כל מי שחי ונושם ליגות לנוער, מכיר את הזרים שמגיעים לחלק מהקבוצות בליגה הראשונה והשנייה, רובם אפריקאים. "ראית איזה עוצמות יש לזר שלהם?", זה משפט רווח ביציעים. ואכן, זרים אפריקאים שמגיעים לפה בגיל 18 בולטים במימדי הגוף, בפיזיות, באתלטיות, אבל רובם לוקים בהבנה טקטית, חסרי יסודות, וגוברים על יריביהם הישראלים רק בכוח.
ככה הרגשנו אתמול תוך כדי צפייה במשחק בין ישראל למאלי בפתיחת הטורניר הקדם אולימפי (שהסתיים בשוויון 1:1). ככה הרגישו שחקני נבחרת ישראל, כשהיו שחקני נוער, וגם כשהם ברובם בני למעלה מ-20 (נועם בן הרוש, המגן הימני, ששיחק כמגן שמאלי, הוא עדיין לא בן 20), רק שהפעם לא עמד מולם זר אפריקאי אחד, אלא 11 כאלה ועוד חמישה שזרמו מהספסל. כשמאמן מאלי הכניס למשחק את קולי סאקו, 1.97 מ', בערך בזמן שגיא לוזון זרק לזירה את עדי יונה, שנראה עדיין בן 13, הבנו את עומק הפער הפיזי, פער שלא נוכל לחפות עליו לעולם.
כל משחק בין נבחרת ישראלית לנבחרת ממערב אפריקה ייראה אותו דבר. האפריקאים ינצחו בכל מאבק אוויר, או כמעט בכל תקול נקי, הישראלים ינצחו בעמידה טקטית, בתחכום ובניצול מצבים. ישראל לא ניצחה אתמול כי העמידה הטקטית שלה אילצה את לוזון לשנות במחצית מערך, כי לא היה ערך לתחכום אם ניצול המצבים – או חצאי המצבים ברוב המקרים אתמול – לקה מאוד בחסר.
בניגוד למשחק הראשון הקיץ של הנבחרת האולימפית, זה שבו הביסה את מכבי חיפה 1:5, הנבחרת אתמול נראתה פחות מתואמת, פחות שוטפת, פחות מאיימת והרבה פחות מדויקת. וזו לא הייתה היריבה שאילצה אותה לזה. מכבי חיפה נראית היום הרבה יותר טוב מכפי שנראתה אז, והאולימפית נראית פחות טוב.
כי פיזית לא היה לנו סיכוי להתמודד מול מאלי, אבל מול הגנה כל כך שלומיאלית של האפריקאים, יכולנו יותר, בוודאי עם פרונט התקפי שכלל את אוסקר גלוך, ליאל עבדה ודור תורג'מן. עבדה ניצל את המהירות שלו כדי לייצר מצבים מהאגף, גלוך הסתבך בכדרורים ולמרות הברקה אחת שהביאה את השער, היה הרבה פחות מרמת הציפיות ממנו. דור תורג'מן? לא ברור מה הוא עשה על הדשא 90 דקות, אחרי חצי שעה כבר אפשר היה להבין שאין למה לצפות.
***
ממה כן אפשר להתלהב? קודם כל מההגנה, שהצליחה לעמוד ברוב המקרים על הרגליים, בניגוד לציפיות הבסיס ממנה. דווקא השער שספגה ישראל, כמעט כרגיל שער נגיחה כתוצאה מהוצאת מצב נייח, הראה שאין קשר לגיל של שחקני ההגנה – הגול היה על הבלטה של שון גולדברג, המבוגר האחראי – בכל מה שקשור לטעויות שגרתיות.
סתיו למקין התמודד הרבה יותר טוב עם שחקני מאלי מעמיתו הבוגר ממנו ב-8 שנים, וגם על עילאי פיינגולד ניכר היה שלא משנה כמה שיחק העונה ואיפה ישחק בעונה הקרובה (לא בטוח שבמכבי חיפה), הוא מרגיש טוב לצד למקין. גם סאגת השוערים ההזויה בנבחרת לא ניכרה לעין עם הופעה מעולה של עומר ניראון, שדווקא הגובה המטורף שלו לא בא לידי ביטוי כמו האינסטינקטים המצוינים.
אבל משחק הגנה הוא קודם כל משחק קבוצתי. ברגע שהקישור נכנע במאבקים, ההגנה הייתה תחת עומס, במה שהיה נראה כמו שליטה של מאלי, אבל שחקני מאלי הלכו ברוב המקרים עם הראש בקיר ולכן צמצמו את טווח השליטה שלהם לשליטה אופטית, ואילו שחקני ישראל לא ניצלו כמעט את הכבדות בהגנה של מאלי למשחק מעבר אפקטיבי. לשחקן הישראלי תמיד יהיה את הרגע שבו הוא מכדרר פעם אחת יותר מדי, מנסה לעבור במהירות שחקן שמהיר ממנו, או מתקשה לנוע בלי כדור כדי לייצר דאבל פס קטלני.
ככל שהם מתבגרים יותר, מיטשטש היתרון שיש להם כנבחרת נערים/נוער שחוזרת שוב ושוב על תבניות התקפה. היה נדמה בהרבה חלקים מהמשחק שהנבחרת התחילה להתאמן רק השבוע, למרות שהיא מתאמנת כבר חודש. אבל צריך גם לומר את האמת: אוסקר גלוך, ליאל עבדה ועומרי גאנדלמן, הצטרפו רק השבוע.
לא בטוח שיש מספיק זמן להתאושש עד למשחק בשבת מול פרגוואי, כדי לעבוד על תיאום, ולכן הנבחרת תיראה בשלב הבתים פחות מאומנת ויותר מבוססת על הברקות אישיות. אי אפשר לבנות מחדש תיאום כשבין משחקים שמתקיימים בהפרש של שלושה ימים יש יום התאוששות ויום אימון טקטי לקראת משחק.
***
כמה זה יספיק לשלב הבא? נדמה שמה שיכריע את גורלה של נבחרת ישראל יהיה המשחק שלה מחרתיים מול פרגוואי שפתחה בצורה איומה את המשחקים, בתבוסה 5:0 מול יפן. אבל כשחושבים על זה, גם ארגנטינה הפסידה אתמול למרוקו, ולארגנטינה כלים טובים מאלה של פרגוואי. מתברר שהנבחרות הדרום אמריקאיות הגיעו לא מוכנות לטורניר, וזו הזדמנות פלא לנצח מחרתיים.
אבל לא רק המשחק של ישראל מול פרגוואי יכריע, אלא גם מה שתוציא מהם מאלי ומה שיוציאו שתי הנבחרות מיפן במשחקים הקרובים. יפן הגיעה עם סגל מגובש מאוד, ללא חריגים, עם שני שחקנים חצי ניגרים, שנותנים להם מימד פיזי, ומולה יהיה קרב אמיתי. העובדה כי ישראל מעולם לא שמטה אפילו נקודה מול יפן, בבוגרים ובנוער, לא תעמוד לזכותה.
לסיכומו של דבר, ישראל החמיצה אתמול ניצחון על מאלי, שהיה מסדר אותה מאוד בטבלת הסיכויים לעלות שלב. נכון שמאלי הייתה מסוכנת יותר, אבל ישראל ידעה למצוא פרצות. להוביל ולשמוט מיד יתרון הראתה גם מכבי ת"א שלשום בבוקרשט, וזו מחלה של הכדורגל הישראלי, שלא משנה באיזה הרכב – עם זרים או בלי – ובאיזה גיל, קשה לרפא: לא מסוגלים לשמור על יתרון.
הנבחרת של אופיר חיים ידעה לשמור ואפילו לצאת מפיגור. אבל היא כבר התבגרה, נגעו בה הליקויים, והיא חזרה להיות נבחרת ישראלית. אל תספידו אותה, אבל גם אל תתלהבו יותר מדי.
