מחר, ה-1 בפברואר 2017, צפוי להיזכר כאחד הימים החשובים במסגרת המאבק למען עובדי ענף הבניין. כ-200 מנופאים, המנהלים מזה זמן רב מאבק על תנאי עבודתם, זכויותיהם ובטיחותם, יתפטרו מעבודתם ויצאו להפגין מול הכנסת. זהו רגע חשוב, בו העובדים בענף מבהירים שמה שהיה עד עכשיו לא יוכל להימשך, וזהו גם רגע מבחן עבור ההסתדרות החדשה – האם תתייצב, במלוא כוחה, לצד המנופאים ולצד כל העובדים בענף הבניין?
המאבק למען עובדי ענף הבניין ולעצירת הטרגדיה המשתוללת בו נמשך שנים ארוכות. ולמרות זאת, פעם אחר פעם אנו שומעים על עוד תאונה, ועל עוד הרוג שחייו נגדעו סתם, ללא סיבה. רק בשנת 2016, לדוגמה, נהרגו חמישים עובדים, ובשנה שקדמה לה 35, רובם אזרחים ערבים, פלסטינים מהשטחים הכבושים, או עובדים זרים. האם עלינו ללמוד מכך שהמאבק נכשל? התשובה היא בפירוש לא. המאבק שהעלה את הנושא לכותרות הוא חשוב מאין-כמוהו, והוא זה שנותן תקווה שהמצב עוד ישתנה. אך עם זאת, מספר ההרוגים הגבוה מלמד כי מול גורמים אטומים כממשלת ישראל והקבלנים, שאינם מתעניינים בחיי העובדים ובבריאותם אלא רק ברווח הכספי, מחאה מהסוג הנוכחי אינה מספיקה. גורמים אלה שומעים את הקריאות, רואים את הכתבות בעיתונים, אך אינם עושים דבר, ואיש – אפילו לא הכנסת – לא יכול להכריח אותם לפעול. על-כן, הדרך היחידה שבה המאבק למען עובדי הבניין יישא פרי, היא אם גוף בעל כוח ויכולת פעולה ייכנס לתמונה. גוף שכזה יכול להיות רק ההסתדרות החדשה.
אין זה מאמר שבא לשבח את ההסתדרות. דברים רבים וטובים אכן נעשו בה וביוזמתה, אך בכל הנוגע לעובדי הבניין – מעט מדי נעשה, בלשון המעטה. נכון, גם להסתדרות יש מגבלות. אך עם זאת, ההסתדרות כבר הוכיחה שכאשר היא מעוניינת בכך – היא יכולה להשפיע גם בתחומים נרחבים, הפורצים מעבר לתחום השפעתה המסורתי בעשורים האחרונים. כך קרה עם שכר המינימום, כך קרה עם תעסוקת אנשים עם מוגבלויות, וכך קרה עם העברתם של עובדי קבלן להעסקה ישירה. בכל התחומים הללו הושגו הישגים יפים, פשוט כי ההסתדרות החליטה שכך יהיה. כעת עליה להחליט שכך יהיה גם בענף הבניין.
ההכרזה על סכסוך העבודה בענף היא התחלה טובה – גם אם מאוחרת – והמשכה חייב להיות בהתייצבות בהפגנת המנופאים מחר. על אנשי ההסתדרות, ויו"ר ההסתדרות בראשם, להגיע לירושלים, לשמוע את הקולות, ולהשמיע שם התחייבות ברורה להגן על עובדי הענף ולהיאבק למענם ללא פשרות. אין כאן מקום להתלבטויות או שיקולים – היכן שניצבים העובדים, שם צריכה להתייצב גם ההסתדרות. לא לצד בעלי אינטרסים, לא לצד בעלי ההון.
ביומיים האחרונים, על רקע הכרזת המנופאים על התפטרותם, אנו שומעים גם קולות מעודדים, על "תקווה בשמי הענף". תקווה זו היא תולדת מאבקם של העובדים, והיא מלמדת אותנו שיעור חשוב – מאבק צודק, סולידרי, של עובדים מוחלשים, יהודים וערבים הנאבקים יחד למען זכויותיהם, גם יגיע להישגים. לכן הצלחת המאבק של המנופאים, ושל עובדי הבניין בכלל, חשובה גם לכל מאבק אחר למען חברה צודקת יותר. שם, בצד של העובדים והעובדות כולם, צריכה גם ההסתדרות להיות.
