השבירה של המפלגה הרפובליקנית לכיוון העממי קיבלה זריקת עידוד השבוע, עם ההודעה של הנשיא לשעבר טראמפ כי הסנאטור מאוהיו ג'יי די ואנס הוא מועמדו לסגן הנשיא. לואנס יש אמנם קריירה מרשימה במעוזים אליטיסטיים – תואר במשפטים מייל, קריירה בהון סיכון, שירות צבאי בדוברות המארינס – אבל הוא צמח במרחביה של אוהיו הכפרית.

על התבגרותו והתפישות שספג במהלכה כתב בהרחבה בספרו 'Hillbilly Elegy' (שם הספר קשה לתרגום לעברית, וסרט המבוסס עליו תורגם ל'יומני האפלצ'ים'). הספר משקף עולם ערכי של אהבת המדינה והמשפחה, לצד מוסר עבודה קשוח ובוז למדיניות רווחה.

בתיאוריה, מוסר עבודה קשוח ובוז למדיניות רווחה היו אמורים להוביל את ואנס לאמץ קו ניאו ליברלי, בוודאי עם סיפור חיים של מי שגדל במשפחה חצי-מפורקת (לאימו היו בעיות סמים) ועבד כמוכר בסופר אך הצליח להגיע למעמד של מועמד לסגן נשיא ארה"ב. בפועל, נראה שחוויית החיים של התבגרות בעיירה מידלטאון שבאוהיו פיתחה אצל ואנס הבנה שמרחביה הכפריים של ארה"ב הופקרו, וכדי לסייע להם – ולאנשים העובדים החיים בהם – על הממשל האמריקאי לנקוט מדיניות מתערבת יותר, לא פחות, בכלכלה.

כמה דוגמאות בולטות: ואנס הודיע כי שלא יפעל לבטל את חוק הבריאות הנגיש ("אובמה-קר"). הוא הצביע יחד עם הדמוקרטים על חקיקה שתחזק את יכולת הממשלה לשאת ולתת על מחירי תרופות, והתנגד לקיצוץ בביטוח הלאומי. הוא תומך בהעלאת מכסים על ייבוא במטרה להגן על תוצרת מקומית (טראמפ כבר הודיע כי ממשלו יטיל 10% מכס על כל מוצר מיובא, גולמי או מוגמר). הוא קרא להעלות את שכר המינימום, להעלות מיסים על תאגידי ענק ולחזק את חוקי ההגבלים העסקיים.

בל נטעה – ואנס הוא שמרן בן שמרן. אך בדומה לטראמפ ולמחנה העממי במפלגה הרפובליקנית בכלל, שמרנותו מתבטאת בעיקר בעמדותיו החברתיות: התנגדות להפלות, להגירה, לנישואים חד מיניים ולהגבלות על החזקת נשק. אך תמיכתו במעורבות הממשלה בכלכלה מנוגדות לחלוטין לעמדה של חלקים בממסד הימני, כמו קרן הריטג' (Heritage foundation) שמקדמת את 'פרויקט 2025' השנוי במחלוקת.

ביידן מרחיב את מדינת הרווחה, טראמפ הגביל את הסחר החופשי

בחירתו של ואנס ממחישה את קו השבר הכפול שמאפיין את הפוליטיקה האמריקאית: קו השבר החברתי שמפריד בין המפלגות, בין שמרנים לבין ליברלים, ושסובב את שלושת ה-Fים – לאומיות, אמונה ומשפחה; וקו השבר הכלכלי שמפריד בתוך המפלגות, בין חסידי השוק החופשי לבין תומכי התערבות הממשלה. בעמדותיהם הכלכליות, לג'יי די ואנס ולברני סנדרס יש יותר במשותף זה עם זה מאשר לואנס עם ניקי היילי ולסנדרס עם ברק אובמה.

בעשור האחרון שתי המפלגות בארה"ב עוברות שינויי עומק בתפיסות העולם שלהן. במפלגה הדמוקרטית גוברת הביקורת, בפרט בקרב צעירים, על תמיכה במדיניות כלכלית המבוססת על שוק חופשי, והקריאה להגדיל את תפקיד המדינה בכלכלה. כך מצא את עצמו הנשיא ג'ו ביידן מבהיר ש-"קפיטליזם ללא תחרות הוא ניצול". לצד עידוד מהלכים מעודדי תחרות, הוא גם הרחיב את מדינת הרווחה, העלה את שכר המינימום במגזר הציבורי, מחק מיליוני דולרים של חובות סטודנטים והשקיע מאות מיליארדים בתשתיות ציבוריות ובהיערכות למשבר האקלים.

ביידן, שנבחר כמועמד "מרכז" ושכיהן כסגן תחת אחד הנשיאים הניאו-ליברליים ביותר של זמננו, לא רק התגלה כנשיא של מעמד הפועלים ("וול סטריט לא בנתה את אמריקה, איגודי עובדים בנו את אמריקה") אלא גם כנשיא הכי קרוב לסוציאל-דמוקרט של זמננו.

שינוי דרמטי עוד יותר התרחש במפלגה הרפובליקנית, במשך שני העשורים האחרונים. בזמן שאצל הדמוקרטים, כמפלגת מרכז-שמאל טיפוסית, דיון על מידת הנדיבות של מדינת הרווחה התקבל כעניין שבשגרה, הרפובליקנים התאפיינו בתפיסות ניאו-ליברליות מובהקות. הנשיא לשעבר רונלד רייגן הנהיג את ה"רייגונומיקס": מודל כלכלי של צמצום הוצאות ממשלה (למעט על ביטחון כמובן), הפחתת מיסים ורגולציות ועידוד המגזר הפרטי. כך תמצת את גישתו: "תשע המילים הכי מפחידות באנגלית הן 'אני מהממשלה ואני כאן כדי לעזור'" (I'm from the government and I'm here to help).

אלא שבשנים האחרונות, בפרט עם התחזקותם של טראמפ והמחנה התומך בו, תפיסות כלכליות התומכות בהתערבות המדינה בכלכלה תפסו לעצמן יותר אחיזה במפלגה. בכהונתו כנשיא, טראמפ אמנם הוביל רפורמת מס שהיטיבה בעיקר עם המעמד הגבוה, אך הוא גם הטיל מגבלות על סחר חופשי (במטרה לחזק תעשייה מקומית); תמך ישירות במגזר התעשייה האמריקאי גם כאשר היה זה לא רווחי; פתח מחדש הסכמי סחר, בראשם NAFTA, והוסיף בהם סעיפים להגנה על זכויות עובדים; והגדיל את החוב. את ההתנגדות שלו ל"אובמה-קר", הוא נימק לא בהתנגדות עקרונית לטיפול רפואי בחסות המדינה, אלא בכך שהאובמה-קר היה לא אפקטיבי מספיק. רייגן מתהפך בקברו.

ההסבר לשינוי בתפיסת העולם הכלכלית קשור, כמו תמיד, גם לאידיאולוגיה וגם לפוליטיקה. טראמפ, והאנשים שהקיפו אותו, באמת ובתמים לא האמינו בתועלות של סחר חופשי. מושגים כמו "לאומנות כלכלית" נזרקו בתקופת ממשלו, כחלק מתפיסת העולם. בה בעת, טראמפ הצליח לזהות באופן מדויק את החולשה של הדמוקרטים במדינות המערב התיכון – לא לחינם ויסקונסין, אילינוי, איווה, מישיגן, אינדיאנה, אוהיו והחלקים המערביים של פנסילבניה שכונו בעבר "חגורת הפלדה" כעת מכונות "חגורת החלודה". השילוב של סחר חופשי ואוטומציה הוביל לקריסת המגזר התעשייתי במדינות האלו.

ואנס עשוי למשוך היספנים ושחורים צעירים

יש לא מעט פרשנויות שלפיהן הבחירה של טראמפ בואנס היא טעות, בטענה שהוא לא מוסיף שום דבר לטיקט – הוא לא מגיע ממדינה מתנדנדת, לא פותח את הדלת לאוכלוסיות חדשות ולא מסוגל "להרגיע" את הרפובליקנים שמודאגים מטראמפ. למעשה, במובן מסוים, ואנס הוא "טראמפ משוכלל", ובבחירה בו טראמפ בחר לא רק סגן אלא גם יורש להנהגת ה-MAGA Movement ('תנועת להחזיר את אמריקה לגדולתה', האגף המזוהה עם טראמפ), בחירה שהיא מהלומה לאגף הממסדי במפלגה הרפובליקנית.

אני חולק עליהן. הבחירה בואנס, ולא במועמד "ממסדי" יותר כמו הסנאטורים מרקו רוביו (פלורידה) או טים סקוט (דרום קרוליינה), או מושל צפון דקוטה דאג ברגם, היא אמנם הפניית גב לאגף הממסדי, אך זו אינה טעות אלא מדיניות. טראמפ ניצח ב-2016 כי הצליח להביא למפלגה הרפובליקנית ציבור בוחרים – פועלי צווארון כחול ממעמד הביניים במדינות חגורת החלודה – שמסורתית לא הצביע לה, לא למרות שהיה לא ממסדי אלא בגלל שהיה לא ממסדי.

טראמפ מתכוון לשחזר את ההצלחה ב-2024, הפעם בעיקר עם גברים שחורים והיספנים צעירים. המצביעים האלו עניים יחסית, סטטיסטית, ולכן מושפעים יותר מקשיים כלכליים ולא נלהבים מהמדיניות החברתית הליברלית שמקדמת המפלגה הדמוקרטית. השחיקה של דמוקרטים בקרב הקבוצה הזו ניכרת, וטראמפ מתכוון לנצל אותה.

מינוי של מועמד ממסדי עשוי להרחיק את המצביעים האלו, שכן היסטורית שחורים והיספנים פחות מצאו עצמם במפלגה הרפובליקנית. לעומת זאת, מינוי של מועמד אנטי-ממסדי, "עממי", עשוי להיות אטרקטיבי בעיני מי שתופסים את עצמם כמנותקים מהממסד וכעממיים בעצמם. עם סיפור החיים של ואנס, לרבות החיים בבית מפורק ובקהילה שמתמודדת עם עוני וסמים, ייתכן והמצביע השחור או ההיספני הצעיר יראה בו מודל לחיקוי לא פחות מאשר בסנאטור רוביו או סקוט.