שני פוסטים ברשתות החברתיות ברביעי האחרון הזכירו שלצד המלחמה הרב-זירתית שישראל נמצאת בה, מתנהלת בתוכה חזית נוספת, לרוב סמויה מן העין: המאבק של ישראלים רבים לדיור במחיר הוגן. עבורם זו מלחמה על הבית, תרתי משמע. וכמו תושבי הדרום, הצפון וכלל נפגעי המלחמה, גם בחזית הדיור הישראלים מופקרים על ידי הממשלה כבר שנים ארוכות.
בפוסט הראשון סיפרו זוג שוכרי דירה מטירת כרמל שבעל הבית הודיע להם ששכר הדירה שלהם צפוי לזנק ב-40% החל מהשנה הבאה. הם החליטו לא להמשיך בדירה, וכמחאה לבשו חולצות עליהן הדפיסו את שכר הדירה הנוכחי שלהם בזמן שבעל הבית הראה את הדירה לשוכרים חדשים פוטנציאליים.
הסיפור זכה לשיתופים רבים ולתגובות אוהדות של שוכרי דירות שחווים מציאות דומה. העלאת שכר דירה ב-40% היא חריגה יחסית, אבל לפי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, מחירי השכירות עלו ב-7% בממוצע בשנה החולפת (בין הרבעון הראשון של 2023 לרבעון הראשון של 2024). בתקופה הזו, השכר הממוצע במשק עלה ב-5%, אך זו היתה שנה שבה מאות אלפים פונו מבתיהם או גויסו למילואים, ובכלל, העלייה בשכר הממוצע אינה משקפת את שכרם או הכנסותיהם של ציבור שוכרי הדירות בישראל.
שעות ספורות לאחר מכן פורסם פוסט תגובה של בעל הדירה, שתיאר את המצב מנקודת מבטו. לדבריו, תשלום המשכנתא החודשי שלו עלה בכמעט 1,500 שקלים, ובעלי הדירה שהוא עצמו שוכר העלו את שכר הדירה שלו ב-1,400 שקלים לחודש. לדבריו, גם אחרי שהעלה את שכר הדירה ב-40%, הוא עדיין לא יכסה את הוצאותיו שלו על שכירות ומשכנתה.
טענת הנגד של בעל הדירה חושפת את ההכבדה שחווים רוכשי דירות שמשלמים משכנתא בשנתיים האחרונות, עקב עליית הריבית במשק. כבר לפני שנתיים התריעו יועצי משכנתאות שההחזר החודשי צפוי לגדול ב-1,000 עד 2,000 שקלים. מי שהרוויח מכך ישירות הם הבנקים, שהכנסותיהם מריבית בלבד בתקופה הזו עלו ביותר מ-50%. מחירי הדירות הגבוהים ממילא, שעלו משמעותית בעקבות המלחמה (בין 4% ל-8% רק מתחילת 2024) מייקרים עוד יותר את המשכנתאות.
הממשלה נעדרת
התהודה של שני הפוסטים, שזכו גם להתייחסויות הומוריסטיות, חושפת שסע חברתי ששתוק רוב הזמן: שוכרי הדירות, שקורת הגג שלהם שברירית מאוד, מול בעלי דירות, שמשתמשים בשוכרים כדי לשמור על יציבות כלכלית.
אבל מי יוצר את השסע הזה ומתדלק אותו? האם זה נגיד בנק ישראל, פרופ' אמיר ירון, שהחליט להעלות את הריבית במשק כדי להילחם באינפלציה, ובכך העלה לרבבות משקי בית את תשלומי המשכנתא? או בעלי הבנקים, שידעו לגלגל רווחים נאים מההעלאה הזו בעוד הציבור הישראלי נאנק? האם זה שר האוצר, בצלאל סמוטריץ', שיכול להטיל סנקציות ומיסוי על רווחי היתר של הבנקים, אך נמנע מלעשות זאת? או הקבלנים, שיודעים שבית הוא מוצר הכרחי, ושהם יכולים להעלות מחירים? ואולי הממשלה, שהגיבה באיטיות למצוקת העובדים בענף הבנייה עקב המלחמה?
האם זה ראש הממשלה בנימין נתניהו, שלא יזם תכנית דיור ממשלתית שתאפשר דיור במחיר הוגן, כחלופה לשוק השכירות הישראלי, שנחשב להכי פחות מפוקח במערב? ולצידו דורות של שרי שיכון, שחילקו לאנשים דירות בהגרלה בלי קשר לכושר ההשתכרות שלהם, דירות שחלקן הפכו במהירות לדירות להשקעה, במקום לקדם תכניות דיור ציבורי לצעירים?
בג'ונגל של שוק השכירות הישראלי, הממשלה נעדרת. לא רק שאין פיקוח מחירים, אין גם שחקנים ציבוריים גדולים שמחזיקים דיור ציבורי ומייצרים סטנדרט למחיר הגון לדירה, כפי שמקובל במדינות ובערים רבות בעולם. זאת בניגוד לישראל של העשורים הראשונים, בה אזרחים רבים, ולא רק העניים ביותר, גרו בדיור ציבורי. כן, צנוע ובנוי בסטנדרט נמוך, אך כזה שהגן עליהם ממצבים ששוכרים רבים מוצאים את עצמם בו היום.
מדיניות הצנע ותת-ההשקעה של ישראל באזרחיה החלה שנים רבות לפני המלחמה הנוכחית, אך מתבטאת ביתר שאת גם היום; מסוגיות המיגון, השיקום היחס למפונים, ולאנשי החינוך שהופכים את חיי הישראלים לזירת מלחמה יום יומית שבה כל אחד נאלץ לשרוד. את הוויכוח על "מי צודק" – השוכרים או בעל הבית – צריך להחליף בדרישה חד משמעית לממשלה להיות ערבה לזכות הבסיסית של אזרחיה לקורת גג.
