בני בן השש סיים השבוע את פרק גן הילדים במערכת החינוך הישראלית. שלוש שנים של ארגז חול, משחקים, יצירה, חגים, קבלות שבת, חברים וחברות. לאורך כל הפרק הזה, כמעט מחצית מחייו, הוא זכה לפגוש פעם או פעמיים בשבוע את הגננת ג'קלין. גננת צעירה שהביאה לגן רוח מיוחדת, של שמחה ויצירתיות, שכמוהן לא ראיתי. גננת שצריכה להיות מקור השראה לנשות ואנשי חינוך באשר הם.
התפקיד של ג'קלין מכונה בשפת המערכת 'גננת משלימה'. כלומר, היא הגננת שמגיעה לגן בקביעות בימים החופשיים של מנהלת הגן. שם התפקיד רומז שהמערכת לא מייחסת לו חשיבות רבה, מעבר לכך שהגן ייפתח. אבל דווקא דרכו, ג'קלין היתה הגננת היחידה שפגשה את בני במשך שלוש שנים רצופות, שבהן הגנים והגננות ה'ראשיות' התחלפו. מתנה שבמבנה הנוכחי של מערכת החינוך, לא כל ילד זוכה לה.
בני חיכה ל'ימים של ג'קלין'. ימים שנפתחו תמיד בחיוך ענק לכל ילד, בחיבוקים, ובאנרגיה מתפרצת, שסחפה אותו ואת שאר הילדים. בתוך הקורונה, ואחר כך המלחמה, היא יצרה עבורם אי בטוח ושמח. גם עבורי, המבוגר, ה'בוקר טוב' של ג'קלין היה מצפן של אופטימיות במצבים קשים.
בשנה האחרונה ג'קלין הקדישה את ימיה בגן להיכרות עם אמנים ואמניות. בני חזר מהגן עם יצירות בהשראת ואן גוך, וסילי קנדינסקי, וראובן רובין, וסיפר לי בהתרגשות את סיפורו של כל אחד מהם. אמנים שיצרו יצירות מופת, אבל נער בישראל יכול לסיים 12 שנות לימוד בלי להכיר אותם כלל.
כשאזעקות השתוללו בחוץ, והרחובות בדרך לגן התמלאו בשלטים עם פניהם של החטופים, ג'קלין יצרה עם הילדים את האנשים הצבעוניים של קית' הרינג, וקולאז'ים של צורות צבעוניות בהשראת ציוריו של גוסטב קלימט. מדי פעם בני סיפר לי על אמנים שאני עצמי לא הכרתי, כמו ג'וזפה ארצימבולדו שיוצר דיוקנאות מפירות וצמחים, והאמנית הישראלית רוני רות פלמר שציירה את נופי החורף.
הילדים בישראל צריכים, אולי היום יותר מתמיד, גננות ומורות כמו ג'קלין. כאלו שיראו אותם, יאהבו ויעריכו, ויחשפו אותם ליצירה, לתרבות, לדמיון. במקום לקדם העסקה בחוזים אישיים ולחפש את הטאלנט הבא, משרדי החינוך והאוצר צריכים להשקיע בתגמול ראוי לכלל אנשי ונשות החינוך, ולהכשיר אותן להיות מחנכות-יוצרות, שנוסכות בילדים אהבה והשראה. אנחנו זכינו, ועל כך נותר רק להגיד תודה, ולדעת שזה אפשרי.
