דבר העובדים בארץ ישראל
menu
יום שני י"ח בסיון תשפ"ד 24.06.24
30.8°תל אביב
  • 30.0°ירושלים
  • 30.8°תל אביב
  • 27.7°חיפה
  • 30.8°אשדוד
  • 36.0°באר שבע
  • 42.3°אילת
  • 36.2°טבריה
  • 28.8°צפת
  • 31.9°לוד
  • IMS הנתונים באדיבות השירות המטאורולוגי הישראלי
histadrut
Created by rgb media Powered by Salamandra
© כל הזכויות שמורות לדבר העובדים בארץ ישראל
תרבות ומורשת

"אבי חלם על ירושלים, ואנחנו הגשמנו את החלום"

ווביט וורקו מנגיסטו באנדרטה לזכר יהודי אתיופיה שנספו בדרכם לישראל, בהר הרצל בירושלים (צילום: יונתן בלום)
ווביט וורקו מנגיסטו באנדרטה לזכר יהודי אתיופיה שנספו בדרכם לישראל, בהר הרצל בירושלים. "הפחד הוא שלא יישאר כלום אם לא אכתוב את הזיכרון הזה" (צילום: יונתן בלום)

בספר השירה החדש שלה, "חסידת ירוסלם", כותבת ווביט וורקו מנגיסטו על המסע הארוך לירוסלם, על קשיי הקליטה ועל ההתמודדות עם ריבוי הזהויות | בראיון ל'דבר' לקראת יום הזיכרון ליהודי אתיופיה שנספו בדרכם לישראל היא מתעקשת שהיא לא נציגה של קהילה, אלא קול אישי רחב

יהל פרג'

שבעה שערים יש ב"חסידת ירוסלם" (הוצאת עמדה), ספר השירה החדש של ד"ר ווביט וורקו מנגיסטו. היא מתכתבת עם זהותה, עם עברה ועם שורשיה, ומתעקשת שהיא לא נציגה של קהילה, אלא קול אישי רחב. "הפחד הוא שלא יישאר כלום אם לא אכתוב את הזיכרון הזה", היא מספרת ל'דבר' לקראת יום הזיכרון ליהודי אתיופיה שנספו בדרכם לישראל שיחול מחר (רביעי).

וורקו מנגיסטו נולדה בכפר גולדטוש לא רחוק מגונדר, בת זקונים למשפחה עם שמונה אחים בבית שבו ירוסלם הייתה משאת נפש, קוד סודי לטוב והמופלא שיש לעולם להציע. כשהייתה בת שנתיים נפטר אביה. "הוא חלם, ואנחנו הגשמנו את החלום על ירושלים", היא אומרת. "באמת זכיתי להגשים את החלום הזה יחד עם מאות אנשים שיצאו לדרך ולא ידעו איך נגיע ומי לא יגיע".

ילדים שעלו מאתיופיה במבצע משה עם הגננת שלהם בקריית גת. "אני, ווביט הקטנה, הופכת להיות חלק ושותפה למסע הגדול של דורי דורות" (צילום: נתי הרניק/לע"מ)
ילדים שעלו מאתיופיה במבצע משה עם הגננת שלהם בקריית גת. "אני, ווביט הקטנה, הופכת להיות חלק ושותפה למסע הגדול של דורי דורות" (צילום: נתי הרניק/לע"מ)

אימה פטגה גידלה אותה ואת אחיה לבד, עבדה בחקלאות וקדרות וניהלה את הבית. בגיל 8 שלחה אותה אימה להמשיך ללמוד בבית ספר יסודי בכפר קוסאיי הסמוך, אצל קרובי משפחתה. בית הספר של הסוכנות שלמדה בו מכיתה א' עד ג' נסגר, והיא נאלצה לגור רחוק ממשפחתה. "הייתי מגיעה הביתה פעם בשלושה שבועות. לא כל כך רציתי, אבל אימא ראתה בזה חשיבות רבה מאוד, היא אמרה שהיא סומכת עליי, שהיא מאמינה בי ושאתגבר. הרגשתי שהיא בחרה בי ללכת ללמוד".

כשלמדה רחוק ממשפחתה חששה וורקו מנגיסטו מדבר אחד – שהמשפחה תצא למסע לירוסלם בלעדיה. "אני זוכרת את מוצאי השבת הזו, הייתי בבית בסוף השבוע, הייתי בשיא ההתרגשות לשחק עם בני הדודים, הרגשתי שקורה משהו, ופתאום שמעתי את המילה ירוסלם, אבל באופן יותר מרגש מבדרך כלל. זה היה הכי מרגש – אני, ווביט הקטנה, הופכת להיות חלק ושותפה למסע הגדול של דורי דורות. אני הולכת להיות שותפה, והולכת להגשים".

במוצאי שבת אחת
השארנו ויצאנו לעברך,
ירוסלם.
(מתוך 'מבטה, שתיקתה')

בקבוצות של כ-50 איש הם יצאו במסע אל עבר סודאן, בלי הבטחה לסוף טוב, רק עם חלום ומידע מועט על המתרחש בישראל. בדרך פגשו חיילים סודאנים שכיוונו אליהם נשק, שהו במחנות הפליטים שהוקמו על אדמת סודאן, שבהם מתו רבים מהממתינים, אחרי ש'מבצע משה' הופסק בעקבות דליפת מידע מאנשי הסוכנות. בזכות לחץ של ארגונים יהודיים על ממשלת ארה"ב הצליחו לחלץ מסודאן עוד כמה מאות יהודים, במה שכונה מבצע שבא. אחרי ארבעה חודשים וורקו מנגיסטו וחלק ממשפחתה עלו על משאיות שהובילו אותם למטוסים, שנחתו בסופו של דבר בישראל.

עם כל ההתרגשות והציונות, ילדה בת 10 לא חושבת רק על הרעיון, זה קשה. משאירים מאחור המון דברים.
"נכון, מה שמעניין אותי כילדה זה שאני לא הולכת מחר לבית הספר. שאלתי 'זה אומר שאני לא הולכת?' הם אמרו לי 'לא, אנחנו יוצאים למסע לירוסלם'. אז אמרתי 'רגע, איך יכול להיות? לא נעים, לא נפרדתי מהדודים, מהחברים, מהמורים'. השאלה הזו ליוותה אותי לאורך כל המסע".

מה לוקחים?
"דברים מאוד בסיסיים. ג'ריקן, ואת הבייגלה שהאמהות הכינו, אבל בלי מלח ושמן כדי שלא יתקלקל ולא יצמיא. מחבת וגפרור, קמח כמה שניתן, להעמיס על החמורים".

בלי החפצים שלך? בובה?
"כלום. צריכים להיות כמה שיותר קלילים כדי שנוכל לעמוד במסע המטורף הזה. כמעט כל האוכל היה לחמורים, לאנשים המבוגרים ולנשים בהריון. וכל הזמן ירוסלם ירוסלם. אמרו לנו כל הזמן להיות בשקט ולא להגיד שאנחנו יהודים. זה בילבל אותי".

באיזה מזג אוויר יצאתם?
"יצאנו בקיץ. היה חם".

ולא לקחתם שום דבר ארוך, שמיכות ללילה?
"לא. מה שהיה זה הנטלה, הצעיף של האימהות שלנו".

אף אחד לא כעס? נשבר? בדרך ממצרים בני ישראל נשברים ורוצים לחזור לסיר הבשר.
"זה היה מדהים. אף אחד לא אמר 'עשינו, ניסינו, הלכנו, בואו נחזור'. כמעט חודשיים ממשיכים בשיא המרץ. אתה רואה קבוצה כל כך גדולה, מה שהחזיק אותנו זה האמונה".

אוי סודאן, סודאן. אוי, ארץ ארורה
איך בלעת את האנשים ברעבונך הנורא?
איך את משאירה אותם חולים, ללא תרופות.
מתים להם כך פתאום באוהלים. אוי, אוי,
ארורה אדמתך הסדוקה כמו סכין חותכת
את הנפש, שוחטת הצפור הכמהה
(מתוך 'אוי סודאן, סודאן')

"היו ילדים יותר קטנים ממני שהלכו איתנו כל הדרך. אימא מחזיקה שני ילדים משני הצדדים, ילד אחד על הגב וילד אחד על הכתפיים של אבא. זה לא נתפס. חוצים בלילה נהר, אחד מחזיק את השני. אנשים לא יודעים לשחות. זו האמונה שאני מדברת עליה". בבית אחר בשיר 'אוי סודאן, סודאן' מתארת וורקו מנגיסטו את החשש שגם היא תסיים את חייה כמו האנשים שהיא רואה. "כשחופרים לאנשים קבר, החוויה היא שגם אני אהיה מתחת לאדמה, ואולי אפילו לא יקברו אותי, כי לא יהיה זמן, כי יהיה בוקר. זו חוויה שמלווה אותך ביומיום".

שמות הנספים חרוטים על האנדרטה. "כשחופרים לאנשים קבר, החוויה היא שגם אני אהיה מתחת לאדמה" (צילום: יונתן בלום)
שמות הנספים חרוטים על האנדרטה. "כשחופרים לאנשים קבר, החוויה היא שגם אני אהיה מתחת לאדמה" (צילום: יונתן בלום)

זה שיר מאוד קשה. אתם נעצרים לעשות איזה טקס לכל המתים?
"לא כל כך. לא מתאפשר".

למה?
"לא רוצים שיזהו אותנו. השקט הזה שעוד לא התפרץ".

מתי הוא התפרץ?
"אצלי כשהגענו לארץ".

בישראל הגיעה ווביט עם משפחתה למרכז הקליטה בצפת, ושנתיים לאחר מכן איבדה את אימה. היא המשיכה את לימודיה התיכוניים בפנימיית ימין אורד, חזרה לצפת בשירות הלאומי שלה, ומשם חתרה לתואר ראשון ושני וללימודי דוקטורט בחינוך ובחינוך בלתי פורמלי. "אני נושאת באחריות על החיים שלי, ומחליטה שאני רוצה לממש את היכולת שלי. את האמונה שאימי נטעה בי. אומנם יש לי אחים למופת, אבל אני לא רוצה להיות תלויה באף אחד. אז אני דורשת מעצמי המון – לא מוותרת לעצמי ורוצה להיות הכי טובה שיכולה להיות".

ילדי עולים, הקשיבו להם
בראש פתוח. הקשיבו להם כמו
חלון פתוח. הקשיבו להם
בלב רך, כמו שמן זית רך.
הקשיבו למילים, הקשיבו
לתאורים המפותלים, לגבעות,
להרים. הקשיבו ללחישות,
הקשיבו לשתיקות הארוכות.
חבקו את הציורים שהם
מציירים, חבקו אותם
חיבוק רך. הקשיבו
לפצעי הגוף והנשמה.
הניחו להם לשלוף צלקות.
הניחו להם לשלוף את
נחושת חייהם, לשלוף
את יהלומיהם.
והקשיבו להם,
הקשיבו, הקשיבו.

 את כותבת את "ילדי עולים" מחוויה של ילדה או של מורה?
"גם וגם, וגם מהחוויה של המפונים. הרבה פעמים אנחנו לא מבינים את הילדים שמולנו. חשוב שניכנס לראש שלהם ונבין, ונראה מעבר למה שאנחנו רואים. חשוב לי לקלף עד שרואים את היהלום הזה".

וורקו מנגיסטו. "אני לא מטאטאת את הכעס ואת ההתמודדות" (צילום: יונתן בלום)
וורקו מנגיסטו. "אני לא מטאטאת את הכעס ואת ההתמודדות" (צילום: יונתן בלום)

מה זה להיות קשובים?
"גם ברגעים שאדם מגיע למה שהוא רוצה להגיד, בלי לעצור אותו. גם לעצור את עצמנו. ילדים שמגיעים מפעילים אצלנו המון דברים. את הרעשים צריך להשתיק. תהיו קשובים, זה לא פשוט אבל זו מיומנות שצריך ללמוד אותה. סטודנטים שלי יודעים שאנחנו צריכים לאמן את עצמנו להקשיב".

גם את ילדת עולים, ואת מבקשת ממני להקשיב לך.
"ממש. לשמוע אותי גם. להקשיב. תנסו להבין באילו מילים וטון אני מדברת".

לצד הלימודים והמשפחה שהקימה, היא כתבה שני ספרי ילדים, "אלמז פוסעת בשבילי ילדותה" ו"אדיסה מגלה לכולם את-יופיה", המתארים את החוויות שלה באתיופיה ואת היחס והקליטה של העולים בישראל. "חסידת ירוסלם" מגיע שנתיים אחרי ספר השירה הראשון שלה "אני רצה לאחור".

 למה דווקא ספרי ילדים?
"אני מאמינה שחינוך מתחיל בגיל הרך. ככל שילדים יראו ספרים יותר מגוונים בטקסטים ובאיורים שידברו אליהם, זה ישפיע עליהם".

את כותבת יותר לילדות מהעדה או לכל השאר?
"אני כותבת לכולם. גם ליוצאי אתיופיה, וגם למי שלא מכיר, שיכירו את העבר, את הגאווה ואת המורשת".

את מרגישה צורך להגן על יוצאי אתיופיה בכתיבה שלך?
"אני לא מגינה על אף אחד, רק על עצמי. אני כמשוררת וסופרת מביעה את הכמיהה שלי. אם אני מדברת על המשאית זה הקול שלי. הגעגוע לירוסלם הוא הגעגוע שלי ואני בטוחה שיהיו אנשים שיתחברו לזה".

בספר אין כעס כמעט.
"יש המון כעס, אני מביאה אותו בקול שלי. יש כמה שירים, וגם בספר הראשון יש. אני לא מטאטאת אותו, לא מטאטאת את ההתמודדות שלנו".

גם אם יש, את מתמקדת בגעגוע, בכמיהה, במסע. אלו הפרופורציות של התחושות שלך, או שזה מה שחשוב לך שנקרא?
"זו אני. זו הדרך השלי וככה אני פועלת ביומיום. זו השירה שלי, אני לא קול של קהילה".

כעסו על משהו שכתבת?
"בינתיים לא. גם אם יכעסו זה בסדר. אני באה כמשוררת שלוקחת נקודה וחוויה מסוימת ומביאה את זה לפה. יש אנשים שיתחברו ויש אנשים שלא".

שירי לי סיפור, ילדה ווביט. אל תוותרי
על לספר את סיפורך. את תרכשי בך השכלה,
אבל את לא תחליפי את שמך. את תפתחי חלונות
אל העולם, אבל תישעני על רגליך שלך.
באמונה כנף גדולה תפרש אל ארץ ישראל,
ירוסלם, הנכספת, שבה תלמדי ללמד בציון.
שם תעמדי על רגליך שלך לספר, יום אחד.
(מתוך 'כנף גדולה תיפרש')

למה לא החלפת את שמך?
"זה חלק מהזהות שלי. חלק מהחיבור שלי למי שאני".

צלה של וורקו מנגיסטו על האנדרטה. "יום הזיכרון הוא של כולנו, לא רק של יהודי אתיופיה. חלק מההיסטוריה של החברה הישראלית" (צילום: יונתן בלום)
צלה של וורקו מנגיסטו על האנדרטה. "יום הזיכרון הוא של כולנו, לא רק של יהודי אתיופיה. חלק מההיסטוריה של החברה הישראלית" (צילום: יונתן בלום)

כשעלית זה היה נהוג.
"כן, לכל האחים שלי החליפו, אבל אני, זו החלטה שלי, בחירה שלי. ככה פעלתי בתחום החינוך. כשהייתי בשירות לאומי רצו להחליף לנו את השמות. ממש נלחמתי נגד הממסד. אני זוכרת שהמנהל אמר 'מחר אנחנו מחליפים לכולם את השמות'. אמרתי לו 'אני לא אהיה שותפה לזה'.

למה זה היה לך חשוב?
"אין לאף אחד זכות להחליף לי את השם. מי שירצה מבחירה, אז בבקשה. אצלי זה השם שאבי ז"ל נתן לי. אני מחוברת אליו חזק. זה חלק מהסיפור של החברה הישראלית. אם לא נהיה בתוך זה, זה יהיה חסר. זה יום של כולנו, לא רק של יהודי אתיופיה. חלק מההיסטוריה של החברה הישראלית".

וורקו מנגיסטו וספרה "חסידת ירוסלם" (צילום: יונתן בלום)
וורקו מנגיסטו וספרה "חסידת ירוסלם" (צילום: יונתן בלום)

הספר יצא לאור בהוצאת עמדה. עורך: יחזקאל רחמים, עוזרת לעורך: ורד מנדלסון, עיצוב עטיפה: ג'סקיה מלו, ניקוד והגהה: עמרי שרת

דבר היום כל בוקר אצלך במייל
על ידי התחברות אני מאשר/ת את תנאי השימוש באתר
פעמון

כל העדכונים בזמן אמת

הירשמו לקבלת פושים מאתר החדשות ״דבר״

נרשמת!