוקטובר, ואחרי שעה מתקשר החבר ואומר 'סליחה, לא הצלחתי להציל אותה'.

"אתה צריך להתמודד עם זה. אלו האנשים שלך. ואנשים שרואים איך אתה מתמודד, זה משפיע עליהם. גם אם הם לא נפגעו מהמצב, ותודה לאל שלא, הם רואים איך אנחנו מתייחסים למי שכן נפגע וזקוק לעזרה, מה אנחנו עושים עבורם. זה מחזק אותם. הם אומרים 'וואלה, יש פה עוצמה'. אנשים מתייחסים, באים, נותנים, מעניקים, מחבקים. אנחנו משפחה. זה יוצר אצל כל עובד מחשבה של 'חס וחלילה שלא יקרה לי כלום, אבל אם יקרה לי, טוב שאני פה'".

פעמון

כל העדכונים בזמן אמת

הירשמו לקבלת פושים מאתר החדשות ״דבר״

נרשמת!