בשם החמישי או השישי אבי רוזנפלד נשבר, עזב את המיקרופון וצעד לחלק החשוך על הבמה המאולתרת בצומת שער הנגב. הקהל כולו נשם יחד נשימה כבדה אחת, ומיד החליפה אותו לישי לביא-מירן, שבעלה עמרי נחטף ב-7 באוקטובר לעזה, ומאז הוא שם, והמשיכה לקרוא את השמות כולם, חיים ומתים, כשהקהל קורא "עכשיו" אחרי כל שם.

כבר חודשיים וחצי הם שם כל שבת, 70 קילומטר בקו אווירי מכיכר החטופים התל-אביבית, ועשרה קילומטר מעזה. שם לא צריך להסביר, לשם מגיעים מי שחוו את 7 באוקטובר בעיניים ובלב. 

"אם יש צבע אדום, לא לרוץ, להישמע להוראות, לשים ידיים על הראש", אומר רוזנפלד, תושב אור הנר, ממארגני העצרת הדרומית להחזרת החטופים במיקרופון לכ-300 משתתפות ומשתתפים שהגיעו אמש (מוצ"ש).

בשונה מהעצרות בתל אביב, חיפה ואפילו ירושלים, הם מתחילים ב-21:00, כי ברור שגם המסורתיים והדתיים שחיים בכל האזור משתתפים, אז מחכים לצאת השבת. ועם כל הזעם, הכעס, והייאוש, גם אין פוליטיקה ואין פוליטיקאים. לכולם ברור מי אחראי.

"תודה למשטרת שדרות", אומר רוזנפלד, וכולם מוחאים כפיים, כי כולם מכירים את כולם, וכולם בצומת שער הנגב יודעים מי נפל, ומי נחטף, מכפר עזה עד נתיבות. 

שתיים דיברו: מנדי דמארי, אימה של אמלי שנחטפה משכונת דור צעיר בכפר עזה, ולישי מירן, אשתו של עמרי. כשסיימו לדבר, ספרו ביחד והקריאו את שמות 125 החטופים שבשבי, ואז עמדו 239 שניות לפי מספר הימים של המלחמה והשבי, וקראו בקול את מספר החטופים מ-1 עד 125, וצעקו "עסקה עכשיו". בהמשך חסמו קצת את הצומת, הכול בשיחה רגועה עם השוטרת בר, מתוך הסכמה והבנה שזה אקט סמלי של מחאה, ואז התפזרו.   

רוצים את החברים ביחד איתם, בחזרה

בשבועות האחרונים עברה המחאה לכרמי גת, השכונה שבה מתגוררים זמנית תושבי ניר עוז. כלומר, מי שנשאר מניר עוז. "לא היו שם גברים שירימו שולחנות ויסדרו כיסאות", אמר אחד המשתתפים. אבל המשפחות של החטופים רצו לחזור לצומת, היכן שהמחבלים היו. עכשיו הם עומדים שם.

יותר מלמחוק את עזה, או לנקום בעזה, הם רוצים את החברים שלהם ביחד איתם, בחזרה. בפעם השלישית שחסמו לשתי דקות את הצומת, עמדה אישה כבת 50 על אי התנועה וענתה לקריאות שהגיעו מהמגפון – פעם "את כולם", ואז "עסקה", כאשר לשתי הקריאות השיב הקהל – "עכשיו". והיא עונה פעם "עכשיו" בקול רועד מבכי, ופעם "עכשיו" מתעשת, ואז "עכשיו" ביישור גו, וגם "עכשיו" מכל האוויר שאין בריאות.  

יש זרם, קטן נהוג לחשוב, שבז לדרישה הזו – "עכשיו". הזמן עבורם אינו חשוב, הוא כניעה. הדרישה לעסקה עכשיו נשמעת להם ככניעה וחולשה, ועוד דברים שהם לא מרגישים בכלל, רק כשמדברים בתקשורת על החטופים האלה שהורסים את ה'ניצחון המוחלט'.

לזעוק "עכשיו" בצומת שער הנגב זו פעולה שקרובה הרבה יותר לתפילה מאשר להפגנה. זו פעולה שמבקשת לקרוע את רוע הגזרה ולשנות את נתיב הדברים. אבל מי שליבו גס שומע "עכשיו" ומלגלג. לו יש זמן. 

"מקווה שתישאר פה מדינה כשהם יחזרו"

יעקב ושרי הגיעו גם. הם מהמעטים שחזרו לקיבוץ ארז, ובאו עם השלט "שער הנגב חטופה". מאז שחזרו בפברואר, הם מגיעים בכל שבת לצומת.

כשהיו מפונים והתגוררו בתל אביב, באו לכיכר החטופים, אבל לדבריהם זה לא אותו דבר. "תל אביב זה חוץ לארץ בשבילנו, פה כל אחד יכול היה להיות שם", אומר יעקב ומחווה בראשו דרומה, לעזה.

זו הייתה שבת שקטה. המבצע בג'באליה נגמר נכון לעכשיו, ועבור האנשים שחוו את 7 באוקטובר אחרי כמה עשורים של טילים, בלונים וירי, שקט הוא מחשיד. בכל זאת באו, מה כבר יש לעשות חוץ מלהיאבק? 

"אני מבקשת מכם לדרוש מכולם לתמוך בעסקה", קראה לביא-מירן למפגינים. "אני ריאלית ולא אופטימית. עד שהאחרון יחזור אני לא אפסיק, מקווה שתישאר פה מדינה כשהם יחזרו. אנחנו חייבים את זה לנו ובעיקר להם".