בשנת 1998 החליט הרמטכ"ל דאז איציק מרדכי לכנס ועדה שתעדכן את תפיסת הביטחון של ישראל. אלוף במיל' פרופ' יצחק בן ישראל, אז ראש המנהל לפיתוח אמצעי לחימה ותשתית טכנולוגית (מפא"ת) קיבל את המטלה לעדכן את התפיסה בתחום הטכנולוגי.

"אמרתי, אוקיי, תביאו לי את המסמך שאותו צריך לעדכן. אז אמרו לי שאין. התייעצתי עם טליק (האלוף ישראל טל), שכבר השתחרר מצה"ל אבל נותר שם בתור אחראי על פיתוח טנק המרכבה, וביקשתי ממנו עזרה. הוא אמר לי שיש לו איזה מסמך בכספת שכתב בן גוריון".

המסמך, אחד התיאורים המקיפים היחידים להגיון שלפיו נבנה צה"ל, נכתב ב-1953, ומעולם לא זכה לאימוץ פורמלי. "למעשה, בן גוריון כתב אותו במהלך חופשה שהוא לקח. הוא מינה את משה שרת לממלא מקום ראש הממשלה, וניצל את הזמן כדי לסקור את הצבא ולעשות סדר לגבי דברים שקשורים לתפיסת הביטחון. את המסמך הזה הוא שלח למי שהוא רצה, אבל הוא מעולם לא אושר בממשלה וכנראה בכלל לא נידון בה. אבל למרות שלא התקבל רשמית, הוא עדיין משקף באופן מוצלח את תפיסת הביטחון של ישראל לכמה עשורים לפחות".

פרופ' איציק בן ישראל (צילום: דוד סאלם, זוג הפקות)

מה בכלל ההגדרה של תפיסת ביטחון?
"למדינות מסודרות, לדוגמא ארה"ב, יש דבר שנקרא דוקטרינת ההגנה – מה דוקטרינת הביטחון של ההגנה. מדרגים את האיומים, ומזה גוזרים עקרונות.

"לדוגמה, בארה"ב, יש רשימת איומים שהם הבסיס לתפיסת הביטחון. האיום הראשון מאז מלחמת העולם השנייה ועד לפני עשור, היה האיום הגרעיני. לאט לאט זה הלך וירד בסדר העדיפויות בגלל התמוטטות ברית המועצות והסכמי הפירוז, ומלפני 6-7 שנים האיום מספר אחד זה סייבר.

"אז תפיסת הביטחון היא הגדרה של האיומים, ומזה אתה גוזר עקרונות שמדינת ישראל משתיתה עליהם את התייחסות ישראל לאיומים החיצוניים על המדינה. לפי זה מקבלים החלטות, מנהלים את בניין הכוח וכו'".

ולישראל אין כזו?
"יש תורה שבעל פה, שעוברת בכל מיני קורסים בתוך צה"ל. אבל תורת ביטחון מסודרת, שבנויה על חשיבה שיטתית ומתאימה לאיומים שיש על ישראל, כבר כמה עשורים שאין לישראל. ובהתאם, גם לא התקבלו החלטות על המענה לאיומים. התוצאות מגיעות בין היתר באירוע כמו 7 באוקטובר".

בין אינתיפאדות לפלישת צבא גדול

פרופ' בן ישראל זכה פעמיים בפרס ביטחון ישראל, כיהן כיו"ר סוכנות החלל הישראלית, כח"כ מטעם קדימה ועומד בראש מרכז הסייבר באוניברסיטת תל אביב. הוא כותב וחוקר בענייני מודיעין, טכנולוגיה וביטחון, ותפיסת הביטחון של ישראל בכלל, ופרסם מספר ספרים בנושא. את היסטוריית האיומים של ישראל הוא מחלק לשלוש תקופות.

"התקופה הראשונה התחילה באינתיפאדה הראשונה. לא בשנות השמונים, אלא ב-1920. באותה שנה פסח היה ברמאדן, וזו פעם ראשונה שירושלים תחת שלטון בריטי אחרי מאות שנים של שלטון עות'מאני מוסלמי. יהודים רצו לבוא להתפלל, ונוצרה מריבה עם מתפללים מוסלמים על שעות התפילה. אחד הערבים הוציא אקדח והרג כמה יהודים. זה פותח שנה וחצי של אירועי אלימות מקומיים, בהם הרצח של ברנר, מאורעות תל חי, מה שנקרא מאורעות תרפ"א. בהתחלה הרקע דתי, אבל בהמשך לא רק.

שער עיתון 'דבר' בזמן מאורעות תרפ"ט (מתוך ארכיון 'דבר')

"האינתיפאדה השנייה הייתה במאורעות תרפ"ט, השלישית במרד הערבי הגדול ב-1936, והרביעית ב-1947, בכ"ט בנובמבר, אחרי אישור תוכנית החלוקה. ארבע אינתיפאדות לפני הקמת המדינה".

מה תפיסת הביטחון שמתפתחת אז?
"אחרי האירועים של 1920 יושב עולה חדש העונה לשם זאב ז'בוטינסקי וחושב מה המסקנות שאפשר להפיק מהאירוע הזה. המסקנה שלו מאוד פשוטה: הערבים בין הירדן לים לא מסכימים לרעיון הציוני. כמו כל עם שיושב על אדמתו, בלי קשר לשאלה מי צודק ומי היה שם קודם, הם לא יקבלו את זה. זה פשוט, אבל עד היום יש אנשים שלא מבינים את זה.

"אז מה עושים? ז'בוטינסקי עובר דרך כמה אפשרויות שונות, כמו גירוש, השתלטות וכיבוש, או שוחד, ושולל את כולן, מסיבות מוסריות, או פשוט כי הן אינן בנות-קיימא. האמונה שיסכימו לקבל את הקיום היהודי היא לדבריו פטרונות שמתעלמת מהקשר בין אדם לאדמה.

"בקיצור, אין פתרון. הסכסוך יימשך כל עוד הם ירצו בכך, והמטרה שלנו היא לגרום להם לוותר על רצונם. הדבר היחיד שאנחנו יכולים לעשות זה לא להיות מושמדים, ואז יש תקווה שיתייאשו. זה לא שהרעיון הציוני יחדור לראשם, אלא שיבינו שאין איך להשמיד אותו, כמו קיר ברזל. בשביל זה הוא מקדם הקמת ארגון הגנה, וברית עם המעצמה הכי גדולה וחזקה בעולם. בזמן ההוא זו בריטניה".

התפיסה הזאת חלחלה גם לצד המפא"יניקי. ב-1936, אחרי שפורצת האינתיפאדה השלישית, מופיע מאמר בעיתון 'דבר', בו שואל משה ביילינסון עד מתי תימשך המערכה? והוא עונה: 'עד שיידעו אויבינו שאין לשבור את כוח ישראל בארצו'. אחרי הכל, לא היה ויכוח.

"באותה תקופה אופי האיום היה של סכסוך שכנים, אינתיפאדות. תפיסת הביטחון של אותה תקופה משתקפת בארגון ההגנה, שאמנם גם תקף לעיתים, אבל בבסיסו נועד להגן על תושבים ישראלים מפני איום של פרעות מקומיות".

מתי זה משתנה?
"ב-1947 מבין בן גוריון שיש סיכוי שתוכנית החלוקה תאושר באו"ם, והוא אוסף את ראשי ההגנה והפלמ"ח – ישראל גלילי, גולומוב, יגאל אלון ומשה דיין, למה שנקרא 'הסמינר'. בן גוריון שואל אותם שאלה: 'נניח שמחלקים את הארץ לשניים. מה יהיה? מה יקרה?'.

"אז הם עונים לו: 'בסדר, תהיה עוד אינתיפאדה. זה אירוע קשה, יהיו כמה מאות הרוגים בכל צד. אבל 2,000 שנה חלמנו על הרגע, נעבור את זה. בנקודה הזו בן גוריון מקשה עליהם: 'אתם לא תופסים את העיקר. אם נכריז עצמאות, מה ימנע מצבאות מדינות ערב לכבוש את תל אביב? עד היום הבריטים היו פה. עכשיו נכריז עצמאות – תבוא דיביזיה משוריינת מעזה – מי יעצור אותה? אין לנו טנקים, מטוסים, תותחים, רק אנשים עם רובים".

את זה רק בן גוריון ראה?
"זה במובהק בא ממנו. וזה באמת מה שקרה. הם מגיעים למסקנות שנרשמו ביומן שלו, וזה אחד המקורות לדעת מה קרה שם. זה מאוד דומה למה שבוצע במלחמת העצמאות בשטח, וזה גם הבסיס למסמך שהוא כתב ב-1953".

יצחק רבין ודוד בן גוריון בסיור בנגב, 1949 (צילום: לע"מ)

מה היו עקרונות התפיסה?
"קודם כל הוא מגיע למסקנה שאי אפשר לנצח. ישראל בר, שלימים התגלה שהיה גם מרגל סובייטי, אבל בכל זאת היה גם מחויב מאוד לביטחון ישראל, היה העוזר שלו והיה בקיא מאוד בספרות הצבאית. הוא אמר: 'ניצחון זה מצב בו אתה כופה את רצונך על האויב'. ניקח את המספרים היום. איך 7 מיליון יהודים יכפו את רצונם על 110 מיליון מצרים? אין אפשרות כזאת. אתה צריך לנטרל את האיום הצבאי המיידי – דיביזיה שצועדת לתל אביב. אבל לא לנצח במשמעות הצבאית.

"אז בן גוריון אומר – איך אומרים, לא לנצח, אלא נטרול האיום המיידי, אבל שזה יהיה בלתי שנוי במחלוקת. אני רוצה שכל סיבוב יסתיים בנוק-אאוט. היריב יתאושש וייצר מחזור נוסף של קרבות. אבל אחרי 2-3 נוק-אאוטים החשק שלו יירד. כל סיבוב יסתיים חד-משמעית בשבילנו. אז יגאל אלון מציע את המילה 'הכרעה' – מלשון לכרוע על הברך, שהיריב שלך יסיים את הקרב על הברכיים. זו מילה שקיימת רק בעברית. יהיו כמה סבבים, וישראל חייבת לנצח כל אחד מהם.

"מבחינת גודל הצבא – היום היחס הוא 1 ל-70 יהודים לערבים. אם אתה סופר מוסלמים, זה אחד ל-200. יחסים כאלה הם לא יחסים שאפשר לנצח בהם. בן גוריון עושה טבלה, רק למדינות הגובלות בנו, היחס יוצא 1 ל-20. אז בן גוריון אומר – היחס 1 ל-20 באוכלוסייה הכללית – לא צריך להיות בגודל הצבא. צריך צבא חובה ארוך וממושך. הוא אומר נשים גם, לא כי הוא פמיניסט, אלא כי זה מכפיל את הכוח הלוחם. הרי במלחמת השחרור היו לוחמות. אחר כך הפסיקו, ובשנים האחרונות חוזרים לזה. בן גוריון הבין שצריך להגיע למצב בו 4%-5% מהאוכלוסייה מגויסים ברגע נתון, בלי מילואים. זה המספר עד יום. במדינות אחרות זה 0.4%.

"איך מגיעים לצבא בגודל הנדרש? ממשיכים מילואים עד גיל הבריאות הנורמלי, עידוד עלייה וילודה. הוא בטח מת מצחוק, כי עידוד הילודה הוא בשביל לעשות יותר חיילים, ומי שמקבל את הקצבאות היום זה חרדים וערבים.

"הוא גם מדגיש את היתרון האיכותי – צה"ל הוא הצבא היחיד בעולם שהוקם עם חיל מדע. כל התעשייה הביטחונית בישראל היא התפתחות שלו".

ומה קרה עם הסמינר והמסקנות שלו?
"ב-1948, בדיוק כמו שבן גוריון חזה, דיביזיה מצרית צועדת לעבר תל אביב. ואז בגשר עד הלום תוקפים מטוסי מסרשמיט ישראליים את החוד של הדיביזיה המצרית. הנזק לא גדול, אבל המצרים בשוק. באותה תקופה מסרשמיט הוא אחד משני מטוסי הקרב הטובים בעולם. זה כמו שעכשיו יופיע מטוס 'אדיר' בעזה. הם מבחינתם לא באו להילחם בצבא. אם לא היו בולמים את המצרים, לא הייתה פה המדינה.

"הרכישה של המטוסים האלה היא אחת התוצאות של הסמינר. זה לא סתם ניירת ודיונים: בסוף הסמינר שולחים את שמעון פרס לאירופה לקנות מטוסי קרב. לי הוא סיפר אחרי שנים שהוא קנה מטוסי קרב לפי משקל, עודפים ממלחמת העולם השנייה. מבריחים אותם בארגזים מתחת לאפם של הבריטים ומרכיבים אותם. הוא גם קנה נושאת מטוסים שלמזלנו טבעה בדרך, אחרת עדיין היינו משלמים עליה.

"אז זו הייתה תפיסת הביטחון, והיא עבדה לא רע. מסיבוב לסיבוב החשק ירד. אז במצרים נלחמנו ב-48', 56', 67', 70', 73' – ואחרי חמישה סיבובים קם מנהיג מצרי שאמר: מה ייצא לי מזה. גם מצרים וירדן הסכימו. עם סוריה הייתה גם אפשרות כזו, אבל פספסנו אותה. המדינות הערביות למעשה פרשו מהסכסוך, ונשארנו אנחנו והפלסטינים כמו ב-1920".

לחזור להגנה המרחבית

דיברנו על שתי תפיסות ביטחון מול שני תרחישי ייחוס – האינתיפאדות שלפני קום המדינה, והמלחמות הכוללות נגד צבאות ערב לאחר מכן. אפשר לומר שמלחמת לבנון הראשונה ב-1982 כבר הייתה מלחמה מסוג אחר? מאבק בארגון טרור, בפלסטינים?
"לא בדיוק. אמנם בשלום הגליל המלחמה הייתה נגד פלסטינים, נגד הפת"ח בבקעת הלבנון, אבל באותו מקום שהיו הפלסטינים היו כוחות צבא סוריה. אז בסופו של דבר נלחמנו גם בכוחות הסוריים בלבנון. היו בה מאפיינים של מלחמה בין צבאות – את אותן סוללות שנכשלנו בתקיפתן ב-1973, השמדנו הפעם תוך כמה שעות. החלק השני של המלחמה הוא מול הפת"ח, אז אפשר לומר שזו הייתה מלחמת מעבר".

אולי היא הייתה דומה מבחינת הקושי להגדיר מתי הצבא השני הוכרע.
"אין שום קושי. כל הקשקשת הזאת שמדברת על כך שאי אפשר להכריע, היא תוצאה של מחשבה לא בהירה. הכרעה היא מול הכוח הצבאי שעומד מולך. אפשר להכריע את כוחות חמאס, אי אפשר להכריע את תנועת חמאס. כמו שאפשר להכריע את הצבא המצרי, אבל אי אפשר להכריע את מצרים. הוא יכול להחליט שהוא חוזר לעוד מלחמה, ועוד אחת, כפי שאכן היה.

"במלחמת לבנון פת"ח בנה מעין צבא בדרום בקעת לבנון, מה שקראנו לו 'פתחלנד'. משם הוא יצא למתקפות נגד ישראל. נגמרה המלחמה וערפאת יחד עם 5,000 לוחמים עלו על אונייה מלבנון לטוניס. צבא פת"ח הוכרע, אבל האם פת"ח נעלם כאידיאולוגיה מעל האדמה? לא נעלם ולא בטיח. ערפאת שינה מדיניות – הפת"ח זה לא השמדת ישראל וטרור, אנחנו רוצים רעיונות חצי מדיניים. והפת"ח קיים עד היום".

אז מתי עברנו לשלב השלישי, של מאבק בארגונים תת-מדינתיים?
"קשה להגיד בדיוק. ב-80' נכנס לתוקף הסכם השלום עם מצרים. ב-1992 חתמנו על הסכם שלום עם ירדן. עד אז חשבנו שיכול להיות שירדן וסוריה ביחד ייצאו למלחמה נגדנו, אז נשארנו בעקרונות הקודמים. מתחילת שנות ה-90 התחלנו דיונים עם סוריה, עם אסד האבא. אי שם בסוף ה-90 אין יותר איומים כמו שהיו – שאיום הייחוס הוא צבא גדול יותר מצה"ל שפולש לתוך ישראל. האיום הזה הפך ללא ריאלי. תמיד יכול להיות שעוד 50 שנה הוא יחזור, אבל כרגע הוא לא היה ריאלי.

"ובאמצע שנות ה-90 היה צריך לעשות תפיסת ביטחון חדשה, אבל לא עשו את זה. הדבר היחידי החדש שנכנס זה אלמנט ההגנה שוועידת מרידור הכניסה.

"הצד השני הבין שהוא לא יוכל להצעיד דיביזיות לתוך תל אביב, אז הוא התחיל עם רקטות וחטיפות. זה סוג אחר של איום – ירי טילים ופשיטות על הגבול. האם פיתחנו נגד זה תפיסת ביטחון? כלום. לא נעשתה שום הגדרה רצינית לאיום שעמדנו בו, ואת התוצאה אתה רואה ב-7 באוקטובר".

איך יכול להראות מענה לאיום כזה?
"בהרבה מובנים צריך היה לחזור אחורה, לתקופה של האינתיפאדות לפני הקמת המדינה. אז יכול להיות שצריך להשקיע פחות בהיערכות לעצירת דיביזיות שריון, אבל כן צריך צבא שיכול לעצור פשיטות. זה לא מצריך הרבה חיילים, אבל צריך שיהיו בכוננות ובעמדות.

"עוטף עזה נתפס פעם כחלק מההגנה המרחבית על מדינת ישראל, והיחס אליו היה בהתאם. את התוצאות אתה רואה בסוף. זו פאשלה נוראית.

בתים הרוסים בקיבוץ בארי אחרי מתקפת מחבלי חמאס (צילום: אריק מרמור/פלאש90)

אז למה ישראל לא גיבשה תפיסת ביטחון?
"זה מחייב התייחסות רצינית לקונפליקט עם הפלסטינים, וזה עניין פוליטי. לאף אחד לא היה אומץ להרים את הדגל הזה".

אפשר לראות בסיסמה של נתניהו של "ניצחון מוחלט" חזרה לרעיון ההכרעה, תפיסת הביטחון של בן גוריון?
"זה לא אותו דבר. הכרעה היא של הכוח הצבאי. בעזה הכוח הצבאי הושמד. החמאס התחיל את המלחמה עם חמש חטיבות, 25 גדודים. שלושה חודשים אחרי הוא נשאר עם ארבעה גדודים ברפיח. ארבעה מתוך 25. אפשר היה להגיד באותו יום שהאויב הוכרע, לא צריך 'ניצחון מוחלט'. לדובר צה"ל הייתה פליטת פה שהם בכלל לא מבינים מה זה ניצחון מוחלט.

"מה זה מוחלט? שלא תהיה אפשרות שהחמאס יחזור? למה המצרים לא חזרו אחרי שניצחנו אותם? אנחנו, אתה ואני, שייכים לקבוצה אתנית שהתקיימה באופן מופלא 2,000 שנה, בתימן, ובפולין, ואמרנו בשנה הבאה בירושלים הבנויה. יום אחד הייתה הזדמנות וחזרנו. ומה לא עשו כדי לשבור את רוחנו? אז אפשר לנטרל את האיום שמולך, אבל לשבור את רוחו של האויב לא בטוח שאפשר. אבל למנהיגים שלנו אין את האומץ הציבורי. כשאין את היכולת לעשות מה שנכון זה באמת חוסר מנהיגות".

מלבד איום הטרור נוסף גם איום קיומי מצד הגרעין האיראני.
"גם מדיניות הגרעין מול איראן שגויה לחלוטין. אני ב-2018, כיו"ר סוכנות החלל, קבעתי פגישה עם נתניהו בנושא בינה מלאכותית. ביקשתי שעה וחצי, ולמרבה הפתעתי קיבלתי. אז חצי שעה עשיתי על בינה מלאכותית ועל החלל, ובשעה שנותרה דיברתי איתו על תוכנית הגרעין של איראן.

"אמרתי לו, תקשיב, האיראנים התחילו את חלקם בהסכם. פירקו את ליבת הכור, הפסיקו להעשיר, העבירו חומרים שהיו להם. סגרו את הפרויקט ושמו את כל המסמכים למשמרות. עכשיו תבטל את ההסכם, הם יחזרו להעשיר אורניום. מה ההגיון? אני לא מוצא הגיון. הוא, כידוע, לא הקשיב לי, והיום יש להם חומר בקיע בחמש קבוצות. היה צריך להיות גאון בשביל להבין שזה מה שיהיה?

"מאז שגמרנו עם הצבאות, כל מי שיורה עלינו זה טרוריסטים. אבל לחמאס, לחיזבאללה, לאיראנים, לכל אחד יש מטרות אחרות. צריך לחשוב על זה בצורה מסודרת. בלי חשיבה בהירה, בלי תפיסה כוללת שבוחנת את האיומים ומתאימה מענים, אי אפשר לקבל החלטות אסטרטגיות".