"יש לי רעיון למופע! אבל זה ממש מדע בדיוני", אמרה אחת מתלמידות י"ב בתיכון האזורי-דמוקרטי 'עינות ירדן' בעמק החולה, באחד מקטעי מופע הסיום של השכבה. "פרצה מלחמה בצפון. יש מטוסים בשמים, חוסמים כבישים ומגייסים אותנו לצבא".

הקהל, בעיקר משפחות התלמידים, הגיב בצחוק מהול בעצב. "זה לא מדע בדיוני", עונה לה תלמיד אחר במופע. "זו האמת, חוץ מזה שלא גייסו אותנו. אבל גם את זה יעשו בקרוב".

מחזור ל' של בית הספר חגג את סיום שנת הלימודים בשבוע שעבר, ומהרבה בחינות, זו הייתה מסיבת סיום רגילה. התלמידים שמחפשים רעיון למופע, כחלק מעלילת המופע עצמו; חיקויים של הצוותים החינוכיים; בדיחות פרטיות בין התלמידים לקהל; וריקודים ושירים. גם הרגעים שלקראת המופע היו אופייניים: הורים שמחבקים מורים ותלמידים, מתכבדים בעוגות שאפתה אחת התלמידות ובפירות העונה, במקביל לחזרות האחרונות.

ובכל זאת, מסיבת הסיום הזו הייתה אחרת. מאז 7 באוקטובר, חלק מתלמידי בית הספר שבקיבוץ עמיר מפונים מבתיהם, ואלו שלא, חווים את המלחמה כמציאות יומיומית. המסיבה עצמה התקיימה בכרמיאל, בבניין המכללה האקדמית להנדסה בראודה, שצוות בית הספר הודה לה בחום על האירוע.

"יש ניסיון להימנע מהמלחמה, אבל היא מלווה אותנו כמו צל", אומרת לוטם בן דוד, תלמידת י"ב ואחת ממארגנות המסיבה, שמציגה עצמה כ"דור רביעי לקיבוץ שמיר". היא מספרת ש"בחזרות שהתקיימו בבית הספר היו אזעקות. היה רגע שבו נצמדנו כולנו לקיר הפנימי של החדר", היא מספרת, "התפללנו 'שמע ישראל', כי לא היינו מצליחים להגיע למקלט ב-15 שניות. אחרי כמה אזעקות כאלו, העברנו את החזרות לממ"ד הגדול".

"אחרי כמה חזרות כאלו, התבהר לנו שלא נוכל לקיים את המסיבה בבית הספר", מוסיף נדב דוידי, מחנך הכיתה – או 'אחראי כיתה', בשפת בית הספר. "עד לפני שבוע לא ידענו איפה נערוך אותה. ואז מצאנו את מכללת בראודה, שפתחה את שעריה והסכימה לארח ולסייע לנו בכל מה שצריך".

מלחמה, קורונה והזמנה לנשף

האתגרים שהחזרות הציבו לא הפריעו לשמחת הנעורים על הבמה, למשל ברגע שבו אחד התלמידים הציע לתלמידה אחרת, עם זר פרחים בידו, לבוא איתו לנשף. אך גם המלחמה נכחה במופע: למשל בבדיחות שנשזרו לאורך הקטעים, ובאזכור החטופים, כולל הצבת כיסא צהוב בקהל.

בן דוד מספרת שהתלמידים החליטו שהמופע יעסוק בשש השנים שלהם בבית הספר, לא רק בשנה האחרונה. "היה לנו ברור שצריך לגעת בהכול. היו לנו שש שנים הזויות. אולי בניגוד לאנשים אחרים, אני חושבת שהזיכרונות שלנו מהזום, מהבידוד ומהריצה המשותפת למקלט יצרו לנו חוויות מיוחדות".

גם הזיכרונות מהקורונה הורגשו על הבמה: באחד הקטעים גדל זנב לתלמידים בעקבות וריאנט חדש של נגיף הקורונה. בסוף הקטע, שבו התלמידים מצליחים להיפטר מהזנבות בעזרת מיינפולנדס, נזרקו הזנבות לעבר הקהל.

"ההחלטה הכי פשוטה שהיינו יכולים לקבל היא שאין מסיבת סיום כי יש מלחמה וזהו", אומר דוידי, "אבל מגיע לתלמידים לרקוד, לשמוח ולסיים כמו שצריך את המסע הזה. ככה גם רצינו שהם יתייחסו לזה, כמו מסע, בלי שהשנה האחרונה תצבע את הכול".

מחנך וחבר בכיתת הכוננות

דוידי, בן 41, גר בקיבוץ מרום גולן, שם הוא גדל. בערב שלפני מסיבת הסיום שמר על הקיבוץ, כחבר בכיתת הכוננות. כיתות הכוננות הפכו בחודשים האחרונים לחלק מהנוף ביישובי הגבול בצפון. במופע תוארה בהומור כיתת כוננות עם מפקד קשוח, ושלושה חיילים שעסוקים בעיקר בהכנסת חטיפים לאפודים.

המפקד הקשוח הוצג כבן דמותו של דוידי. אך בנאומו מול השכבה, דוידי היה נרגש: "זו השכבה הראשונה שלי שאני מחנך", אמר, "מטבע הדברים זהו רגע עצוב ומרגש, בו זמנית".

שמונים תלמידים סיימו השנה את כיתה י"ב בבית הספר. חלק מתלמידי השכבה המפונים השתלבו בבתי ספר אחרים, ועקב כך הצטמצמו שתי כיתות השכבה לכיתה אחת, שאותה מחנך דוידי יחד עם שחר דה יונג. דוידי מציין את ענת טל, שהיתה אחראית כיתה יחד איתו: "חשוב לי להגיד שאני לא עושה זאת לבד".

בית הספר, כמו מוסדות חינוך אחרים באזור, עבר כמה גלגולים מאז פרוץ המלחמה. תחילה הלימודים התקיימו בתוך היישובים עצמם, ולאחר מכן פוצלו לשני מוקדים על פי מיקום גאוגרפי: משמרת ראשונה משעות הבוקר עד צהריים ב'עינות ירדן', ומשמרת שנייה משעות הצהריים עד אחר הצהריים בבית ספר יסודי ברמת כורזים. לאחר חופשת פסח כל החטיבה העליונה הועברה לעינות ירדן, כדי לסייע להם בבחינות הבגרות.

"התפקיד שלנו הוא לדאוג שהדורות הבאים יוכלו לרחוץ בבניאס ובדן"

התלמידה יערה אופק דיברה בשם תלמידי השכבה: "תתארו לכם עולם אחר, שבו היינו חוגגים את סיומן של שתיים עשרה שנות לימוד בדשא של החדר אוכל בקיבוץ עמיר, ומעלים זיכרונות וסיפורים מצחיקים מכל השנים. אבל העולם שלנו הוא לא העולם ההוא, ובעולם הזה גדלנו בשנה האחרונה אולי קצת יותר מידי.

"בעיינות ירדן למדנו לא לעצום את העיניים מול המציאות, אלא להשאיר אותן פקוחות לרווחה. התפקיד שלנו הוא לדאוג שהדורות הבאים יוכלו לרחוץ בבניאס ובדן. עלינו לפזר תקווה, כי אם יש משהו שלימדתם אותנו, זה לטעת תקווה בעצמנו ובעולם".

במהלך המופע התלמידים העניקו פרחים לעינת בילו המורה לתיאטרון, שהפיקה איתם את המופע. דוידי מוסיף לרשימת התודות את יועצת בית הספר, סיגל גולדשטיין, שהייתה משמעותית בתהליך, וכמובן התלמידים, שבהתאם להיותנו בית ספר דמוקרטי, הפיקו את מסיבת הסיום שלהם מההתחלה ועד הסוף".

רגעים קטנים של שקט

על קיר בבית הספר, הכינו תלמידי המחזור גרפיטי המציג תמונת מלחמה כאוטית של שדות בוערים, מסוקים ובתים הרוסים, ובתוכה דמויות נערים ששקועים במשחק כדור. מתחת לציור נכתב: "פה היו רגעים קטנים של שקט בתוך הרעש הגדול".

באחד מקטעי המסיבה הוצג על המסך צילום של אותו קיר, והתלמידים המחיזו את אותם רגעי שקט, ברביצה על הדשא, צחוק, שיחה ומשחק. אותם רגעים שכל נער ונערה צריכים, גם כשהכול מסביב בוער.