דבר העובדים בארץ ישראל
menu
יום חמישי י"ב בתמוז תשפ"ד 18.07.24
24.1°תל אביב
  • 23.4°ירושלים
  • 24.1°תל אביב
  • 24.9°חיפה
  • 24.8°אשדוד
  • 23.6°באר שבע
  • 32.7°אילת
  • 28.4°טבריה
  • 24.4°צפת
  • 22.2°לוד
  • IMS הנתונים באדיבות השירות המטאורולוגי הישראלי
histadrut
Created by rgb media Powered by Salamandra
© כל הזכויות שמורות לדבר העובדים בארץ ישראל
חינוך ורווחה

ראשת האגף לחינוך ערבי במשרד החינוך: "זה אתגר לייצג את הנרטיב שלי, בלי להתעלם מהכאב של האחר"

שירין חאפי נאטור השתתפה בכנס המרכז היהודי-ערבי בגבעת חביבה, שעסק בדילמות של חינוך לחיים משותפים בצל המלחמה | מנהל תיכון מהגליל המערבי סיפר על ההחלטה לערוך חילופי מורים עם התיכון היהודי הסמוך, ומנהל התיכון הריאלי קרא "לחזור לחינוך לשלום"

שירין חאפי נאטוור, מנהלת האגף לחינוך ערבי במשרד החינוך, בכנס בגבעת חביבה (צילום: יעל אלנתן)
שירין חאפי נאטוור, מנהלת האגף לחינוך ערבי במשרד החינוך, בכנס בגבעת חביבה (צילום: יעל אלנתן)
יעל אלנתן
יעל אלנתן
כתבת עבודה וצרכנות
צרו קשר עם המערכת:

יוזמה לחילופי מורים בין תיכון יהודי לערבי; תיכון שמוציא תלמידים ומורים לפעילויות בחו"ל למען שלום; וקריאה לתת כלים לאנשי החינוך הערבים לשוחח על מורכבות הזהות שלהם – אלו חלק מהקולות שנשמעו בכנס "חינוך בצל המלחמה ומבט לעתיד משותף" שערך המרכז היהודי-ערבי לשלום בגבעת חביבה בחמישי האחרון.

בכנס השתתפו אנשי חינוך יהודים וערבים, שלמרות הקשיים, בחרו לא להתייאש ולהמשיך לחנך לחיים משותפים. בין הדוברים היו גם חברי הכנסת נעמה לזימי (העבודה) ויאסר חוג'יראת (רע"ם), ומנהלי עמותות וארגונים שמקדמים חינוך לחיים משותפים.

"למנהל בית ספר ערבי יש אוטונומיה. יש לנו מחויבות ואחריות להכיר את האחר"

מנהלת האגף לחינוך ערבי במשרד החינוך, שירין חאפי נאטור, דיברה בטון נחוש, לא מתנצל, והציגה גישה קונסטרוקטיבית ומרעננת. ״אני באתי לדבר על מה כן אפשר לעשות, ולא על מה היה ולכן לא היה ניתן לעשות. ואני מציעה לדבר על העתיד, ולא רק לדבר בכאב על מה היה. וזו תכונה נשית בדרך כלל. אנחנו יודעות מהר מאוד להתקדם, ואני חושבת שזה נחוץ לנו היום".

חאפי נאטור נכנסה לתפקיד לפני שנתיים, אחרי 13 שנים של ניהול תיכון בשכונת הרכבת בלוד. למרות הקשיים איתם מתמודד החינוך הערבי, היא מאמינה שאי אפשר "קודם לפתור עוולות ואז להתקדם", אלא נדרשת התקדמות תוך כדי תיקון.

"צר לי שאני מגיעה לוועדות הכנסת ופוגשת ראשי רשויות, אף אחד מהם לא פונה אליי ואומר איך מקדמים תוכנית אסטרטגית, איך בונים מערך שיעור דו לשוני", סיפרה, "נאה דורש נאה מקיים".

לדבריה, למנהלי בתי ספר בחברה הערבית יש מרחב משמעותי ומשאבים כדי לחולל שינוי. "מנהל בית ספר בחברה הערבית, למרות הקיצוץ של תכנית החומש, מקבל משאבים ממשרד החינוך שמעולם לא היו במערכת החינוך הערבית. נוסף לכך, לכל מנהל בית ספר, יהודי או ערבי, יש אפשרות לשנות כ-25% ממערכת השעות בבית הספר, יחד עם הקהילה שלו. אף אחד לא אומר לו מה לעשות. יש לו אוטונומיה דרך מערכת שעות גמישה, דרך תקציבים גמישים בתוך בית ספר, ודרך תקציבי תכנית החומש".

האתגר, שהיא רואה אצל אנשי החינוך הערבים הוא להכיל נרטיבים שונים, שלעיתים מתנגשים, באופן מכבד. "האם למנהל בית ספר ששייך לחברה הערבית במדינה יהודית יש יכולת וכשירות להגיד את הדברים הנכונים כשהוא מביע את הנרטיב שלו, בלי לבטל את הנרטיב של האחר? כן. אני חושבת שזו מיומנות גבוהה מאוד, רגשית וחברתית, להגיד מה שאני חושב ומרגיש ולייצג את הנרטיב שלי, אבל תוך כדי אני יודע לא לחסום ולא להתעלם מהכאב של האחר. זאת יכולת מאוד גבוהה שכיום לא נמצאת במערכת החינוך. ואני מצפה ממי שעובד במוסד חינוכי לדעת להגיד את הדברים נכון. לחנך דור של אנשים שאומרים מה שהם מרגישים וחושבים, ללא קשר למי נמצא מולו.

"מי שנמצא פה בחדר יצא מהבית כשההורים שלו אמרו לו, תשקלו מילים. אבל צריך לדבר לא מתוך פחד וחולשה, אלא מתוך עוצמה, ולהגיד את הדברים הנכונים. ואני רוצה להגיד מה אני מציעה, כמי שבגאווה אחראית על מערכת החינוך הערבית, והגעתי למקום הזה בזכות ולא בחסד. אני מציעה שותפות. אני מבקשת לצאת עם התחושה שיש מי לדבר במשרד החינוך".

היא רואה צורך בשיח קונסטרוקטיבי שמפגיש את הזהות הערבית והיהודית, על המתחים ביניהן. "הערבים בישראל רוצים לחיות בלי להתנצל על מי הם. עם יכולת לכאוב, להזדהות, ולקבל את האפשרות לשנות את העתיד שלהם בעצמם. מותר לכאוב ולכעוס, אבל אין לגיטימציה לחינוך גזעני. זה לא. כהורה, כאשה, כערביה מוסלמית, הייתה לי הזכות להיות בסביבה לא דומה לי. ויש לנו את המחויבות והאחריות להכיר את האחר, וזה מה שמחשל אותנו. בשביל עצמנו, ולא רק בשביל אחרים".

מפרויקט משותף במדעים לחילופי מורים

בכנס השתתפו מנהלי בתי ספר יהודים וערבים שבחרו להתמודד עם שאלות החיים המשותפים ביום יום החינוכי שלהם, וסיפרו על האתגרים שהציבה המלחמה. בפאנל שהנחתה מרים עווד מורד, מתכללת תכנית החומש באגף הכשרה האקדמית במשרד החינוך, עלה החשש ההדדי משיח פתוח, לצד יוזמות לשינוי.

עלי סווידן, מנהל תיכון השלום בשייח דנון, סיפר על ההתמודדות החינוכית שלו, לצד ההתמודדות האישית כתושב ערב אל ערמשה, הישוב הערבי היחידי שפונה מגבול הצפון. "הפכתי להיות הכול, פותר סכסוכים בתוך המשפחה, בין הורים, בלובי של המלון", סיפר, "הסענו את התלמידים כל יום שעה וחצי מבית המלון לבית הספר. כעבור חודשיים האנשים החליטו לחזור לערמשה, למרות הפינוי. כל היישוב חזר. האתגר שאני מתמודד איתו זה שההורים מביאים את הילדים לבית הספר בכביש שחשוף להפגזות מטילים".

ד"ר סירין מג'לי כנאנה (שנייה משמאל), מנהלת בית ספר יסודי בנצרת, ואנשי חינוך בכנס "חינוך בצל המלחמה ומבט לעתיד משותף של המרכז היהודי-ערבי בגבעת חביבה (צילום: יעל אלנתן)
ד"ר סירין מג'לי כנאנה (שנייה משמאל), מנהלת בית ספר יסודי בנצרת, ואנשי חינוך בכנס "חינוך בצל המלחמה ומבט לעתיד משותף של המרכז היהודי-ערבי בגבעת חביבה (צילום: יעל אלנתן)

לדבריו, "האור בקצה המנהרה זה שרוב הילדים מגיעים לבית הספר. ראינו שאפילו תלמידים שנשרו רוצים להיות בבית ספר ולא להיות מופגזים. זה מרחב מוגן מבחינתם שנותן להם ביטחון. לא קל לנהל בית ספר כזה עם מפונים, זה מלווה בהרבה בעיות, גם רגשיות וגם חברתיות,ובכל זאת, אני מתמודד".

בבית הספר פועלת תכנית מפגשים עם התלמידים היהודים של תיכון 'אופק' בקיבוץ עברון. "התלמידים שלנו נפגשים עם תלמידים מאופק ועושים פרויקט מדעי בליווי שני מורים, יהודי וערבי, ובסוף מגיעים לתוצר שמציגים אותו למשפחות", סיפר סווידן, "זה כולל גם סמינר יומיים עם לינה שבו התלמידים מדברים על חיים משותפים. השנה, בגלל המצב, ראינו צורך במשהו אחר. משני הכיוונים היה רצון להשהות. הזמנו עמותה שהנחתה שיח של המחנכים, והצענו שבשנה הבאה יהיו חילופי מורים. שמורים מאופק יבואו אלינו, ומאיתנו לאופק".

"נזיז דברים בעצמנו, כי המדינה לא קיימת"

מנדי רבינוביץ, מנהל החטיבה העליונה בית הספר הריאלי בחיפה, שיתף במורכבות המפגש בין יהודים לערבים בבית הספר. "״בסוף אצלי יש כל יום 1,800 מפגשים. זה בית ספר גדול. מורים לא יודעים איך להגיב. בסוף החינוך לא קורה בכנסים, אלא בכיתות. בזמן מלחמה יש תופעה של הסתגרות". לדבריו, בתחילת המלחמה הוא כינס את המורים הערבים בבית הספר כדי לשאול לשלומם.

הוא שיתף בכאב את נפילתם של 12 בוגרי בית הספר מתחילת המלחמה. "בשבועיים הראשונים היינו כל יום מלוויה ללוויה״. במקביל, מורים מבית הספר גויסו למילואים.

ולמרות זאת, הוא קורא "להחזיר למערכת החינוך מושג שהיא נפרדה ממנו – חינוך לשלום". לדבריו, תלמידים ומורים בבית הספר משתתפים בפעילויות למען שלום בחוץ לארץ. "יש כסף בחוץ", הוא אומר, "אנחנו מטפלים במורכבויות. נזיז דברים בעצמנו, כי המדינה לא קיימת. אנחנו צריכים להוביל, ואז יבואו האחרים".

ד"ר סירין מג'לי כנאנה, מרצה ומנהלת בית הספר היסודי “אלקסטל” בנצרת, סיפרה על הקושי לדבר על המצב עם ילדים צעירים, מה אומרים ומה לא. אתגר נוסף שהציגה הוא שתכניות משותפות עם בתי ספר יהודים הופסקו לאחר המלחמה, עקב סירוב של הצד היהודי. ״הקשר בין בתי ספר זה אחד מהנכסים שלנו", אמרה, "מפגשים צריכים להתקיים מגיל צעיר, כדי לחזק את החברה. ופתאום יש מצב של הפסקה. בעיניי זה אתגר מרכזי לחשוב איך מחדשים את מה שהיה".

"אם אין לך סיפור מאגד, אתה מאבד יכולת לבסס קהילה"

יובל דביר, מנהל בית הספר הבינלאומי בגבעת חביבה, סיפר שתלמידים יהודים וערבים נחשפים בצורה שונה לאירועים בישראל ובעזה, ואין להם מסננת של עובדות. ״יש קושי לייצר סיפור אחד מורכב", אמר, "אם אין לך סיפור מאגד אתה מאבד יכולת לבסס קהילה".

אתגר נוסף הוא חוסר סימטריה בין תלמידים יהודים לערבים ברצון לדבר על המצב. לדבריו, ההורים מנחים את הילדים הערבים לא לדבר. "האתגר הזה לא ייעלם, יש פחד וחשש. בהתחלה אנשים שיתפו פוסטים והייתה תגובה קשה. פה אלו 140 תלמידים שצריכים לחיות ביחד".

"צריך לתת כלים למורים לבטא את עצמם. זאת הזדמנות"

רים זריק, מנהלת מחלקת החינוך במועצה המקומית ריינה, הסמוכה לנצרת, סיפרה על החיים בצל החשש מהתרחבות הלחימה לאזורים נוספים. היא מוטרדת מהיעדר מיגון בבתי הספר. "התחלנו למפות את המקלטים בבתי הספר ומצאתנו חוסר. בהתחלה אמרו שלא מלמדים אם אין מקלט. יש לי שלושה בתי ספר כאלה. אבל אין מקלטים ציבוריים ביישוב. המדינה לא דואגת לאזרחים הערבים. הטיל לא הבחין בין יהודי לערבי, ושלושה ילדים מריינה נהרגו במלחמת לבנון השנייה. זאת אחריות המדינה״.

אתגר נוסף שהעלתה היא  הצעירים בגיל 18-25, שרבים מהם חסרי מעש, ופונים לפשע. "אל תשלו את עצמכם שזה פוגע רק בחברה הערבית", אמרה, "האלימות הזאת תגיע לכל מקום בחברה אם זה לא ישתפר״.

כמו כן ציינה ש"מורים חוששים לדבר בחופשיות, שלא ניתפס כאויבים, אסור לדבר על הזהות שלנו כי היא מאיימת. הטאבו המתמשך יצר את הרגרסיה. וצריך לתת כלים למורים לבטא את עצמם. זאת הזדמנות״.

דבר היום כל בוקר אצלך במייל
על ידי התחברות אני מאשר/ת את תנאי השימוש באתר
פעמון

כל העדכונים בזמן אמת

הירשמו לקבלת פושים מאתר החדשות ״דבר״

נרשמת!