"תיירים אין, אף אחד כבר לא מגיע לצפון. גם מקומיים כבר אין – הלקוחות שלנו מיפתח, מנרה ומלכיה מפונים והצימרים בגליל ובגולן סגורים". איילת ואיציק בוכריס ממושב שדה אליעזר בעמק החולה הם הבעלים של 'סבבה אירוח' בקיבוץ חולתה הסמוך, מפעל קוסמטיקה המספק בקבוקוני סבון ממותגים וציוד נלווה לצימרים ולצדו חנות מגבות וטקסטיל וחנות מזרני איכות. "אנחנו היום הגבול הצפוני של מדינת ישראל. חיים באזור מלחמה", אומר בוכריס. "לא כל יום יש אזעקות, אבל אתה לא יודע מתי תהיה הבאה. אנשים לא מבינים את המציאות שאנחנו חיים בה. השבוע הייתי עם הילדים בראש פינה ובדרך הביתה היינו צריכים להיכנס שלוש פעמים למיגוניות בגלל הפגזות".

קשה להמשיך לקיים את העסק. "מסביב יש לנו המון חברים בתחום התיירות שנשארו בלי עבודה, גם עצמאים וגם שכירים שכבר נגמר להם החל"ת. בינתיים אתה רואה חברים ומשפחה במרכז חיים כרגיל. הרבה חברים מדברים על לעבור, וגם לנו זה עובר בראש. אבל הלב צועק לא. אני לא מוכן לעזוב את הבית. אבל עדיין צריך להביא לחם הביתה".

מפעל 'סבבה אירוח' בקיבוץ חולתה. "לצערי הגופים הגדולים מעדיפים מוצרים זולים ולא איכותיים מסין על פני תוצרת ישראלית איכותית" (צילום: סוניה גרשפט)

כשפרצה המלחמה, ברחו בני הזוג עם שלושת ילדיהם מביתם בשדה אליעזר, ונדדו חודשיים בין חברים ומשפחה. "פחדנו מחדירת מחבלים, לא היה בית ספר לילדים ולא היה עם מי לדבר", אומרת בוכריס. בבית הנטוש שיכנו ארבע מילואימניקיות, ובבית העסק הלינו 11 חיילים. "עמותות פנו אלינו לתרומות ותרמנו בשמחה – מברשות שיניים, שמפואים, מגבות". לצפון חזרו רק כשהמועצה הודיעה שהיא מחדשת את הלימודים בתיכונים, במתכונת של 'משמרת שנייה' בצהריים בבית הספר היסודי באיילת השחר. מאז חזרו גם לנסות להפעיל את העסק.

"בינתיים ההוצאות נמשכות – שכירות, ארנונה. אפילו העלו לנו את השכירות", אומר בוכריס. דווקא הפינוי של הישובי הצפוניים יותר הגדיל את הביקוש ליחידות דיור באזור. המענקים שמקבלים המפונים לכיסוי הוצאות שכר הדירה הובילו לעליית מחירים דרמטית במחירי השכירות באזור.

את העסק הקימו כבר לפני 20 שנה, והם מדברים עליו באהבה רבה. את המבנים התעשייתיים ששוכנים בהם המפעל והחנויות שיפץ בוכריס במו ידיו. הוא מציג באהבה את המכונות המזמזמות שממלאות בקבוקי סבון קטנים בחוויה של יוקרה, ומצמידות להם תווית ממותגת של צימרים וספאים מאזור הצפון. אבל מסביב הכול שומם.

"כשהקמנו את העסק תעשיית הצימרים בצפון עוד הייתה בחיתוליה, והחזון שלנו היה לקחת אותה לשלב הבא, הן ברמת האיכות והן ברמת המיתוג", הוא מספר, וניכר שעד היום הוא עוד זוכר את ההתרגשות של ההתחלה. "יש לנו רישיונות לייצר ולמלא סבונים, ואנחנו מייצרים מוצרים לצימרים ולספא בצפון – הכול תוצרת הארץ. אנחנו היחידים שמציעים סבונים ממותגים לצימרים ומוצרים נלווים כמו כפכפים, ספוגי רחצה, ליפות. הכל בליין ופורמולה ייחודית לנו – ריחות שאנשים הרבה פעמים מתקשרים אחרי שהיו בצימר לשאול איפה אפשר לקנות אותם.

חנות הטקסטיל. "הפצנו הודעת ווטסאפ עם סרטון, וביקשנו שייקנו מאיתנו. זה כל כך כואב שאתה בונה עסק גדול, יפה, שהוא מפעל חיים, עם מוצרים נהדרים – למה אני צריכה להתחנן?" (צילום: סוניה גרשפט)

"בינתיים הצלחנו למכור קצת מזרנים למפונים שהבינו שנתקעו להרבה זמן בדירות והם צריכים מזרן חדש. אבל גם אז, אלה לא המזרנים היקרים שאנשים משקיעים בהם לשנים, אלא מזרנים זולים יחסית. הלקוחות המרכזיים שלנו הם הצימרים, והם סגורים. להתחבר לצימרים חדשים בדרום דורש השקעה גדולה בשיווק, ואין לנו מאיפה. לצערי הגופים הגדולים מעדיפים מוצרים זולים ולא איכותיים מסין על פני תוצרת ישראלית איכותית. אני מתקשר לקניינים של מלונות והם אומרים לי 'אם יש לך סחורה שאתה רוצה להיפטר ממנה נקנה ממך בזול'".

בוכריס מספרת: "רוב המכירות שלנו כרגע זה של מגבות וטקסטיל – פשוט פנינו לאנשים דרך חברים ומשפחה, הפצנו הודעת ווטסאפ עם סרטון, וביקשנו שייקנו מאיתנו. זה כל כך כואב שאתה בונה עסק גדול, יפה, שהוא מפעל חיים, עם מוצרים נהדרים – למה אני צריכה להתחנן? זה נורא. לפעמים אין יותר כוח לקום בבוקר". היא מספרת בדמעות על ימים ארוכים של המתנה בחנות, שנותרת ריקה.

מעט לפני משבר הקורונה השקיעו הרבה במפעל כדי להפוך אותו לתחרותי מול הייבוא מסין. אלא ששנה וחצי של תיירות מושבתת הביאו את העסק לסף סגירה. "הצלחנו להתרומם ולבנות את העסק מחדש. לא לחזור למה שהיה לפני הקורונה, אבל להחזיק מעמד, להישאר על הגלגל. לפני המלחמה היו לנו ארבעה עובדים, לפני הקורונה שמונה, והצלחנו לשלב גם עובדים עם מוגבלות על הקו שלנו. כיום אנחנו עובדים כאן רק שנינו".

את הפיצויים שקיבלו בתקופת הקורונה נדרשו להחזיר למדינה, ובריבית. "כשחזרנו מהקורונה הייתה חברה שפנתה אלינו שנספק לה אלכוג'ל ממותג", היא מספרת, "אז אחרי שבפסח לא היה כסף לסגור חודש, היו חודשיים שעשינו מכה, ובקיץ אנשים חזרו לצימרים ועשינו קצת כסף. הם עשו איזה חישוב שנתי ופשוט דרשו מאיתנו להחזיר את כל מה שקיבלנו, אף שבסופו של דבר, רק הצלחנו להחזיק את הראש מעל המים. עכשיו במלחמה אני מפחדת לקבל כסף מהמדינה. מפחדת שידרשו אותו בחזרה וניכנס שוב להלוואות. מה גם שאנחנו לא במסלול האדום ואף שהעסק שלנו נשען לגמרי על ענף התיירות, כשהגשתי בקשה למסלול התיירות בצפון אמרו לי שאנחנו לא עומדים בקריטריונים. אבל מה הטעם בחנות הזו בלי תיירות? המדינה לא באמת מציעה לנו פתרון".

יותר משהם זקוקים לסיוע כלכלי, חשוב להם שהמדינה תתעדף את היצרנים הקטנים מהצפון ברכש הממשלתי והציבורי. "הרי גם המדינה קונה שמפו, למה שלא תרכוש ממפעלי הצפון? למה שלא תייעד עבודה לצפון? זה הפתרון. בכלל צריך לתעדף ייצור מקומי. ועדי עובדים שרוכשים מתנות לעובדים – חשוב לתעדף בימים אלה את הייצור המקומי, ואנחנו יודעים לייצר גם מוצר ממותג".

"כששומעים צפון, עבור הרבה אנשים הכול אותו הדבר"

בכורזים, ממרום הרכס המשקיף מצפון על הכינרת הכחולה כולה, אסנת חיות, הבעלים של צימרים 'בקצה הכינרת', מזכירה שאי אפשר לדבר על כל הצפון באותו האופן. "אצלנו שקט ואנחנו דווקא מזמינים את הציבור לבוא ליהנות מהשקט הזה, מהנוף, מהרגיעה".

אסנת חיות ב'בקצה הכינרת'. "אנשים חוששים לעבור גם את קו חדרה – אף ששקט כאן אפילו יותר מבמרכז" (צילום: סוניה גרשפט)

שנים ארוכות עבדה חיות בשירות בתי הסוהר כעובדת סוציאלית עד פרישתה, וכשהמשפחה עברה מרמת גן לכורזים לפני 29 שנה, הקימה את הבית עם עוד ארבע יחידות צימרים. האהבה האמיתית שלה היא סקי, ובחורף היא עובדת גם כמדריכת סקי בחרמון.

כשהתחילה המלחמה כל המשפחה התגייסה – הבעל, הבן הבכור שבמילואים, הבעל של הבת ושני הילדים הקטנים שמשרתים בקבע. בחודשיים הראשונים העסק היה סגור לגמרי, וחיות שיכנה חיילים בצימרים. "לא היה נעים אפילו לפרסם בהתחלה 'בואו לנפוש', אבל הבנו בסופו של דבר שאנשים בין מילואים למילואים רוצים גם לבוא לנשום אוויר, לנוח. אז מגיעים לפה בטפטופים. הרבה חבר'ה שיצאו מעזה, וגם חבר'ה שמשרתים פה באזור והמשפחות מגיעות לסוף שבוע לפגוש אותם. חזרנו לאט לאט לעבוד. בסוף השבוע הזה הכול מלא".

'בקצה הכינרת'. "בשנים קודמות בשלב הזה של השנה הקיץ כבר היה מלא" (צילום: סוניה גרשפט)

והנוף. " הייתה פה נפילה אחת, ובחדשות שוב ושוב הזכירו את כורזים. אבל שקט פה ויפה" (צילום: סוניה גרשפט)

ובכל זאת, העסקים לא כרגיל. "ירדנו בתפוסה בכ-70%, כך שגם את ההכנסות הקבועות, כמו ארנונה ותחזוקה, קשה לכסות. לצערי, כששומעים צפון, עבור הרבה אנשים הכול אותו הדבר. אנשים חוששים לעבור גם את קו חדרה – אף ששקט כאן אפילו יותר מבמרכז. בשנים קודמות בשלב הזה של השנה הקיץ כבר היה מלא, ועכשיו ההזמנות מהיום למחר. הפיצויים שמציעה המדינה מכסים כ-10% מההפסד.

"כשהתחילה המלחמה, החזרתי כמובן את הכספים לכולם. בשבוע שעבר, אחרי שהייתה אזעקה אחת בשבועות, מישהו ביטל. גם לו החזרתי. כשאנשים מזמינים אני אומרת להם: ברור שיהיה החזר אם קורה משהו ברגע האחרון. בתקשורת סתם מפחידים. הייתה פה נפילה אחת, ובחדשות שוב ושוב הזכירו את כורזים. אבל שקט פה ויפה. יש כאן את הכינרת, מעיינות, עסקים פתוחים, מסעדות ומקומות לטייל בהם".

"בקורונה פיצו את כולם, עכשיו ממש צריך להילחם על זה"

אורן יוסף מראש פינה בנה לעצמו נישה ייחודית. ב-20 השנים האחרונות הוא מפעיל את קרקסתא, עסק מצליח שמציע הפעלות ג'אגלינג מותאמות לכל המשפחה, כחלק מתוכנית ההווי והבידור של מלונות הגליל. "יש לי שבעה אביזרי ג'אגלינג כולל קביים ובועות סבון, ואני פותח הפנינג קרקסי ומלמד את כל המשפחה לעבוד איתם", הוא מספר, ומדגים את הכישורים שלו בלהטוט בחישוקים ואלות.

אורן יוסף עושה ג'אגלינג. "מאז 7 באוקטובר אין טלפונים, והבעיה המרכזית היא שגם אין אופק" (צילום: סוניה גרשפט)

בשנים רגילות, ביוני הוא כבר יודע איך הולכים להיראות יולי ואוגוסט העמוסים. "בקיץ אני עובד מסביב לשעון שבעה ימים בשבוע, עובר בין המלונות. זו תקופה שאני מאוד אוהב. אבל מאז 7 באוקטובר אין טלפונים, והבעיה המרכזית היא שגם אין אופק. אתה לא יודע מתי זה ייגמר, וכשזה ייגמר – מי יבוא לכאן? כמה זמן ייקח עד שאנשים ירגישו שוב בטוחים לחזור לצפון? וזה לא רק אני. יש מגוון מקצועות הווי ובידור בבתי המלון – מורי דרך, טיולי ג'יפים, זמרים שמתמחים בבתי מלון. זה ממש חלק מחוויית האירוח, כמו שיש מגבות וסבון יש גם בידור. כשמלון נמצא בקושי, זה גם הקושי שלי, כי זו משפחה. ממש משפחה. מפסח זה הופך להיות הבית השני שלי. דיברתי השבוע עם סמנכ"לים של בתי מלון והם אמרו לי שהם לא רואים את האופק".

גם המלונות בצפון שלא נסגרו, כמו המלונות בטבריה, מארחים בימים אלה בעיקר מפונים ואינם מזמינים את הפעילות. "אני עוד לא על הקצה, אבל אני בדרך", הוא אומר. "בתקופת הקורונה עוד פיצו באופן גורף כך שכל מי שהיה צריך – קיבל. עכשיו התחושה היא שאתה ממש צריך להילחם על זה. לפני שבועיים הממשלה פרסמה שיש מתווה פיצויים לענפים שמתפרנסים מתיירות, אבל אף שהרוב המוחלט של ההכנסה שלי מהמלונות, המערכת דחתה אותי. אספתי מכתבים מהמלונות שמעידים שאני עובד איתם. ישבתי לשיחה עם מנהל קרן הפיצויים שהגיע לצפון, לכאורה כדי לעזור. הוכחתי לו ש-80% מהעסק שלי מושתת על תיירות ומלונות, עם חשבוניות וכל המספרים. ענה לי 'אני לא יכול לאשר לך, אתה לא עסק תיירותי מובהק'. אטומים. כמו לדבר לקיר או לרובוט. שום רגש ושום הבנה של המצב".

אורן יוסף. "הניסיון מלמד שאחרי מלחמות יש פריחה, אז אנחנו מקווים שיהיה טוב" (צילום: סוניה גרשפט)

אבל בטווח הארוך הוא דווקא אופטימי. "עד 2007 המלונות בצפון הציעו בעיקר ירוק ושקט. דווקא אחרי מלחמת לבנון השנייה עלתה הדרישה לתוכן, ואז אני פרצתי. הקיץ של אותה שנה היה מטורף בגליל – כל החברות המירו את הטיסות לחו"ל בנופש בארץ ובאו לצפון לפרגן. הניסיון מלמד שאחרי מלחמות יש פריחה. אז אנחנו מקווים שיהיה טוב. יש תקופות שצריך להוריד ראש, ואני כן מאמין שאחר כך יבוא הבום, ומי שחזק יצליח לשרוד וזה אפילו ישחק לטובתו. מה שכן, צריך פיצויים גורפים, כמו בתקופת הקורונה, כדי לאפשר לאנשים לשמור את הראש מעל המים. אני 20 שנה משלם מסים, ביטוח לאומי, כל חודש כמו שעון. זה הזמן לתת בחזרה – אנשים לא עובדים כי מלחמה. צריך לדאוג להם".

"המדינה קבעה טווח לפינוי מטעמי ביטחון, אבל האוצר החליט לפצות רק עד הטווח הזה"

ענבר בזק, מנכ"לית החברה הכלכלית גליל עליון, מספרת שמאז תחילת המלחמה היא מנסה להסביר לממשלה שהתיירות נפגעת בצפון כולו, ולא רק בקו תשעת הקילומטרים המפונים מהגבול. "גם אם בראש פינה המסעדות עוד פעילות, האטרקציות התיירותיות סגורות לגמרי – גלריות, קייאקים, טיולי ג'יפים ושאר הפעילויות". רק לאחרונה הציגה הממשלה תוכנית לפיצוי התיירות בצפון. "בימים אלה אנחנו נפגשים כל הזמן עם אנשי קרן הפיצויים, כי אנחנו שומעים על המון עסקים שמגישים ולא מקבלים, ולפעמים כשיושבים איתם ניתן לפתור את זה".

התיירות בישראל כולה נפגעה בשל הירידה בתיירות הנכנסת, אבל בצפון הפגיעה כפולה, כי גם התיירות הפנימית צנחה. "בשנה נורמלית היו מבקרים פה כ-4 מיליון ישראלים. אני לא חושבת שיש ישראלי שלא מגיע לפה פעם בשנה לעשות קייאקים, לקפוץ לחרמון או לבניאס. אוכלים במסעדה, הולכים לאטרקציה, נשארים ללילה. זה עורק כלכלי מאוד משמעותי של האזור. היום מעבר לראש פינה אין כמעט פעילות בכלל.

ענבר בזק. "המון עסקים מגישים בקשה לפיצויים ולא מקבלים" (צילום: סוניה גרשפט)

"חלק מהעיוות הוא שהמדינה החליטה על מרחק מסוים מהגבול מסיבות ביטחוניות, אבל משרד האוצר אומר ששם גם נגמרים הפיצויים. מסעדת 'דג על הדן' בבניאס למשל סגורה – אז העובד מדן או מדפנה שמפונה זכאי לחל"ת, אבל העובד מכפר בלום שאינו מפונה – לא. המרחק הוא אותו מרחק. זה טירוף. כל פעם שהעילנו את הסוגיה אמרו באוצר 'הצבא קבע 9 ק"מ, נפצה 9 ק"מ' – אבל מי שמעבר לקו גם צריך שירותי חינוך, בריאות ועבודה. נוצרת גם קנאה גדולה בין אנשים שגרים חצי קילומטר אלו מאלה, שיישוב אחד מקבל מעטפת מלאה והשני נשאר בלי כלום. מצב הזוי".

לדבריה, גם כעת, כשהמדינה הכירה בצורך להרחיב את טווח הפיצויים ל-20 ק"מ, הדבר לא נעשה במסלולים אופטימליים. "הבעיה המרכזית היא שבמשרד האוצר מסרבים להאריך את הזכאות לדמי אבטלה למי שהוצא לחל"ת. אז אנשים נשארים בלי מענה – וגם אם ימצאו עבודות דרומית יותר, כשהמלחמה תיגמר יהיה קשה מאוד להתניע מחדש את העבודה בצפון".

בניגוד לקורונה, שפגעה בתיירות בכל המדינה, הפגיעה כעת היא ספציפית בצפון. "גם אחרי הקורונה לקח הרבה זמן עד שבתי המלון חזרו לעצמם, ועכשיו מדברים על סדר גודל של 40% מהעובדים שאומרים שלא בטוח שיחזרו. אם לא תהיה פרנסה וביטחון – בטוח לא יחזרו".