"העולם אינו מכיר את המצב הקשה בצפון", אומר ל'דבר' ד"ר מייקל אורן, לשעבר שגריר ישראל בארה"ב. "לא רק שהעולם לא מכיר, גם בארה"ב לא מכירים, ואני לא מדבר רק על האדם הפשוט. אני מדבר על מחוקקים, על חברי ועדות שקובעים אם יאושרו לנו משלוחי נשק או לא".

לדברי אורן, הוא מנסה לדבר על מתקפת חיזבאללה על יישובי הצפון כמעט כל יום בתקשורת האמריקנית, כולל ברשתות הטלוויזיה הגדולות, אולם העניין במלחמה נותר נמוך. כדי להגביר את המודעות, יזם משלחת ראשונה של תושבי הגליל לוושינגטון. המשלחת נפגשה עם נציגי הממשל האמריקאי בבית הלבן, מחוקקים אמריקאים וראשי קהילות יהודיות כדי לגייס את תמיכתם ו"להעניק לישראל את מלוא הסיוע גם בצפון".

המשלחת הצליחה מעל המצופה. "ערכנו פגישות רבות וצפופות", מספר אורן. "אף אחד לא יצא אדיש. היה ביקוש גדול לפגוש את התושבים, ולא הספקנו הכול. אני מקווה שבחודש הבא נוציא משלחות נוספות".

"הופתעתי לראות כי בארה"ב ובעולם לא מכירים כלל את הקשיים שחווים תושבי הצפון", אומרת יעל שביט, תושבת יסוד המעלה שעמדה בראש המשלחת. "מייקל ביקש ממני לארגן משלחת. הוא אמר שצריך להסביר למחוקקים האמריקאים את המשבר הזה בגוף ראשון. לא לספר על מישהו רחוק שקרה לו משהו נורא, אלא להביא אימא שתספר על הילד שלה שמרטיב בלילה. אמרתי לו 'מצוין, מתי נצא?' ואז הוא אמר 'מחר!' היו לי 24 שעות לארגן משלחת של שש תושבות ותושב מהגליל העליון. כמעט כל הגברים הרלוונטיים במילואים או בכיתת כוננות, אז יצאנו משלחת עם רוב נשי".

באילו תגובות נתקלתם?
"זה פשוט הזוי, האנשים שיושבים בוועדת החוץ של הקונגרס לא יודעים שעשרות אלפי ישראלים מפונים. כשמייקל אמר לי את זה בטלפון חשבתי שהוא מגזים, אבל לצערי גילינו שהוא לא. אף אחד פשוט לא יודע כלום. סיפרנו שאנחנו מפונים, אז שאלו אותנו 'כמה ימים אתם כבר מפונים?' אמרנו 'שמונה חודשים'. הם היו בהלם".

מי היו תושבי הגליל שיצאו איתך לוושינגטון?
"בעיקר דוברות אנגלית. אלה מהן שמגיעות מיישובים שלא פונו סיפרו איך זה להיות אימא תחת אש. המפונות סיפרו איך זה להיות אימא מפונה".

חברת המשלחת ניצן דניאל מכפר סאלד, נשואה, אימא לשני ילדים ועובדת בהיי-טק, מספרת איך קיבוצה הפך לזירת קרב. "מאז 7 באוקטובר חיי וחיי משפחתי הפכו לחיים בתוך מלחמה. אזעקות בלתי פוסקות עקב ירי טילים, כטב"מי נפץ או יירוטים, רעש המטוסים שחגים מעלינו ללא הפסקה, ופיצוצי התותחים הממוקמים ליד הקיבוץ. הקיבוץ מכותר בעמדות לחימה לאורך גדר המערכת, ושער הקיבוץ נראה כמו שער לבסיס צבאי.

"הילדים לומדים במקלטים ובמרחבים מוגנים, במתח נפשי בלתי פוסק, סובלים מפחדים ומחרדות. את הקיבוץ עזבו משפחות רבות, חלקן בשל העובדה כי אין להן ממ"ד בבית. בימים אלו גם אין שירותים מעיר המחוז קריית שמונה, לכן כל קניות המזון והסידורים כמו רפואה כרוכים בנסיעות". היא מספרת שהבן הקטן שלה ישן עם רובה צעצוע שלו, ושאל אותה היכן כדאי שיתחבאו אם יבואו מחבלים.