"אחרי שקובי בישר לי שבננו אלון נחטף לעזה נשמתי עמוק, מילאתי את הריאות באוויר, ואמרתי לעצמי שיש לי עכשיו שתי אפשרויות: להיכנס למיטה, לשקוע בה ולא לצאת ממנה, או להילחם. בחרתי להילחם". כך פתחה עידית אהל, אמו של אלון אהל (23) שנמצא יותר משבעה חודשים בשבי חמאס, את השיחה במועדון של היישוב הקהילתי יובלים הסמוך לכרמיאל בחמישי האחרון. יחד עם קובי, אביו של אלון, הם עוברים בין יישובים וקהילות ומספרים את סיפורו.

"החלטתי שאת המלחמה שלי אני אעשה ברוגע, באנרגיות חיוביות, באמונה ובתקווה", אמרה אהל, "אני לא שולטת במה שקורה כעת לאלון, אבל אני מאמינה שאם אצליח לשמור על רוח חיובית, על תקווה בלב, אלון יחוש בכך וזה יחזק אותו. זה הדבר היחיד שאני יכולה לעשות, וזה מה שהחלטתי באותו הרגע."

חי את המוסיקה

משפחת אהל מתגוררת ביישוב לבון במשגב. לאלון שני אחים בבית הוריו, ועוד אחים מהנישואים הקודמים של אביו. הוא בנה הבכור של עידית, ולדבריה הוא "הכניס אור גדול" לחייהם של הוריו. עידית מספרת שהשמיעה לו מוצרט ובטהובן עוד כשהיה ברחם שלה, ומגיל קטן נמשך למוסיקה, נוגע ומנסה להשמיע צלילים מכל דבר שנקרה בדרכו. "אלון חי את המוסיקה. הוא היה נגן פסנתר מחונן. המוסיקה היא חלק משמעותי מאוד מחייו, בכל זמן ובכל מקום."

הוא שירת על ספינת טילים בחיל הים, וכשהשתחרר עבד במלון ביישוב שחרות בחבל אילות, ולאחר מכן נסע לטיול במזרח. "מה שהיה הכי חשוב לו בטיול הזה היה העצמאות", מספרת עידית. "הוא רצה להיות לבד. לקבל החלטות לבד. כל חייו תמיד היה בין אנשים. תמיד עם חברים. היה מתייעץ איתי על כל דבר. היה אהוב ואוהב את המשפחה ואת החברים בכל נימי נפשו. בטיול הוא רצה ללמוד להיות לבד. וזה הצליח לו. הוא כל כך התגאה בעצמו שהוא יכול ליהנות לבד. הוא אמר לי: 'אמא, אני יושב במסעדה בפיליפינים לבדי, וטוב לי."

המשפחה נסעה לפגוש את אלון בתאילנד. "פגשתי ילד אחר. הוא קיבל המון ביטחון עצמי. נהיה בוגר ושלם כזה. בדיעבד הסתבר שהוא עזר למטיילים רבים. עזר להם להתכונן לטיולים, להשיג דברים שהיו צריכים, למצוא אנשים שחיפשו. במשך חמישה חודשים הוא טייל בהודו, בנפאל, בסרי לנקה, בפיליפינים ובתאילנד. אלון תכנן לחזור לארץ, לגור בתל-אביב עם חברים וללמוד מוסיקה ב'רימון'."

השיחה בבוקר 7 באוקטובר: "יורים עלינו, מחבלים"

"כמה שבועות אחרי שחזר ארצה, אלון הלך למסיבת הנובה", מספרת עידית, "הם יצאו למסיבה ארבעה חברים. הגיעו לרעים רק ב-5:30 בבוקר, והספיקו לבלות שם בקושי חצי שעה, עד שהחלו האזעקות. שלושה מהם לא שבו."

קובי מספר על מה שהתרחש באותו בוקר שחור. "אלון שלח ואטסאפ ב-8:08: 'הכול בסדר אנחנו במיגונית'. ניסינו להתקשר, אבל הוא לא ענה. בשעה 11:30 ענבר אחותו ניסתה להתקשר אליו ומישהו ענה. ענבר העבירה את הנייד לעידית. עידית שומעת מישהי בפניקה טוטלית צועקת: "יורים עלינו. מחבלים."

"אני שואלת אותה מה שמה", מספרת עידית, "היא עונה 'עמית'. אני שואלת, איפה אתם? 'במיגונית ברעים'. אני שואלת 'מה עם אלון?' והיא עונה 'לא יודעת מי זה אלון'".

"בדיעבד הסתבר לנו שאותה עמית הייתה על הטנדר של החמאס שחטף את אלון. משום מה הורידו אותה במיגונית כדי להעמיס את אלון, ושכחו ממנה. היא ניצלה בנס."

קובי ועידית הציגו בפני כ-150 תושבי הגליל שהגיעו למפגש סרטונים של החטיפה. בסרטון הראשון נראית המחבלים מחוץ למיגונית ברעים, זורקים רימונים לתוכה בזה אחר זה, תוך כדי שהם מתעללים במישהו ששרוע על הרצפה מחוץ למיגונית. יריות נשמעות ברקע. הרימונים שנזרקו לתוך המיגונית נזרקו בחזרה החוצה. ענר שפירא ז"ל הוא שהנחה את השוהים במיגונית כיצד לנהוג במצב המבעית, והדף את הרימונים שנזרקו על ידי המחבלים. אחרי שהצליח להדוף שבעה רימונים, הרימון השמיני התפוצץ בתוך המיגונית.

בסרטון נוסף שהקרינו נראה אלון כשהוא שוכב מדמם על הרצפה מחוץ למיגונית, והמחבלים מעלים אותו על טנדר טויוטה לבן. זוהי העדות האחרונה שנותרה ממנו.

באותה מיגונית הסתתרו 29 אנשים. שלושה מהם נחטפו (אור לוי, הרש גולדברג-פולין, שידו נקטעה מהפיצוץ, ואלון אהל), 19 מהם נרצחו, ביניהם איילת ארנין ז"ל ושגב קיז'נר ז"ל, בני היישוב עצמון במשגב, שניהם חברי ילדות של אלון שנסעו איתו למסיבה. שבעה מבין אלה שהתחבאו במיגונית ניצלו, ביניהם גם עמית.

"המחבלים נכנסו למיגונית לעשות וידוא הריגה", מספרת עידית, "הניצולים התחבאו במשך שש שעות מתחת לערימה של גופות".

שיחת הטלפון הבאה לנייד של אלון נענתה בשעה 14:25. בחור בשם אייל חילץ את ניצולי המיגונית, והסיע אותם לבית החולים סורוקה בבאר שבע. "שלחנו לו תמונה של אלון. אחרי עשר דקות התקשר ואמר לנו שאלון איננו בין המחולצים."

קובי החליט לנסוע לסורוקה יחד עם אחיו, שחר. הם בילו בבית החולים כמה שעות. בערך בשמונה בערב, חבר ממערכת הביטחון אמר לו שהוא יכול להפסיק לחפש. קובי ושחר המשיכו בחיפושים עוד כשעה וחצי, עד שהחליטו שדי. הם נכנסו לרכב והתחילו את הדרך חזרה לגליל. בנסיעה התקשר קובי לחבר, שאמר לו שכששוחחו קודם היה דיווח שאלון נרצח, אבל עכשיו יש עדות ברורה שנחטף. העדות היא הסרטון.

"לא תיארתי לעצמי שאצטרך לעמוד פה אחרי שבעה חודשים ולהמשיך במאבק הזה"

קובי התקשר לעידית וביקש ממנה שיגידו לכולם להשאיר אותם לבד כשיגיע הביתה. הוא הגיע סביב השעה 01:00 ובישר למשפחתו: "אלון נחטף לעזה". עידית נזכרת שוב ברגע הזה: "חשבתי שתוך כמה ימים הוא יחזור. לא תיארתי לעצמי שאצטרך לעמוד פה אחרי שבעה חודשים ולהמשיך במאבק הזה. זה מצב הזוי בכלל שאנחנו צריכים להיאבק. למה אנחנו צריכים להילחם על כך שהבן שלי, אזרח שומר חוק, שנחטף מאדמת מדינת ישראל ישוב לביתו? אלון הלך למסיבה ולא שב ממנה. לצערי זה סיפורם של מאות קרבנות, אבל ביניהם יש את 128 החטופים שעוד ניתן להציל. איך יתכן שמקבלי ההחלטות לא עושים את זה? איך ייתכן שלא מחזירים לנו את אלון שלנו?"

קובי ועידית מסבירים לקהל שהסרטון עם הטנדר זה כל מה שיש להם. כל מה שהם יודעים על אלון מאז השבעה באוקטובר. אף חטוף ששב ארצה לא ידע לספר עליו דבר. מאז הם נלחמים בכל דרך אפשרית להשבתו. לדבריהם, הם נתקלים באטימות שלא יכלו לדמיין אפילו בקרב חברי הממשלה: "אף שר לא התקשר. הם לא מעוניינים לפגוש אותנו, לא רוצים לשמוע, רק כשזה מסתדר להם עם האג'נדה הם יוזמים איזה מפגש בתנאים שנוחים להם."

"אנחנו קמים כל בוקר ודבר ראשון מדליקים את המוסיקה שאלון אוהב"

עידית מספרת שכבר למחרת השבעה באוקטובר היא הבינה שציבור רב יעלה לרגל לביתה, וצפתה שהאנשים יחושו מבוכה. "יודעים איך להתנהל בשבעה, אבל לא יודעים איך להתנהל במצב כזה", היא אומרת, "אלון לא מת. אז מה אומרים? משתתפים בצערכם? הבנתי שאני צריכה לעזור לקהילה שלי להתמודד עם המצב הזה. תליתי בכניסה לבית שלט: 'ברוכים הבאים בחיוך תקווה ואהבה!'".

קובי מספר על ההחלטה שהאווירה בבית תהיה כמו שאלון אוהב: "שמנו מוסיקה, את הפלייליסט של אלון. אנחנו קמים כל בוקר ודבר ראשון מדליקים את המוסיקה שהוא אוהב, כדי להכניס אנרגיה חיובית של תקווה סביבנו."

בינואר, בעזרתם הנדיבה של מתנדבים רבים, הרימו משפחת אהל הופעה בזיקים, מול עזה, ששודרה ברמקולים ענקיים שהורמו בעזרת מנוף לגובה שלושים מטר. הם הביאו לשם את הפסנתר של אלון וניגנו בו. שלומי שבן, גיא מזיג ולהקת ג'יין בורדו הופיעו, ועידית צעקה ברמקולים הגדולים לכיוון עזה: "אני לא יודעת אם אתה שומע אותי, אבל אנחנו אוהבים אותך כל כך. אתה חזק, אתה לא סתם נקרא אלון. אתה נולדת בט"ו בשבט והוא מתקרב ובא. אנחנו יודעים שתשרוד את זה, שתחזור ותספר לנו את הסיפור המדהים והיוצא דופן שלך."

קצינה שיצאה מהרצועה הגיעה למופע, וסיפרה להם שהיא שמעה אותם בעומק רצועת עזה. "המטרה הייתה לתת לחטופים תחושה שאנחנו איתם", אומרת עידית, "ואם לא להם, אז לפחות לתת את התחושה הזו לחיילים שבעזה".

בהמשך הפך הפסנתר הצהוב עליו נכתב You are not alone ('אתה לא לבד') לסמל. הפסנתר עובר בין מקומות שונים בארץ ובעולם. בעוד אלון ציין את יומולדת 23 שלו בשבי חמאס, הפסנתר הוצב באשדוד, בניו יורק, באילת, בתל אביב, בפריז, בברלין ובערים נוספות. עוברי אורח מוזמנים לנגן עליו ולהביע בכך סולידריות עם המאבק לשחרור החטופים.

"אין לנו כל שליטה בגורלו של אלון", אומרת עידית. "הדבר היחיד שאני יכולה זה לבחור לאיזה בית הוא יחזור, וזה מה שמנחה את כל מה שאני עושה מאז אותו יום שחור. בכל החלטה שאני מקבלת אני שואלת את עצמי לאיזה בית, לאיזו קהילה אלון ישוב. לאיזה חברה ישראלית הוא ישוב. זה מה שמנהל אותנו."