"אני מרגישה ייאוש תהומי. אני בסך הכול עטופה, אבל אין תחליף לזה שהאיש שלי יהיה בבית", אומרת ל'דבר' עומר הוד, בת 32 מתל אביב, שבעלה עומר ("הבן", היא מוסיפה) משרת במילואים כטייס מסוקים מאז 7 באוקטובר. תפקידו דורש ימי מילואים רבים גם בלי קשר למלחמה, אך "במלחמה מספר ימי המילואים גדל מאוד". שניהם הורים לעלמה (שנה ושמונה חודשים) וליהלי, בן חמישה חודשים.

בני ובנות זוג של מילואימניקים ומילואימניקיות חווים את אתגרי הקיץ בלי מסגרות לילדים, כשניהול הבית ועול הפרנסה נופל על כתפיהם ומלווה בדאגה אינסופית לשלומו של בן או בת הזוג. "המשמעות של להיות אשת מילואמיניק היא לחיות בפחד תמידי ברמה היומיומית על החלק השני שלך", אומרת נטלי ברקאי-סגליס, בת 39 מהרצליה, שבעלה אלעד נמצא בימים אלו בסבב השלישי של המילואים עד 10 בספטמבר.

"לבעלי יש חוסן והוא לא מפגין סימני פוסט טראומה, תודה לאל. אבל הוא עייף ואני עייפה וזה משפיע על הדינמיקה הזוגית והמשפחתית. לכאורה זה היה חודש וחצי של שירות מילואים, אבל מאחר שהוא בסגל הניהולי, הוא השתתף בימי היערכות – זה יצא קרוב לחודשיים". שניהם הורים ליובל, בת 3 וחצי, ואיתן, בן שנה ותשעה חודשים. ברקאי-סגליס בימים אלו בהריון ומצפה לילד נוסף. היא מספרת כי באוקטובר העבירה את משפחתה לבית חדש "לגמרי לבד".

"כשאני חושבת על אוגוסט אני מתמלאת זיעה קרה", מספרת הוד. לעלמה המעון נגמר בעוד שבועיים, ויהלי עדיין לא נכנס למסגרת. "מתוכננת לנו חופשה באילת בסוף אוגוסט, ולמזלי שתי הסבתות מסייעות הרבה, ואפילו עברתי לגור ליד אימא שלי בצפון העיר בתחילת המלחמה כדי שתסייע לי. אבל האוטו נמצא עם בעלי במילואים, וקשה עד בלתי אפשרי לשנע שני פעוטות בתחבורה ציבורית, אז האפשרויות שלי מוגבלות: 'קייטנה של סבתות', מפגש עם חברות שיש להן ילדים בגילים חופפים וג'ימבורי. עיקר הפחד הוא מהקצוות של היום – מישהו מהילדים יבכה, אם לא שניהם בו-זמנית".

ברקאי-סגליס מספרת: "יובל במסגרת עד סוף אוגוסט לא כולל ימי שישי, ועל איתן, ששוהה במעון פרטי, שילמתי 1,200 שקלים לארבעה ימים נוספים מסוף הפעילות במעון, שייגמרו ב-13 באוגוסט. אלו חודשיים מזעזעים שאי אפשר להיות בחוץ והלחץ מצטבר בבית".

שתיהן מעידות כי שירות המילואים הממושך נותן את אותותיו על הילדים, בעיקר על הגדולים. "בסבב הראשון הבת שלי בכתה פעם בשעה שהיא רוצה את אבא שלה", מספרת ברקאי-סגליס, "וגם עכשיו בימי היערכות היא לא הפסיקה לבכות. החלטנו להעביר את הקטן למעון אחר בשנה הבאה, כי המעון הנוכחי לא ממוגן מספיק. אז איתן שחגג שנה באוקטובר יתחיל מעון חדש עם אבא במילואים".

הוד: "הילדה שלי מחוברת לאבא שלה, היא צועקת בלילות שהיא רוצה את אבא שלה, וכשהוא בבית היא מחפשת אותו כל הזמן, ואם היא לא רואה אותו בזווית העין היא בוכה. כששואלים אותה בגן איפה אבא, היא מסתכלת למעלה כי היא מבינה שהוא טס במסוק. יש איזושהי הורדה בסטנדרטים באימהות שלי. זה בניגוד לציפיות שלי מעצמי, אבל אני פשוט עייפה".

ברקאי-סגליס: "צריך לתת את הדעת על הקשיים הכלכליים. אני תזונאית קלינית ונוסף על עבודתי במכבי מפעילה קליניקה פרטית. אבל מבט חטוף באינסטגרם שלי יחשוף כי אני לא עוסקת בשיווק ופרסום בכלל. על פני השטח הסיבה ברורה: לא יכולתי לתפעל בית עם שני ילדים ולהפעיל קליניקה פרטית. אבל הסיבה עמוקה יותר: לא היה לי פנאי נפשי לפרסם את עצמי ולהתעסק בהשגת לקוחות. בתחילת המלחמה היו פיצויים לעצמאיים. עדיין צריך אותם, בין אם למילואימניקים ובין אם לצד שנשאר בעורף".

הוד האריכה את חופשת הלידה בעקבות המלחמה. "אני מטפלת במוזיקה בגן תקשורת, אבל הגן של הבת שלי לא פעל שלושה חודשים, אז לא יכולתי לעבוד בגן והארכתי את חופשת הלידה עד סוף הקיץ. אשוב בשנת הלימודים הבאה".

ברקאי-סגליס: "הציבור החרדי צריך להתגייס, זה יכול להיות לקרבי וזה יכול להיות שאישה חרדית תבוא ותעזור לי בבית". הוד מסכימה, "אף שבמקרה של בעלי זה לא משנה כי הוא טייס. בכל מקרה חייבים להגיד מתי המלחמה הזאת צפויה להיגמר".

ברקאי-סגליס והוד חברות בקבוצה בשם "מתמרנות" עבור בנות זוג למשרתי מילואים. מטרת הקבוצה, שפעילה בפייסבוק, בווטסאפ, באינסטגרם ובטיקטוק, היא להביא לחזית את התמרון של העורף ולהשמיע את קולן של נשות המילואים. לדברי הוד, הקבוצה נותנת לה מקום "לשתף ולהנכיח את המציאות שלנו בעורף".

בתיאור הקבוצה נכתב: "כבר מעל תשעה חודשים שנשות המילואים נאלצות לתמרן: בין הטיפול בילדים, למשק הבית והפרנסה ובין החרדה היומיומית מהדפיקה בדלת. התמרון בעורף גורר השלכות ומחירים כבדים שאותן משלמות המתמרנות: מחירים משפחתיים, זוגיים, נפשיים וכלכליים. על מנת להקל על הנטל המוטל על משרתי המילואים ומשפחותיהם, המתמרנות עוסקות בין היתר בסוגיית הרחבת שורות המשרתים וחוק גיוס שוויוני ובר קיימא".