"מעולם לא היה לנו מסע שהקשר בין מה שקרה בפולין לחיים שלנו בארץ היה חד כל כך", אומר אבי שלמה, מנכ"ל העמותות על המסע לפולין הרביעי שיצא עם חברי הוועדים. עבורו זה המסע השני, אבל מבחינתו זו כבר הולכת להיות מסורת. "כבר קבענו מסע לשנה הבאה, 22 ביוני 2025".
המסע התחיל בעוטף, שם הגיעו חברי הוועדים והעמותות לבסיסי צה"ל שנפגעו במתקפת 7 באוקטובר, לקיבוצים ולמיגוניות, שבהם נרצחו מאות ישראלים ללא הבדל דת, גזע או מין. "זה כואב, אבל לצערנו אנחנו מבינים את המשמעות האמיתית של אחדות רק אחרי דברים כאלה", אומר שלמה. "לכן אני אומר שהקשר היה חד כל כך בין אז בפולין להיום בישראל.
"את הנאצים לא עניין אם אתה דתי או חילוני, סוציאליסט או קפיטליסט, ימני או שמאלני, אשכנזי או ספרדי. מבחינתם אם אתה יהודי דינך היה מוות. וגם חמאס, לא עניין אותם שום דבר. אם אתה ישראלי או אפילו עובד בישראל, הם רצו לרצוח אותך בדרכים הכי נוראיות שיש. לכן האחדות היא הדבר שמוביל אותנו, אסור לנו לשכוח שכולנו חלק מאותו שלם, גורל אחד שם אותנו כאן".
אל המסע הצטרפו אייל אשל שאיבד את בתו רוני ששירתה כתצפיתנית במוצב נחל עוז; אבי חסידים ושמעון אלקבץ, אבותיהם של נאור חסידים ושל סיון אלקבץ, שנרצחו בממ"ד בכפר עזה יחד, כשחסידים הגיע לבקר את אלקבץ שהתגוררה בקיבוץ.
המסע נמשך חמישה ימים, מוורשה, לקרקוב, טרבלינקה, מיידנק, אוושוויץ וטיקוצ'ין. "המדינה הזו היא בית הקברות היהודי הגדול בעולם, זה בלתי נתפס", אומר שלמה. "לכן גם דאגנו בכל מקום לעשות טקס לזכר הנרצחים, קראנו טקסטים שרלוונטיים לכל מקום, קראנו יזכור ושרנו את התקווה".
יוזמה מיוחדת ומרגשת במיוחד הייתה מכתבים שקיבלו משתתפי המסע מיקיריהם. "קשה לתאר את העוצמה של הדבר הזה", הוא אומר, "אחרי שאתה רואה את כל הרוע וכל המוות שהיה שם, את כל הרדיפה ותחושת האפסות, פתאום אתה מקבל מכתב מהארץ. מהילדים, מבן או בת הזוג, מאח או אחות, הפרספקטיבה שזה נותן פשוט מרגשת עד דמעות.
"זה חלק מה'אני מאמין' של אופיר אלקלעי. האמונה של אופיר היא שלהסתדרות עובדי המדינה יש תפקיד חברתי אמיתי. אנחנו צריכים להיות שגרירי האחדות של העם, ושהוועדים הם מנהיגים ושליחים של אחדות ושל עשיית טוב למקומות העבודה. אנחנו מקווים שנצליח בזה כי אנחנו יודעים שיש לנו שותפים טובים למסע הזה שהוא החיים שלנו בארץ הזו, וזה מסע ארוך ומאתגר מאוד, שנצטרך כמה שיותר שותפים בו".