"מה עכשיו יורו?" מבטא במשפט הקצר הזה תחושת בטן שאני מסתובב איתה כבר כמה שבועות. קודם כל כי עונת הכדורגל היא כל כך אינטנסיבית – אירופית כמו ישראלית – שאתה מגיע לטורניר הגדול של הקיץ מותש ובלי כוחות. זה גם יורו 2020 שהתקיים בכלל ב-2021 ומונדיאל 2022 שהתקיים בסתיו, ואנחנו מקבלים שלושה טורנירים גדולים, ארוכים ומייגעים, בתוך 3 שנים. תוסיפו לזה שרק לפני שבועיים פרקנו את ליגת האלופות בתאג"ד ואת זה שתכל'ס, טורניר בלי מסי, פחות מעניין, בטח טורניר עם רונאלדו (ובלי מסי).

אבל זו לא תחושה שקיימת רק אצל אוהדים – ובינינו, להיות אוהד ישראלי היום באירופה זה לא תענוג גדול נוכח מצבנו באו"ם – היא קיימת כנראה גם אצל שחקנים.

עונת הכדורגל היא כבר לא עונה, היא שנה. שחקן כדורגל בליגה גדולה – אחת מחמש הגדולות – משחק בליגה 38 משחקים (חוץ מגרמניה, שם משחקים רק 34) , 5-6 משחקים בגביע, בשתי ליגות (האנגלית והצרפתית) יש גם גביע ליגה שגובה 4-5 משחקים בעונה, לפחות 6 משחקים בגביעי אירופה עד 12-13, לא כולל שלב הפלייאין שצץ לו לאחרונה, ומשחקי נבחרת שזה 10 משחקים מינימום בעונה.

זה קרוב ל-70 משחקים בשנה, ובשנה יש 52 שבועות. איפה חג המולד? איפה פגרונת קטנה לשובב נפש? ביורו ישחקו 345 שחקנים מחמש הליגות הגדולות (לא כולל ליגות משנה שבהן משחקים אותו מספר משחקים), שזה 55.5 אחוז מכלל השחקנים ביורו.

כריסטיאנו רונאלדו בהפסד נבחרת פורטוגל לבלגיה בשמינית גמר יורו 2020 (צילום: Lluis Gene/Pool Photo via AP)

במילים אחרות, הכדורגל העולמי מציף לא רק את העין הרעבה שלנו כצופים, הוא בעיקר טוחן את השחקנים. מדובר על פעילות לא הגיונית שלא רק שמזמינה פציעות, היא גם מזמינה סטרס, התשה מנטלית ולפעמים גם השתמטות.

יושבים פקידים בכירים בהתאחדויות הכדורגל העולמיות, בארמונות השן שלהם – נשיא פיפ"א ג'יאני אינפטניני עבר לאחרונה ממקום מגוריו בקטאר לגור בארצות הברית, והוא בכלל שווייצרי – ומשחקים עם הכדורגלנים כמו במריונטות. הקיסרים והגלדיאטורים. נכון, כדורגלנים מרוויחים הרבה כסף, אבל נהנים ממנו פחות מכפי שהפקידים נהנים מטובות ההנאה להן הם זוכים.

מפעלים בינלאומיים החלו לקבל מימדים מפלצתיים. עד לפני 45 שנה היו 16 נבחרות במונדיאל, בקרוב יהיו 48, פי שלושה. היורו מנה עד לפני 32 שנה 8 נבחרות בלבד, היום פי שלושה. חצי מהיבשת מגיעה ליורו, וזה מחייב מוקדמות אינטנסיביות ומשחקי פלייאוף. כך גם בהתאחדויות האיזוטריות. מזה 9 שנים משוחקת אליפות אסיה עם 24 נבחרות, ואין זכר לאליפות שהתקיימה בישראל לפני 60 שנה עם 4 נבחרות בלבד. תוסיפו לכך מפעלי ליגת אלופות בכל יבשת ותבינו לבד עד כמה נשחק הכדורגל הבינלאומי.

נשיא פיפ"א ג'יאני אינפנטינו בגביע העולם בקטאר (צילום ארכיון: AP/Martin Meissner)

שחקן כדורגל לא מקבל שכר כשהוא לובש את המדים הלאומיים. המימד של "ימי מילואים", כמו שאנחנו קוראים לזה לפעמים, לא מדבר אל השחקנים האירופיים. המחויבות שלהם למדינה היא אינדבדואלית. שחקנים מתאזרחים, משתמשים בדרכונים זרים כדי לעבור מנבחרת לנבחרת, כשעוד מותר. זה לא מה שהיה פעם. ב-1969 פרצה מלחמה בין הונדורס לאל סלוודור סביב משחק מוקדמות מונדיאל, היום לא תפרוץ מלחמה בגלל כדורגל. אם כבר מלחמה תפרוץ לכדורגל. כמובן שיש לצפות למפגנים פרו פלשתינאים ביורו, בגלל אירוע שבכלל מתרחש באסיה.

ככל שנתקדם יותר בשנים, יגדלו מספר המפעלים. כבר בשנה הבאה, שנה שבה לשחקני נבחרת מובטחת פגרה – כי סוף סוף אין לא מונדיאל ולא יורו ולא קופה אמריקה – יושק גביע העולם לקבוצות. אין מפלט. הרגע שבו שחקנים ינשרו ממפעלי נבחרות מתקרב בקצב ענק. השחקן היום מחויב יותר למועדון שלו, לפרנסה שלו, לבריאות שלו, מאשר למדינה שלו. תמו הימים שהאחים רופר ברחו לפ.צ. ציריך כדי להתמודד מול נבחרת ישראל במדי ניו זילנד במוקדמות מונדיאל 1986. היום זה לא יקרה. והלחץ רק יגבר.

ב-2030, יתקיים המונדיאל בשש מדינות ושלוש יבשות (מרוקו, פורטוגל וספרד וגם אורוגוואי, ארגנטינה ופרגוואי), ויימשך 44 יום. הסתיימו זה מזמן הטורנירים שהתקיימו על פני שבועיים וחצי. שחקן יגיע לגמר ב-2030 שיתקיים ב-21 ביולי, והקבוצה שלו תקבל אותו בסוף אוגוסט אחרי פגרה קצרה והכנה מאוד קצרה, בערך במחזור החמישי של העונה וממש לפני ליגת האלופות. ספק אם ההאמסטרינג, המפשעות או הרצועות בברכיים יעמדו בעומס הזה.

מרקוס רשפורד מנבחרת אנגליה, לאחר החמצת הפנדל בגמר יורו 2020 (AP Photo/Frank Augstein, Pool)

זה סיר לחץ, שעומד על האש יותר מדי זמן והטבחים מגבירים את האש. בסוף זה יתפוצץ. על תחושת הקבס מכדורגל שקיימת אצלי, שמעתי מעוד אנשים. קרוב הרגע שהכדורגל יקיא את עצמו.

***

אין טעם לדבר אחרי הקדמה כזו ארוכה על "מי יזכה". זה נראה כמו מרוץ מרתון שלא יתחיל הערב, אלא התחיל כבר בסוף יולי, כשהחלה העונה. מי שחילק כוחות, יגיע לפיניש. אין טעם להגיד שצרפת פייבוריטית רק כי משחק בה קיליאן אמבפה, כשכל כולו מחכה להצגתו הרשמית בריאל מדריד. גם אין טעם להמר על גרמניה כנבחרת ביתית למרות ששתי גרמניות הגיעו לחצי גמר ליגת האלופות ועוד אחת לגמר הליגה האירופית. פשוט כי הנבחרת עוברת כמה שנות שפל.

בלגיה מעבר לשיא, הולנד זה זיכרון מעומעם מימי ואן באסטן וחוליט ואפילו יוהאן קרויף, איטליה לא מסוגלת לקחת שני טורנירים ברציפות, ספרד צעירה מדי (ואולי זה לטובתה) ופורטוגל זקנה מדי, והפתעות כמו יוון 2004 יכולות להתקיים פעם במאה, בעיקר כי אין תופעות כאלה.

עם מה נשארנו? עם אנגליה. נו באמת, אנגליה זו הנבחרת הכי לוזרית בתולדות הכדורגל אותו היא המציאה. זה דיסוננס גדול יותר מהמשפט הקודם שבו התברר שיוון זכתה ביותר טורנירי יורו מאשר אנגליה.

אוהד נבחרת אנגליה ביורו (צילום: AP Photo/Darko Vojinovic)

אז למה כן אנגליה? לא יודע, אולי תחושת בטן. משהו בצניעות האנגלית בשנים האחרונות ובעוצמה של הנבחרת שלה שמאכלסת שחקנים ממש לא רעים, ובעיקר צעירים, מדבר אלי יותר. זה לא הימור, סתם תחושת בטן שנופתע מהאנגלים, והפעם לטובה. ביורו הקודם הם היו בגמר, לאן כבר נשאר להם להתקדם?