"לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי יְהוָה וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים." (שמות ו, ו)

הקב"ה משכנע את משה רבנו שיוציא את בני ישראל מארץ מצרים. ומבטיח למשה כי יוציא אותם באותות ובמופתים, ביד חזקה ובזרוע נטויה.

באופן תמוה מאוד, משה אינו מקבל עליו את התפקיד ומתווכח עם הקב"ה, בתחילה טען: "מִי אָנֹכִי, כִּי אֵלֵךְ אֶל-פַּרְעֹה; וְכִי אוֹצִיא אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מִמִּצְרָיִם."

אח"כ המשיך: "וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי כִּי יֹאמְרוּ לֹא נִרְאָה אֵלֶיךָ יְהוָה."

ולבסוף: "הֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁמְעוּ אֵלַי וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה.." (שמות ו, יב)

במענה לכך אומר הקב"ה למשה: "כִּי יְדַבֵּר אֲלֵכֶם פַּרְעֹה לֵאמֹר תְּנוּ לָכֶם מוֹפֵת וְאָמַרְתָּ אֶל אַהֲרֹן קַח אֶת מַטְּךָ וְהַשְׁלֵךְ לִפְנֵי פַרְעֹה יְהִי לְתַנִּין" (שמות ז, ט)

ואכן, כשמשה ואהרון מגיעים אל פרעה הם נוהגים כך: "וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל פַּרְעֹה וַיַּעַשׂוּ כֵן כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה וַיַּשְׁלֵךְ אַהֲרֹן אֶת מַטֵּהוּ לִפְנֵי פַרְעֹה וְלִפְנֵי עֲבָדָיו וַיְהִי לְתַנִּין".(שמות ז, י)

אך כאן קורה דבר מוזר: "וַיִּקְרָא גַּם פַּרְעֹה לַחֲכָמִים וְלַמְכַשְּׁפִים וַיַּעֲשׂוּ גַם הֵם חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם בְּלַהֲטֵיהֶם כֵּןוַיַּשְׁלִיכוּ אִישׁ מַטֵּהוּ וַיִּהְיוּ לְתַנִּינִם וַיִּבְלַע מַטֵּה אַהֲרֹן אֶת מַטֹּתָם".(שמות ז, יא-יב)

משה רבנו מגיע אל פרעה ומראה לו את האות שהקב"ה מסר לו ואז פרעה צוחק ממנו – "תבן את מכניס לעפריים" – פרעה מזלזל במשה וטוען שלהביא מופתים לארץ מצרים שבה מכשפים וקוסמים לרוב, דומה להבאה של תבן לעפריים (עיר שומרונית שהייתה מרכז של קמח ותבואה).

המדרש מספר:

"ויקרא פרעה לחכמים ולמכשפים… מיד שלח והביא תינוקות מן אסכולי שלהם ועשו אף הם כך, ולא עוד אלא קרא לאשתו ועשתה כך, שנאמר ויקרא גם פרעה, מהו גם, שאף לאשתו קרא ועשתה כן…".

לאחר שהקב"ה הבטיח למשה שיוציא את בני ישראל ממצרים ביד חזקה ובזרוע נטויה, באותות ומופתים – הכיצד זהו האות הראשון שהקב"ה שולח עם משה אל פרעה?

אלא, שמסתתר מאחורי מופת זה מסר – משה לא התחמק לחינם משליחותו של הקב"ה, אלא שהגזירה של "גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה" הייתה ידועה לכל, ולכן אומר משה לקב"ה – כאשר אגיע אל פרעה הוא יאמר לי – הכיצד אתה בא עכשיו לאחר שחלפו מאתיים ועשר שנים בלבד? עוד לא הגיע זמנכם לצאת ממצרים!

על זאת משיב הקב"ה למשה באות שנותן בידיו – אות המטה והתנין:

כשהקב"ה נותן זכות בידי אומות העולם לשעבד את עם ישראל, הוא נותן להם בבחינת "מטה" – שהמטה אמור לסמן את המסגרת, אך כשהמטה נהפך לתנין – סמל הרוע והאכזריות – אז איבדו את זכותם.

ולמעשה – הגזירה הייתה של ארבע מאות שנים, אך זאת בתנאי שהמצרים היו מתנהגים בגבול הסבירות, אך כאשר הם הגיעו לכדי – "וימררו את חייהם ויעבידו אותם בפרך", כאשר השעבוד הגיע לרמה גבוהה של אכזריות – הם קיצרו את הזכות שהיתה להם בשעבוד.

לכן הקב"ה מיהר לגאול את בני ישראל לאחר מאתיים ועשר שנים בלבד. וזה מה שבא לסמל האות של המטה שהפך לתנין. ויש לנו עוד דבר חשוב ללמוד מהפרשה –

אנו נפגשים כאן בשני מנהיגים שונים בתכלית – משה ופרעה.

מצד אחד פרעה – שראה עצמו כאל מתוך שכרון הכח ואפילו מכות מצרים לא הצליחו לעוררו משכרון כוחו והמשיך לעמוד במריו שלא לשלח את עם ישראל ממצרים.

ומצד שני משה – שמידותיו ענווה וצניעות וכאשר הוא רואה עוול הוא אינו חושש למחות ולהילחם למען הצדק. כך היה כאשר משה ראה את המצרי מתעלל באיש העברי, כך היה כאשר ראה משה את שני העברים ניצים וכך היה עם בנות יתרו. ואף על פי שהוא עשה את האותות והמופתים, עדיין התורה מעידה עליו שהיה עניו מכל אדם.