הוּא לִיטֵּף לִי אֶת הַזְּרוֹעַ,
וְאֶת הַבֶּטֶן,
וְאֶת הַיָּרֵךְ,
וְאֶת הַכּוּרְסָה,
וְשָׁאַל "אָז מָה בְּעֶצֶם אַתְּ עוֹשָׂה?"

וְרָצִיתִי לַעֲנוֹת שֶׁאֲנִי מִצְטַמְרֶרֶת;
וְשֶׁאֲנִי אַף פַּעַם לֹא בְּטוּחָה מָה לְהַגִּיד כְּשֶׁשּׁוֹאֲלִים אוֹתִי
"אָז מָה אַתְּ אוֹמֶרֶת?";
שֶׁאֲנִי קְצָת כּוֹתֶבֶת
וְהַרְבֵּה שׁוֹתָה
וְזֶה מְרַכֵּך לִי אֶת הַקְּצָווֹת;
גַּם לִכְתּוֹב וְגַם לִשְׁתּוֹת.
שֶׁאֲנִי קְשׁוּרָה לַזְּמַן וְלַמָּקוֹם בְּעֲבוֹתוֹת;
שֶׁלִּפְעָמִים בַּשָּׁעוֹת הַקְּטַנּוֹת,
אֲנִי תּוֹהָה אִם בֶּאֱמֶת יֵשׁ לִי תַּכְלִית;
אֲבָל בַּסּוֹף רַק אָמַרְתִּי "מוֹרָה לְעִבְרִית".