המשרד להגנת הסביבה הציג תוכנית לטיפול במשבר האקולוגי בים המלח, אך גם לפי התוכנית, כמות המים שבו תמשיך להצטמצם עם השנים.

לפי התוכנית, שהוצגה אתמול (שני) במפגש עיתונאים מקוון והיום בכנס שמשותף למשרד ולרשויות המקומיות באזור, יוקמו תעלה או צינור מים, שיזרימו מים לים המלח מהים התיכון או מהים האדום. הם יגיעו למתקן התפלה גדול שיוקם מדרום למפעלי ים המלח, וממנו יועברו מים למדינת ירדן.

כמות המים שהמתקן בנוי אליה, 270 קוב מיליון בשנה, גדולה פי שלוש מכמות המים שמועברת היום מישראל לירדן במסגרת הסכם השלום. הזרמת המים למתקן ההתפלה תאפשר גם הפקת ייצור חשמל בשיטה הידרו אלקטרית.

לפי התכנון, הזרמת המים תחל רק בשנת 2045, אולם אפילו אז, על פי המשרד, תזרים התעלה לים המלח לכל היותר 400 מיליון קוב מים. זאת לעומת הגירעון השנתי של 700 מיליון קוב מים בים המלח. כלומר, התוכנית אפילו לא תבלום את הגירעון, שלא לדבר על היפוך המגמה.

לפי חברת הייעוץ 'DHV', המכון הגיאולוגי קבע שהזרמת כמויות מים גדולות יותר תפגע בהרכב הים, בצורות של התפתחות אצות ובתהליכי שקיעת גבס.

סילמן: ירידת המפלס יוצרת בולענים מסכני חיים

ירידת המפלס מוכרת במשרד להגנת הסביבה מזה שנים, לדברי השרה להגנת הסביבה עידית סילמן, שהובילה את הכנס. לפי המשרד, רוב הגירעון של 700 מיליון קוב מים בשנה נובע משאיבת מי נהר הירדן לטובת צרכי המים של ירדן וישראל, וכן מאידוי מוגבר כתוצאה מבריכות האידוי של חברת ICL (כי"ל לשעבר) שנועדו לאסוף אשלג.

נופשים בחוף ים המלח. לפי השרה סילמן, הצטמצמות ים המלח פוגעת בתיירות באזור (צילום: דוד טברסקי)

הירידה, שהפכה לתופעה בולטת עוד בשנות ה-60, האיצה בשנות ה-80' לכשבעים סנטימטרים בשנה, והגיעה למטר עד מטר וחצי בתחילת שנות האלפיים. בשל הירידה, האגף הדרומי של ים המלח נעלם כמעט לחלוטין.

לדברי סילמן, ירידת המפלס פוגעת במיוחד בצד הישראלי של הים, ולא בצד הירדני, בשל הבדלים בעומק הים בין הגדות. כמו כן, היא גורמת להיווצרות בולענים מסכני חיים, להתרחקות קו החוף, ולפגיעה כלכלית במלונות ובדימוי התיירותי של האזור. למרות זאת, סילמן הצהירה בתחילת דבריה: "מי שמדברים על להציל את ים המלח – זה שאפתני. אנחנו מדברים על האטת הירידה".

תחילת עבודה ב-2036, תחילת הזרמה ב-2045

חברת 'DHV', שמתמחה בהנדסה וייעוץ בעניינים סביבתיים, סייעה למשרד לבנות את הדו"ח ולהציג אותו. "אנו מקווים שבעתיד הרחוק יימצא פתרון קבע", השיבו נציגי החברה כשנשאלו מה הערך בפרויקט, "ותהיה אפשרות להרחיב את המוביל, מבלי לפגוע בהרכב הים".

בין הגורמים המעכבים את התוכנית מנו יועצי החברה את ההליכים במוסדות התכנון הישראליים, ואת היחסים המורכבים עם הממלכה הירדנית, שאחראית בעצמה לחלק לא קטן מגירעון המים בים. גורם נוסף הוא ההמתנה לחידוש הזיכיון להפקת משאבי טבע מים המלח, שייכנס לתוקף רק ב-2030.

על פי התוכנית, רק כשנתיים לאחר חידוש הזיכיון, ב-2032, תוכל להתחיל התפלת מים לירדן. רק ב-2036 תחל העבודה העבודה על יצירת מערכת הובלת המים לים המלח, שבנייתה תימשך כמעט עשור.

נוף מחוף ים המלח. חברת הייעוץ 'DHV': "מקווים שבעתיד הרחוק יימצא פתרון קבע" (צילום: דוד טברסקי)