דבר העובדים בארץ ישראל
menu
יום חמישי י"ב בתמוז תשפ"ד 18.07.24
24.1°תל אביב
  • 23.4°ירושלים
  • 24.1°תל אביב
  • 24.9°חיפה
  • 24.8°אשדוד
  • 23.6°באר שבע
  • 32.7°אילת
  • 28.4°טבריה
  • 24.4°צפת
  • 22.2°לוד
  • IMS הנתונים באדיבות השירות המטאורולוגי הישראלי
histadrut
Created by rgb media Powered by Salamandra
© כל הזכויות שמורות לדבר העובדים בארץ ישראל
חברה במלחמה

לכ-70% מהבדואיות אין מרחב מוגן: "כשאיראן תקפה ברחנו לשטח ליום שלם"

אמירה אבו הדוב מהכפר אל תלול סיפרה על ליל הכטב"מים: "הייתה מיגונית אחת, נכנסו רק נשים בהריון" | סלימה סראחין מהכפר רח'מה: "דאגתי שהילדים לא יהיו במקום אחד, כדי שאם ייפול טיל מישהו יישאר"

ילדים מאל-פורעה מסתתרים במעבר מים בזמן אזעקה (צילום: המועצה לכפרים לא מוכרים)
ילדים מאל-פורעה מסתתרים במעבר מים בזמן אזעקה (צילום: המועצה לכפרים לא מוכרים)
יניב שרון

70.66% מהנשים הבדואיות דיווחו שאין להן נגישות למרחב מוגן, ובקרב נשים בכפרים הבלתי מוכרים השיעור עולה ל-92% – כך עולה מסקר שביצע מכון 'נגביה', שתוצאותיו הוצגו בכנס 'קיום בצל מלחמה' שנערך אתמול (שני) בבאר שבע. במהלך הכנס נחשף סיפורן של הנשים הבדואיות במלחמה בכלל, ובליל המתקפה האיראנית בפרט.

"הכפר שלי מוכר רק בשמו, אין אצלנו תשתיות" אמרה אמירה אבו הדוב, תושבת אבו תלול יישוב הנמצא בין באר שבע לדימונה ומהווה חלק מהמועצה האזורית נווה מדבר. "ביום שאחרי 7 באוקטובר, היינו בלי מיגוניות ובלי ממ"דים, וכשיצאתי מהבית ראיתי את כל המשפחות בחוץ. אין להן מקום בטוח".
"היום השני עודד אותי ואת חברותיי וחברותיי לגייס תרומות. הרבה אזרחים באו ותרמו. עבדנו ביחד על מנת להגיע לכל בית בכפרים הלא מוכרים. גייסנו סלי מזון וסיפקנו טיפול רגשי ל-200 משפחות".

תמונת המיגון בכפרים הלא מוכרים נותרה דומה בזמן מתקפת הטילים האיראנית. "התעוררנו בצעקות. בעלי לא היה בבית" סיפרה אבו הדוב על ליל המתקפה, "יצאתי החוצה, והייתה מיגונית אחת לכולנו. עלתה שאלה מי ייכנס. נכנסו רק נשים בהריון, והשאר, נשים, ילדים וגברים, נשארנו בחוץ. זה היה לילה קשה, ולא ישנו עד הבוקר. הרגשנו אי ביטחון גם בבית שלנו".

אבו הדוב נשאלה כיצד ילדיה הגיבו ומה הסבירה להם. "מתחילת המלחמה הבת שלי בטראומה. בתקיפה לא הסברתי שום דבר. עד עכשיו היא במצב קשה".

חיבוק קצר ושתיקה.

"אני לא יודעת איך להגדיר את הכפר שלי" פתחה סלימה סראחין מהכפר רח'מה את דבריה. "הכפר מוכר, אבל זה לא כולל את הבית שלי, אני אמורה להתפנות. יש בכפר 400 משפחות.
"הדור הקודם, ההורים שלי הם חקלאים מסורתיים מגדלים עדרים ומעבדים את האדמה, מגדלים חיטה. המדינה החרימה את העדר ואין אדמות. אנחנו לא רכשנו השכלה. לפני המלחמה המצב היה מאוד קשה. הגברם עובדים בעבודות מזדמנות. גם כשיש עבודה קבועה זה בקושי שכר מינימום. והמצב החמיר. יש פחד לצאת מהבית. ניהלתי עסק תיירותי שנהרס. ארגונים אזרחיים סייעו לנו".

אמירה אבו הדוב (במרכז) וסלימה סראחין (משמאל) בכנס 'קיום בצל מלחמה' (צילום: יניב שרון)
אמירה אבו הדוב (במרכז) וסלימה סראחין (משמאל) בכנס 'קיום בצל מלחמה' (צילום: יניב שרון)

"אין כמעט מיגוניות" סיפרה סראחין. "נאלצנו לברוח למקומות רחוקים באזעקות. לפעמים נשארנו בבית. דאגתי שהילדים לא יהיו במקום אחד כדי שאם ייפול טיל מישהו מאיתנו יישאר. לא ראינו נציג של המדינה. כשהגיעו, הם הביאו צווי הריסה".

"בבוקר (אחרי המתקפה האיראנית – י.ש.) הילדים התעקשו שהם רוצים לברוח. אמרתי להם שאין לנו לאן לברוח. הם סיפרו על ילדה שנפצעה (אמינה אל חסוני – י.ש.). ברחנו ליום שלם, היה חם. לא מתרגלים לשטח. ביום השני בתי, בת 12, לא רצתה להישאר בבית. גם בשטח הפתוח לא בטוח, אבל זה מרגיע קצת את הילדים שלי".

"אני מיואשת" אמרה אבו הדוב לסיום סיפורה. "אני מקווה שלא יקרו עוד מצבים כאלה". סראחין התעקשה להוסיף עוד משפט אחרון: "אנו רוצות להקים פסטיבל נשות הנגב. לנשים בדואיות ויהודיות. תבואו".

דבר היום כל בוקר אצלך במייל
על ידי התחברות אני מאשר/ת את תנאי השימוש באתר
פעמון

כל העדכונים בזמן אמת

הירשמו לקבלת פושים מאתר החדשות ״דבר״

נרשמת!