בדרך בגין בתל אביב קרה אתמול (שלישי) דבר גדול. על גג טרנזיט מקרטע החל לבצבץ מבין ההריסות מרד של תקווה. על הגג עמדה האם הלביאה עינב צנגאוקר, בת אופקים, אימא של מתן, אימא של חטוף, לצד נכדותיו של אלכס דנציג ז"ל, טליה ואליה, בנות קיבוץ ניר עוז, נכדותיו של חטוף – ודרשו תקווה.
הן לא התעסקו במוצא שלהן, לא בעיר או בקיבוץ, לא בימין או שמאל, הן כבר מבינות היטב, על בשרן, את הבסיס של קיומנו המשותף בישראל – לחיות פה יחד, יהודים מכל המינים והסוגים, האמונות והעמדות, ולדאוג אחד לשני, כי אין מישהו אחר שידאג לנו.
צנגאוקר היא אישה אמיצה. למרות המראה הדקיק והשברירי שלה היא עומדת איתנה מול הגורל שלה ולא מוותרת, דורשת לפעול, לשנות, לקוות ולעשות. טליה דנציג היא נערה אמיצה, אומנית, פילוסופית.
בדרכן המיוחדת צועקות שתיהן שהמלך הוא עירום. הן הבינו שאין על מי לסמוך אלא על עצמנו, על העם, על החברה. שעלינו כיהודים וכישראלים לקחת את גורלנו בידינו ולעשות שיהיה פה טוב. הן אנטי-מלחמתיות, שוחרות טוב ושלום, אבל לא תמימות. מספיק מבט אחד על הזעם בעיניים של שתיהן כדי להבין שאיבדו כבר את התמימות.
בדרך בגין אתמול נפל דבר בישראל, מתוך הכאב, הזעם והחורבן נוצרה ברית בין נשים אמיצות שרוצות שיהיה פה טוב. הן לועגות לתחמנות, לציניות ולפוליטיקאים, ודורשות שינוי עכשיו. צנגאוקר חוזרת ואומרת בכל שבוע, כמה פעמים בשבוע, שהמלחמה שלה היא לא רק על שחרורו של מתן בנה, אלא על החברה הישראלית. גם נכדותיו של דנציג, יום לאחר שנודע על הירצחו בשבי חמאס התייצבו בכיכר החטופים, רגע בוכות ורגע זועמות, ודורשות שינוי.
החיבור הזה נדרש מאוד. אין פלא שמנהיגות אותו נשים, אימהות, בנות, נכדות. הן יודעות מה צריך להיות: פחות מילים ויותר מעשים, פחות גאווה ויותר ענווה, ובעיקר קידוש החיים על פני המוות.
הדרישה שלהן לעסקת חטופים עכשיו אינה מגיעה ממקום נאיבי, אלא מהבנה עמוקה וקשה של המציאות שהחברה הישראלית תתמודד איתה בסוף המלחמה – החשבונאות של מה היינו יכולים לעשות ומתי, מי תמך ומי התנגד לשחרר את החטופים החיים וחשבון דמים שייפתח ויעמיק את הקרע שקיים גם כך בחברה הישראלית.
הן קוראות לעסקה עכשיו, לפני שהקרע יהפוך לתהום שהחברה הישראלית תקרוס לתוכה. והן יודעות על מה הן מדברות, הן הולכות לישון כל לילה עם התהום הזו וקמות כל בוקר לתוכה. אל הידיעה שהיה אפשר להציל את סבא אלכס ואפשר להציל את הבן מתן. הן מתבוננות אל התהום, אבל בוחרות בתקווה, במרד של תקווה.
זהו מרד בונה, חזק וייצרי, שכל כוונתו לבנות חברה ישראלית חזקה יותר, סולידרית. יש מי שמשתמש בו כדי לנגח קבוצות בחברה הישראלית אלו באלו, אבל ככל שזה תלוי במשפחות צנגאוקר ודנציג זה לא יקרה. הן מבינות את העוצמה של היחד שלהן וזקוקות אחת לשנייה.
וראוי שיסחפו המונים, למרות חילוקי הדעות והעמדות השונות. אזרחיות ואזרחים חפצי חיים, שמבינים שכשתסתיים המלחמה, והיא תסתיים, נצטרך להמשיך לחיות פה יחד.
