"כשסבא וסבתא שלי הגיעו להקים את בני ברק ב-1924 הם היו חלוצים דתיים שבאו לייסד מושבה חקלאית ציונית ברוח התורה", מספרת דורית ברק, מדריכת סיורים בעיר ונכדתם של צבי נחמן ואיטה רחל ברג, שהעיר בני ברק שהקימו מציינת השבוע 100 שנים להיווסדה. "היום היו קוראים להם אולי 'ציונות דתית'. הם היו צריכים לבנות את המושבה: בנאים, חקלאים, רפתנים. אלה לא החסידים שאתה מכיר כיום. אבל הם הקפידו על תרי"ג מצוות – קלה כחמורה.

"אבא שלי, שהיה בן של חסיד, התחנך בקן בורוכוב של הנוער העובד בגבעתיים וגויס להגנה להיות נוטר. בפרעות ב-1938 הוא נפצע וידו השמאלית נקטעה. הוא היה הפצוע הראשון של המושבה. זה היה אירוע גדול ויוצא דופן. הוא היה אז בן 20 וחשב שסוף חייו הגיע – לא היה אז שיקום וסיוע. כשהתברר שאבא נשאר בחיים, סבא רץ לרב ניסים קרליץ, אחיינו של החזון איש, לשאול איך יוכל אבא להניח תפילין. זה מאוד הטריד אותו. כשאני מזכירה את הרב ניסים קרליץ בסיורים, תמיד אני רואה שחרדים עוצרים להקשיב".

בני ברק של שנות ה-60 וה-70 הייתה המרכז השוקק של הציונות הדתית. "היו כאן הסניפים הגדולים ביותר של תנועות הנוער הציוניות דתיות, בני עקיבא ועזרא. עבור נוער ציוני-דתי זה היה המקום בה"א הידיעה לעשות בו שבת. אני זוכרת שלפעמים כשההורים היו יוצאים לחופשות הקיץ, הנוער לא רצה לצאת איתם כדי לא להפסיד את השבת בעיר. כולם היו מטיילים ברחוב רבי עקיבא, יושבים על הברזלים, מפצחים גרעינים. הבנים שלמדו בישיבות התיכוניות הכירו חברים ממקומות אחרים בארץ והזמינו אותם לכאן לשבתות, כי זו הייתה החוויה הכי 'ציונות דתית' שיש".

רוב בוגרי סניף בני עקיבא שהתחנכה בו כבר אינם גרים בעיר. "רבים הלכו להתיישבות, להקים קיבוצים ומושבים. אני בחרתי להישאר כאן, מבחינתי זו נחלת אבותיי וחשוב לי להמשיך את המורשת". לימים, לאחר שאביה יעקב ברק נפטר, החליטה להנציח את זכרו ואת זכר סבה. היא החלה לחקור את תולדות העיר, לראיין את ותיקיה ולשמוע מהם את סיפורי הראשונים, אנשי התורה והעבודה. בעקבות התחקיר והסיפורים, החליטה להדריך סיורים בעיר ולספר את סיפורה הייחודי.

אלי בגנו, בנו של ראש העיר השני של בני ברק, משה בגנו, מספר על בני ברק של שנות ילדותו. "בשנות ה-40 וה-50 הייתה בני ברק אחרת", הוא מספר, "המושבה התחלקה פחות או יותר לשליש חרדים, שליש אנשי הציונות הדתית ושליש חילונים. היו כאן רק מעט מאוד ילדים וכולנו למדנו בהתחלה באותו גן ילדים, במקום שבו ניצב כיום בית הכנסת הגדול. גרנו אז בכניסה לבני ברק, ויכולנו לראות את ההתפתחות של העיר".

באזור של רחוב בגנו, שקרוי על שם אביו, הייתה הרפת של בני ברק. הכבישים היו אז מבטון ולא מאספלט, ובכל בני ברק היו רק שני כלי רכב, של שני הרופאים. "כשמישהו היה חולה היו רצים לרופא והוא היה מגיע עם הרכב, פיאט שהיה צריך להניע עם מנואלה. הייתה המאפייה של מאלין, ליד מפעל דובק, שבה היו עושים את הטשולנט לשבת. בשישי היינו לוקחים את הסיר הגדול של החמין, מותחים מגבת בין ידית לידית וסוחבים אותו ביחד לתנור של מאלין. ככה היו החיים כאן בבני ברק, וזה היה נחמד".

הוא מספר על אביו שהיה איש הפועל המזרחי. "הוא נבחר במועצה אחרי שראש העיר הראשון יצחק גרשטנקורן יצא לחו"ל לגייס כספים. הוא נבחר גם בקולות החרדים, וכשהלכו להתלונן בפני החזון איש למה בחרו מישהו לא 'מאנשי שלומנו' הוא אמר 'אני אמרתי לעשות כך'".

"אבא היה איש שנתן הכול לציבור", נזכר בגנו בתקופה שאביו כיהן במועצת העיר. "היה לו אופנוע שסייר איתו ברחבי העיר, ובכל יום הגיע בלילה הביתה ללמוד, וכבר ב-06:00 בבוקר קם ויצא עם האופנוע לבדוק אם פינו את הזבל בעיר. באותם ימים, גם גרשטנקורן היה תופס לפעמים טרמפ עם משאית הזבל הביתה".

כיום מנהל בגנו את מתנ"ס בית בגנו בעיר, הקרוי גם הוא על שם אביו. את הבית בנה במו ידיו בתחילת שנות ה-80 בסיוע של קרוב משפחה עבור מוסדות החסד שהקים אביו. המתנ"ס משרת בעיקר את הציבור החרדי המתגורר באזור, וכולל חוגים לילדים וילדות ובית כנסת עם קהילה שוקקת ומשגשגת. "בחרתי להישאר בעיר בגלל בית בגנו היקר לליבי, ובית הכנסת שבניתי במו ידיי. מסביב כבר אין דתיים לאומיים, אבל יש הרבה 'פועלי אגודת ישראל'. רוב הקבועים בבית הכנסת הם חרדים בעלי מקצוע, ואנחנו מקבלים באהבה כל מי שבא".

בקומה התחתונה של המתנ"ס שוכן בית יד לבנים העירוני, שמנהלת ברק בהתנדבות זה כ-15 שנה. בני ברק שכלה 413 מתושביה במלחמות ישראל, והם מונצחים בחלקם בשמות רחובות ובתי כנסת שאליהם מגיעה ברק בסיוריה.

"יש לנו חמישה נופלים ממלחמת השחרור שהיו נצר אחרון למשפחתם שנספתה בשואה", היא מספרת. "בימי הזיכרון אנחנו מארגנים כאן בבית יד לבנים לימוד לאורך כל שעות היום לעילוי נשמת הנופלים, ויש חמישה חבר'ה מבית הכנסת כאן למעלה, חרדים, שסיפרתי להם את הסיפור הזה והם התנדבו להגיד מדי שנה קדיש לזכרם. זו צורה מאוד יפה של הנצחה".

קיר הנופלים מספר גם הוא על התהליכים שעברה העיר לאורך השנים. "אפשר לראות כאן את הנופלים בעיר ברצף כרונולוגי מימי הקמת המדינה. יש כאן חברים של אבא שלי משנות ה-40, חבר'ה שהתגייסו לפלמ"ח ויצאו לאירופה להציל יהודים. הרבה מהנופלים כאן הם אנשים חרדים, חלקם חילונים וחלקם דתיים לאומיים. צריך לזכור שבמלחמת השחרור המפלגות החרדיות קראו לכל בן 17 עד 25 להתגייס – זו הייתה מלחמה על הבית".

הקיר מסתיים ב-1983, ומאז אחוזי הגיוס ירדו בהדרגה. "בהחלט מדברים היום על סוגיית הגיוס בבני ברק. יש הרבה אנשים שאתה מדבר איתם ולא נוח להם. יותר ויותר אנשים מבינים שלא נוכל להמשיך ככה. אני מדברת עם אנשים, ויש הזדהות מאוד גדולה עם המדינה. אתה מרגיש את זה. עם המדינה, עם הצבא, עם הנופלים, עם הפצועים. זה ממש מורגש ברחוב".

"הלכתי לישון ברחוב הרצל, התעוררתי ברחוב הרב שך"

הסיורים של ברק עוברים דרך ההיסטוריה הציונית של העיר ותהליכי השינוי שעברה. מי שעיצב לדבריה את בני ברק הוא החזון איש, רבי אברהם ישעיהו קרליץ, כנראה המנהיג החרדי הבולט ביותר של המאה ה-20, שהתיישב בבני ברק בשנות ה-30, וסביבו הלכה והתגבשה הקהילה, כשחרדים רבים מתל אביב וממקומות נוספים עוברים אף הם לעיר. לאחר השואה, הוביל החזון איש את החזון להקים מחדש את עולם התורה אשר אבד ונשרף בגולה.

בסיור, למרגלות 'היכל קדושים' של ישיבת פוניבז' הגדולה, גולת הכותרת של העולם התורני בישראל, מספרת ברק על הרב יוסף שלמה כהנמן, ראש ישיבת פוניבז' בליטא, אשר קיבל את בשורת האיוב על גורל הישיבה, משפחתו ותלמידיו בשואה – והחליט להקים את הישיבה מחדש בבני ברק. היא מציגה את ציורי הזכוכית שנקבעו בהיכל, המנציחים את קהילות ישראל שנספו בשואה ואת גווילי התורה הנשרפים באש עם הכתובת 'בדמייך חיי'. "אף שחלק מהישיבה נשלט כיום על ידי אנשי הפלג הירושלמי, עד היום מקפידים לממש את צוואתו של הרב כהנמן, ולהניף בראש בניין הישיבה את דגל ישראל מדי שנה ביום העצמאות.

"עד שנות ה-70 עוד היו כאן קהילות גדולות של חילונים ודתיים לאומיים, אבל מסוף שנות ה-70 החלו כאן 'מלחמות השבת', איפה מותר ואסור לנסוע, עם רחובות שנסגרו בשרשראות". אחרי המהפך, כשהציבור החרדי נכנס לממשלה והתחילו הפטורים הגורפים מגיוס, העיר עברה לאט לאט שינוי דמוגרפי, חברתי ועירוני. המשקל של החרדים בעיר עלה והחילונים והציונות הדתית הצביעו ברגליים ועזבו. "אף אחד לא גירש אותם, באמת שלא – אבל לא ממש הייתה להם סיבה להישאר". היא לא תשכח את הערב שבו הלכה לישון בביתה ברחוב הרצל. "התעוררתי, באותה המיטה ובאותה הפיג'מה, אבל שם הרחוב השתנה לרחוב הרב שך".

עם זאת, ברק מעידה על עצמה כאוהבת אמיתית של בני ברק ואנשיה גם היום. היא לא מזניחה גם את ההווה שוקק החיים והתרבות של העיר בסיוריה. "בתקשורת מדברים על הקיצוניים, על הלכלוך. אני לא אוהבת לדבר על זה – אני מדברת על האנשים הטובים. על התרבות של דלתות פתוחות ועזרה הדדית, על ארגוני החסד. חשוב לי שאנשים יבואו לכאן לראות. יש קיצוניים, הם עושים את המוות גם לאוכלוסייה החרדית הרגילה. יש גם ויכוחים, אבל רוב האנשים בבני ברק הם אנשים מתונים, טובים, דורשי שלום ואוהבי אדם".

בסמטאות בני ברק היא מציגה את מפעלי החסד הייחודיים של העיר, מספרת על שמות הרחובות והסיפורים שמאחוריהם, מהנופלים במלחמות ישראל עד הרבנים הבולטים של החברה החרדית. היא מציגה את המרפסות היצירתיות שהעירייה אפשרה לתושבים לבנות כפתרון לצורך בפיסת שמיים בסוכות, את קווי 'החשמל הכשר' שחוצים מבניין לבניין, מפגישה את הבאים מבחוץ עם דמויות מקומיות, כמו שדכנית המספרת על תהליך ההתבגרות והקמת המשפחה בחברה החרדית, וכמובן מציעה את כל הטוב הקולינרי שהעיר יודעת להציע: מגוון סוגי קוגל, טשולנט עם חריין, גפילטע פיש, חלות ויז'ניץ ופופקורן בשקית.

"אנחנו חיים ביחד וחייבים להבין איך עושים את זה טוב"

עו"ד משה מורגנשטרן, סגן ראש עיריית בני ברק מטעם סיעת דגל התורה, מודה שאין לו פתרון פשוט לסוגיה. "בימים האלה, אני שמח מאוד שאני חבר מועצה ולא חבר כנסת שצריך למצוא פתרון למשבר הפוליטי סביב סוגיית הגיוס". הוא בדרכו למילואים ביחידה האמונה על זיהוי חללים שהוא מפקד על פלוגה בה. הוא מגויס מאז 7 באוקטובר, ובטקס יום הזיכרון העירוני לחללי מערכות ישראל, סיפר על המאמצים הכבירים לזיהוי חללי טבח והמלחמה.

"באוקטובר ראינו דברים שלא היו מאז השואה, אבל גם להמשיך לטפל בהרוגי המלחמה לאורך חודשים, עוד ועוד בשורות איוב, זה קשה וכואב מאוד", הוא מספר. "אלה חיילים וחיילות צעירים שנכנסים לך ללב. כל חייל כזה שאתה מזהה. מאז שמחת תורה ועד היום הפלאפון שלי דולק, כולל בשבתות ובחגים, כי אני יודע שאני עשוי להיות מוקפץ".

לדבריו, המגזר החרדי מוטרד מאוד מהכיוון של פסיקת בג"ץ בנוגע לגיוס בני הישיבות, אבל נכון לעכשיו אין מחאות גדולות ולא חסימת כבישים, למעט של הפלג הירושלמי הקיצוני. "הרוב עושים את שלהם פשוט בתפילה לבורא עולם. רבים ביקשו להתגייס לשלב ב' (טירונות שמאפשרת לשרת במילואים), ויש המון תרומות אוכל וציוד לכוחות הביטחון. יש כמובן גם תפילות ולימוד שבחורים עושים להגנת החיילים ולעילוי נשמת הנופלים. אנחנו מאמינים באמונה שלמה שחלק מהשמירה על עם ישראל זה לימוד התורה".

לדברי מורגנשטרן, בני ברק היא חלק מהחברה הישראלית. "בקורונה היה שלב שדיברו על האפשרות לבודד את בני ברק מהערים האחרות, אבל זו הייתה משימה בלתי אפשרית, כי אנחנו חיים יחד עם רמת גן, פתח תקווה, גבעת שמואל ואפילו ירושלים. נכון שזו עיר אחרת עם מנטליות אחרת, אבל בסופו של דבר אנחנו חיים ביחד וחייבים להפנים את זה ולהבין איך עושים את זה טוב".

גם הוא, שגדל בבני ברק, זוכר עיר אחרת מימי ילדותו. "זו הייתה עיר מעורבת עם המון דתיים לאומיים. בימי העצמאות העיר הייתה מלאה בדגלים והמון אנשים הלכו לבמות. כיום העיר חרדית כמעט לגמרי. זו הייתה גם עיר הרבה פחות צפופה עם הרבה מגרשים וגינות". כיום בני ברק היא העיר הצפופה בישראל והשישית בצפיפותה בעולם, עם כ-230 אלף איש היושבים על כ-7,000 דונמים. "בילדותי היו בעיר הרבה יותר שטחים ירוקים, בתים חד-קומתיים. אני זוכר את האזור של הפרדסים בשולי העיר, צפרדעים בגן העיר, מגרש אליצור בשולי העיר שיכולנו לשחק בו כדורגל – דברים שכבר לא קיימים היום.

"השינוי היה הדרגתי, ולאו דווקא לרעה. אנשים חרדים רוצים לגור בעיר חרדית ונמשכים אליה. זה לא תמיד פשוט לגור בעיר מעורבת מבחינת שמירת שבת וחינוך. אנשים מעדיפים לגור במקום צפוף יותר – אבל לדעת ששבת זה שבת ולא תהיה להם מוזיקה מהשכן ונסיעות מתחת לבית. לאדם החרדי זה נוח שהכול קרוב ונגיש. לא צריך לדעת מה אפשר לאכול ומה לא. אפשר למצוא מניין בכל שעה של היום. אני מבין את זה, אבל ברור שזה הפך את העיר לאורבנית יותר, וזה גם מציב אתגרים בפני העירייה שנדרשת לתת מענים מבחינת גני ילדים, בתי ספר, פינוי אשפה. בני ברק בת מאה, אבל צריך לזכור שהגיל החציוני של תושביה הוא 18. מצד שני, בגלל הקהילתיות, יש לנו גם הכי הרבה בני 90 ומעלה בארץ".

לאורבניות המתפתחת יש לדבריו גם היבט כלכלי, ואחד ממנופי הפיתוח של העיר הוא האזור המסחרי שיזם ראש העיר הקודם, יעקב אשר, BBC – Bnei Brak Center, הסמוך לרחוב ז'בוטינסקי, עם מגדלי משרדים שמשכו חברות גדולות ואפילו סצנה קולינרית מקומית שמושכת לעיר מבקרים. "זה נותן לנו אוויר לנשימה מבחינת הארנונה והרים את העיר מבחינה כלכלית, וכשהתחיל השיח על האפשרות שערים 'עשירות' יסייעו לערים עניות – בני ברק אמורה הייתה להיות בצד שנותן, אף שהאוכלוסייה שלנו ענייה ולא משלמת הרבה ארנונה".

בצפון העיר מתוכננת שכונה חדשה, ובקיץ שעבר נפתח גם הקאנטרי העירוני. "בשורת ענק לבני ברק ולמגזר החרדי כולו – קאנטרי אולימפי, שיש מעטים כמוהו בישראל. בריכת ילדים הכי גדולה בארץ, חדר כושר וסאונה ברמה הכי גבוהה. הציבור מצביע ברגליים ומגיע בהמוניו וזו בשורה נוספת שהבאנו לעיר בקדנציה הקודמת". בעירייה בוחנים גם אפשרות להקמת מסוף אוטובוסים חדש בשולי העיר כדי לצמצם את הצפיפות וזיהום האוויר ברחובות.

לדברי מורגנשטרן, מי שחי בבני ברק אוהב את בני ברק. "אני אוהב את האנושיות בעיר הזו. יש בה המון אחדות, ביחד וערבות הדדית. אם תפתח ספר טלפונים של בני ברק תראה את כמות הגמ"חים – דברים שלא יכולת אפילו לדמיין. למשל 'גמ"ח מוצצים' שאתה יכול לקבל בו מוצץ אם נתקעת עם ילד בוכה ב-02:00 בלילה. גמ"ח ציוד לחתונות, לבריתות, לתנורי חימום, לתרופות. ולא רק לתושבי בני ברק – גם מוסדות חסד שמשרתים את כלל הציבור כמו יד שרה, עזר למרפא, הצלה, זק"א וארגון ידידים שנולד בבני ברק. האנשים משקיעים המון במתן וסיוע לאחר. גם זה חלק מהייחודיות של העיר".

ברק מצטערת שלא ניתן יותר לעלות עם קבוצות למעלה גבעת הישיבה של פוניבז', היות שהאזור נשלט כיום על ידי אנשי 'הפלג הירושלמי' הקיצוניים, "שלפעמים זורקים שם גביעי לבן ודברים". למרות זאת, היא חושבת שדווקא תהליכי ה'ישראליזציה' בבני ברק חזקים יותר מההקצנה. "הזמן עושה את שלו. השכנים החרדים שלי – חלק מילדיהם כבר התגייסו. ברור לגמרי שזה לא שמחר צובאים כולם על שערי הבקו"ם, זו חברה שמרנית ודברים לוקחים בה זמן. אבל מי שגר כאן רואה את השינויים.

"הפוליטיקאים זה דבר אחד, ובשטח הדברים שונים לגמרי. אתה רואה יותר ויותר בתי כנסת חרדיים לחלוטין שהתחילו אחרי 7 באוקטובר להגיד תפילה לשלום המדינה ולשלום חיילי צה"ל – אלה דברים שבחברה החרדית הם עקרוניים. יותר ויותר אנשים יוצאים לשוק העבודה. הכלכלה מנצחת. אני חושבת שתמיד יישאר גרעין שלומד, שתורתו אומנותו. זה בסדר וצריך גם לטפח את הרוח. גם בן גוריון חשב כך. השאר צריכים להיות חלק, גם לטובת העם והמולדת. ברור לי שגם היום הם עושים מבחינתם לטובת העם והמולדת, אבל שישלבו".