לחרב של פסל הסולטן באשה אל-אטרש, גיבור המרד הדרוזי בכיבוש הצרפתי, התווסף בימים האחרונים דגל שחור. לצד דמותו של המצביא, יצק האמן, חסן ח'אטר, בן מג'דל שמס, דמות מורה המחזיק ספרים, למרגלותיו אם דרוזית המחזיקה את בנה שנפל במלחמה, ולצידם לוחם האוחז נשק. בגבם של המבוגרים עומדים שלושה ילדים – שני בנים ובת – האוחזים זר שיבולים וילקוט בית ספר. בשעות החמות של יום הניחומים הראשון של 12 המשפחות האבלות, היה הצל שהטילו אל-אטרש והילדים חיוני.
מול הכיכר בה מוצב פסלו של אל-אטרש, המונים גדשו את בית העם, בו התכנסו בני המשפחות האבלות. אנשי דת מוסלמים, חובשי כיפות וכמרים נוצרים, לצד בני העדה הדרוזית, עלו לקומה השנייה בה עמדו הגברים וקיבלו את אלפי המנחמים.
הצעירים, כולם במכנסיים וחולצות שחורות, חילקו בקבוקי מים קטנים במבט כבד. הכרוז הקריא את שמות חברי הכנסת מהרשימה המשותפת ורע"מ שהגיעו, ותרגם לערבית את דבריו של שגריר רוסיה, שלצד ההשתתפות בצער, אמר שרוסיה היא גורם מאזן במזרח התיכון. הסולטן אל אטרש שמע את הדברים ושתק, מניף את החרב ואת הדגל השחור.
![מונירה ומג'יד פלאח. "בשביל להשליט סדר בצפון צריך לפעול" (צילום: דוד טברסקי)](https://static.davar1.co.il/www/uploads/2024/07/magid-600x400.jpg "מונירה ומג'יד פלאח. "בשביל להשליט סדר בצפון צריך לפעול" (צילום: דוד טברסקי)")
בקומה התחתונה התמקמו הנשים, וכניסת הגברים נאסרה. היגון על פני הנערות, חברות וקרובות משפחה של הנרצחים, ניכר היטב. הן אוחזות זו בזו, צעירות ומבוגרות, עם כיסוי ראש ובעיקר בלעדיו, ולא יודעות איך יקומו מהשבר שבאובדן 12 ילדים וילדות במלחמה שאיש לא רואה את סופה.
בשונה מהביקור בוושינגטון, לניחום האבלים במג'דל שמס, רעייתו של ראש הממשלה לא הצטרפה. דווקא אשת ראש הממשלה הקודם, ליהיא לפיד, הגיעה, ובלי בעלה ראש האופוזיציה, שביקר ביישוב יום לפני כן. "באתי כאמא ישראלית שבאה לבקר אמהות ישראליות", אמרה לפיד ל'דבר', "לחבק, להיות חלק, ולהראות שהלב שלנו שבור".
"ילד זה ילד, איך אפשר?"
מונירה ומג׳יד פלאח הגיעו מכסרא שבגליל המערבי כדי לנחם, ובמגרש הקט-רגל שהפך לשדה קטל, לא הפסיקה מונירה לבכות. יש להם 6 ילדים ו-11 נכדים, רבים מהם שירתו ועדיין משרתים בצה"ל. אחד הנכדים, בכיתה ח', מתגורר במג'דל, והיה בקצה השני של המגרש כשהטיל פגע והרג. הוא עצמו יצא בלי שריטה, אבל מאז הוא לא עונה לסבא בטלפון. "אחרי 7 באוקטובר הדרוזים לקחו את זה ללב, רצו לדרום, התגייסו לבשל ולעזור, לכן זה טוב שיש פה יהודים", אומר מג'יד.
הוא לחם בששת הימים, ולצד הבקיאות הצבאית-מדינית, הוא אומר: "בשביל להשליט סדר בצפון צריך לפעול. הלבנונים לא אוהבים את נסראללה. יש שם עוני והם לא רוצים אותו ואת דרכו, אבל הוא מקבל הוראות מאיראן". מג'יד הוא מהדור שהאמין שגם למלחמות יש גבולות. "אוי ואבוי לחייל שלנו שהיה פוגע בילד חף מפשע. ילד זה ילד, איך אפשר?", הוא תוהה. במשך שעות היו בטוחים שהנכד שלהם נהרג, עד שהצליחו להשיג את המשפחה וחזרו לנשום.
כשמונירה פגשה את אסי חלף, היא התחילה לבכות ולספר לו על מה שאירע במגרש שהפך מקום עלייה לרגל. "באנו מעמנואל במיוחד", אומר חלף, שהגיע עם ילדיו נועה חמו-אוראל, יוסף חיים וישראל מאיר. "באנו לנחם אותם, קודם כל כדי להגיד שהם חלק מהציבור בארץ ישראל, יש לנו צער. בכל מקום הדרוזים נמצאים, עובדים ביחד, גם בסדיר, הכל ביחד. אנחנו מרגישים את הצער שלהם, ובאנו לעשות כבוד. זה כמו כל אחד מאיתנו. אחת מהמטרות הייתה להקשיב להם ולכבד אותם. זה זמן שצריך להקשיב אחד לשני".
השמש שוקעת על מג'דל שאמס, וזרם המנחמים לא פוסק. מי שמגיע – מגיע בכוונה אמיתית. המצב מתוח מאוד. אין אף מסעדה או אטרקציה אחרת ברדיוס של עשרות קילומטרים, אין מה שיקל על ההשקעה שבהגעה ליישוב הכמעט הכי צפוני בישראל.
שבוע לאחר שהוצב הפסל של הסולטן בכיכר בשנת 1987, ניסו מספר תושבים דתיים המתנגדים לשימוש בפסלים, לפוצץ אותו בעזרת מטען חבלה. המטען הונח על בטנה של הדמות המסמלת את הדרוזים שנהרגו במרד הגדול, ובאופן שנראה כחלק אינטגרלי מהתכנון של האמן, יצר מה שנראה כמו פצע בבטן הסולטן. שלושת הילדים נותרו ללא פגע, מחזיקים ילקוט בית ספר וזר שיבולים.
