יישובי קו העימות הצפוני שתושביהם לא פונו, עתרו אתמול (שני) לבג"ץ בבקשה שיוציא צו על תנאי שיורה למדינה לקדם תוכנית פיצוי לתושבים שהתפנו מיוזמתם, או שנכפה עליהם להישאר ביישובים שלהם למרות קרבתם לגבול.  

הדרישה של התושבים לצו מגיעה על רקע חודשיים של הסלמה במצב הביטחוני באזור הצפון, שהביאה לפגיעה בנפש והרס רב גם ביישובים הרחוקים יותר מהגבול.

לאחר סדרת מפגשים של בכירים בפיקוד צפון עם תושבי האזור ביישובים הלא מפונים, הממוקמים בין 3.5 ל-6 ק"מ מהגבול, הודו בכירים בצבא שחיי השגרה ביישובים שלא פונו נפגעו קשות, ביטחונית וכלכלית, ושהצבא והמדינה מתקשים לייצר שגרת חירום סבירה לתושבים. 

היישובים המדוברים, 14 במספר, הם עבדון, אבירים, פסוטה, ריחניה, חורפיש, עלמה, כרם בן זמרה, מנות, מצפה הילה, כפר סאלד, כפר בלום, שמיר, עמיר וגונן. בנוסף הצטרפו לעתירה משפחות מהיישובים גשר הזיו, שדה נחמיה, להבות הבשן ונאות מרדכי בדרישה שהמדינה תכיר במצבם הייחודי, כתושבי יישובים הממוקמים במרחק 6-4 ק"מ מהגבול, במזרח ומערב הגליל, שבהם מתגוררים יותר מ-20 אלף תושבים בתנאי לחימה אינטנסיביים, תחת איום מתמיד וללא שירותים מספקים לתושבים.  

נציגי היישובים פנו לבג"ץ לראשונה בעניין בחודש ינואר, אך המדינה פסלה את הטענה לאפליה בתמיכה. בתשובת המדינה בתחילת יוני, נטען שהתוכנית הממשלתית לשיקום הצפון, שעלותה נאמדת ב-3.3 מיליארד שקלים, והתקבלה בממשלה בסוף מאי – תהווה מענה מספק גם ליישובים הלא מפונים, ולכן אין צורך נוסף לפצותם, וזאת למרות שעל פי טיוטת ההחלטה, היא עוסקת בעיקר בבעיותיהם של היישובים המפונים.

באותה תשובה, המדינה התחייבה שתציג בפני היישובים הלא מפונים תוכנית מסודרת שתסקור את המצב באזור ותציע מענה ייחודי עבורם. המדינה הייתה אמורה להציג את התוכנית תוך 45 יום מאז 27 במאי. אלא שחודשיים עברו מאז, והתושבים הלא-מפונים לא קיבלו שום מענה. 

יצוין, כי במסגרת תוכנית השיקום הרב-שנתית (שטרם התקבלה), היישובים צפויים לקבל תקציבי שיקום ופיתוח מכיוון שנכנסו תחת ההגדרה של יישובי קו העימות (החלטה 975) ואף פונו בתחילת המלחמה. אך כעת אין לכסף הזה כמעט משמעות מול הצרכים המיידיים. התוכנית לתמיכה ושיקום בטווח הקצר, שהקצתה כמיליארד שקלים לצרכים השוטפים של המועצות האזוריות דרך מענקים, תמיכות ומיגון, נוגעת רק ליישובים המפונים, ואין בה התייחסות ייחודית ליישובים הלא-מפונים.  

תושבי האזור אמרו ל'דבר', שאי-הכרת המדינה בבעיות שהמלחמה יצרה עבורם, היא בלתי מידתית לנוכח התמיכה הרחבה במפונים שמתגוררים פחות מקילומטר מהם, בעוד הם נשארים ללא פיצוי, ללא יכולת תקציבית לעזוב את היישוב וללא שירותי חינוך ובריאות מספקים. לטענתם, התחושה ביישובים הלא מפונים היא שהמדינה מחכה שהמלחמה באזור תסתיים, או לפחות תגיע לשלב שבו המפונים יוכלו לחזור, ואז הבקשה לפיצוי תהפוך ללא רלוונטית.