"אנחנו מצהירים כבר עכשיו – רומי תחזור. אנחנו בטוחים בזה, ואנחנו אומרים לכם שגם אתם תצאו מפה אופטימיים". במילים אלה פתח איתן גונן, אביה של רומי גונן החטופה בעזה, ערב שנערך בבית אבא חושי בחיפה בחסות עיריית חיפה ובשיתוף פעולה עם מטה משפחות החטופים, שכותרתו 'חיפה מחבקת את רומי גונן'.

באודיטוריום מלא למחצה, ישבו מעט יותר מ-200 איש באווירה שקטה ואינטימית, והקשיבו מרותקים במשך שעתיים כמעט, למפגש שקשה להגדיר את טיבו.

במהלך הערב שוחחו גונן ואישתו מיטל וייס עם הקהל. "רציתי להנגיש אותנו, שלא נהיה מפחידים", אמרה וייס, שיזמה את המפגש, "אז חשבתי על הערב הזה. הבנתי שאנשים פשוט לא יודעים איך לגשת. בסוף פשוט אין לזה מילים בלקסיקון כשמשפחה עוברת משהו כזה, והבנתי שצריך להזמין אנשים לדבר איתנו, לראות שהשד לא כזה נורא, שאנחנו שמחים".

"שמענו את היריות בטלפון"

הערב נפתח במצגת לצלילי השיר "יש בי אהבה" של אריק איינשטיין, שכללה תמונות וסרטונים של רומי לאורך השנים, ובכולם כמעט היא מחייכת חיוך גדול ואופייני. "לא בחרנו את התמונות במיוחד", סיפר גונן, "זה פשוט איך שהיא".

לאחר מכן, לקח האב איתן את הקהל למסע מלווה בתמונות על ההתרחשויות במשפחה ערב 7 באוקטובר, במהלכו, ובחודשים הארוכים שאחריו.

כאשר החל ירי הרקטות בזמן מסיבת הנובה בה בילתה, רומי עמדה בקשר במשך מספר שעות עם משפחתה, עד שדיווחה להם שעלתה על רכב והחלה להתרחק מהמסיבה, אולם אז נתפסה.

"שמענו את היריות בטלפון", מספר גונן, שנשאר באותו טון רגוע. "רק אחרי חמישים יום, כששוחררו נשים שהיו איתה באותה מנהרה, קיבלנו סימן ודאי שהיא בחיים. הן סיפרו שכשהן הגיעו למנהרה, רומי הייתה פצועה ביד, אבל אמרה להן 'לא נורא, פה לפחות אפשר לישון בשקט'.

"הכל חוץ מפוליטיקה"

בתחילת הערב, ביקשו בני הזוג שהקהל ירגיש בנוח, וישאל מה שהוא רוצה, רק לא בענייני פוליטיקה. בפועל, הקהל נמנע כמעט לחלוטין משאלות עד סוף האירוע.

לקראת הסוף, אדם מהקהל הפנה את תשומת לב הנוכחים להיעדרם הכמעט מוחלט של חובשי כיפות מהאולם. גונן קטע אותו מיד. "זה לא נכון, ולא רק כי זה פוליטי. ממש אתמול הזמינו אותי לבית כנסת, שם סיימו לקרוא זוהר שלם על רומי, זוהר שלם. יש הרבה אנשים עם כל מיני כיפות, שעומדים איתנו בזה".

"באנו בעיקר כדי לחזק את המשפחות"

"באנו בעיקר כדי שהמשפחה לא תהיה לבד", סיפרו תמר וגלעד עיני, תושבי חיפה שהגיעו למפגש. "אין לנו באמת איך לעזור, אבל רצינו שיראו שזו בעיה של כולם".

גם נועה שאנן, יונתן כהן ושוהם פירון, חשו דברים דומים. "באנו בעיקר כדי לחזק את המשפחה", מספרים הצעירים בני ה-16, הלומדים בתיכון עירוני ה' בעיר. "רצינו לארגן פרויקט בבית הספר שקשור לחטופים, כי הרגיש לנו שלא מדברים על זה מספיק".

על אחד הכיסאות ישבה צעירה עם גליל גדול של נייר טואלט. היא לא הייתה היחידה – למרות שנכתב בתיאורו של המפגש שיהיה אופטימי, רוב האנשים חוו סיטואציה רגשית שניכר שקשה לעכל אותה.

המפגש ננעל בתפילה לשובם של החטופים ושירת התקווה, ללא מוזיקה.

כשהאנשים התפזרו, רבים מהם אמרו שהאירוע היה משמעותי עבורם. "אני מאוד מעריכה את האופטימיות שלהם", אמרה אחת הנוכחות לחברתה בסיום המפגש, "אבל אני לא נדבקתי".

משתתפת אחרת אמרה: "אני אופטימית בשביל רומי, אבל לא כל שאר המשפחות חזקות כמו שלה".