מי שהבחין בבקבוקים של אלכס פדק ברחוב, יתחיל לראות אותם בכל מקום בתל אביב. הם פזורים במאותיהם, בדרך כלל 'ממוסגרים' בתוך מרובע שכבר היה שם במרחב העירוני: דלת מתכת, קיר לבנים, דיקט שמשולב בגדר.

"רוב העבודות שלי הן טבע דומם", אומר פדק. "אני מחפש לצייר משהו ניטרלי, וככה גם למדתי לצייר – דרך הבקבוקים הפשוטים הללו. התחלתי מהבקבוק הסכמטי שהוא החתימה שלי ברחוב, ומשם התפתחתי גם לטבע דומם מורכב יותר, עם פירות וקומפוזיציות. אני רוצה למשוך את העין של אנשים, לזה שגם ברחוב יש קלאסיקה. יש בזה משהו שהוא גם ברברי וגם יפה. ברחוב למדתי ליצור". נפגשנו בשולי העיר, בסמטה תעשייתית ממזרח לרחוב המסגר. "בוא ניכנס לבניין הזה, יש למעלה מסדרון שאפשר לשבת בו, אני מכיר שם מישהו שיש לו אולפן.

"אני בא מהעולם של מטאל, פאנק, גאראג'. זה העולם שגדלתי בתוכו. זה חלק מהתרבות שלי, ואפשר לומר שזה בא גם עם תפיסת עולם". הוא מוסיף שגם כיום הוא מנגן בלהקה, Belaruskiy trikotaj. "בחו"ל אומנות רחוב מתקשרת הרבה פעמים לתרבות של היפ-הופ, אבל האמת היא שבתל אביב, זו סצנה יותר של פאנקיסטים".

למה בארץ רבים כל כך מאומני הרחוב הם יוצאי ברית המועצות לשעבר?
"לגדול ברוסיה בשנות ה-90 זה לא קל. זה משפיע עלייך. אתה מחפש לשמוע מטאל ואתה לא רוצה להיות חלק מהמערכת".

הוא עלה לארץ ב-1998, בגיל 14, מאזור צפון מערב רוסיה. "בנעוריי עסקתי יותר במוזיקה מאשר באומנות פלסטית, אבל תמיד נמשכתי לזה. התחלתי משירה, ניגנתי. למדתי אדריכלות בתיכון ואחרי זה גם במכללה, כולל תולדות האומנות, ועבדתי במקצוע. זה חיבר אותי לעולם האומנות".

הוא גם עבד בתחום, כעוזר מהנדס בצבא ואחריו, מ-2007 עד 2014. "בהתחלה עבדתי עם אדריכל מגניב. בנינו וילות וגם הייתה לו גישה אומנותית. אחרי זה עבדתי במשרדים גדולים, בעירייה. אבל לא אהבתי את זה. לא הצלחתי להתחבר חברתית". ב-2014 עזב את האדריכלות ופתח סטודיו מחתרתי שבו החל לפתח את הסגנון האומנותי שלו – Etzabotz (עץהבוץ). "היינו מקום די מפורסם באנדרגראונד. עשינו בו מלא הופעות ותערוכות, להקות מהארץ מהעולם. זה היה מקום מטורף אבל לא הכנסנו מספיק כדי שאפשר יהיה להתפרנס רק מזה. האווירה הייתה פאנקיסטית. לא גבינו הרבה עם מסיבות והופעות. אז במקביל עבדתי משמרות כפולות כשליח של מסעדות".

ברחוב המסגר מחוץ לסטודיו הוא בנה קיר לבנים. פשוט קיר באמצע הרחוב. "קראנו לו 'קיר החופש', וזו הייתה עבודת הרחוב הראשונה שלי, שמתחברת גם לעולם האדריכלות. זה היה קיר חופשי מכל פונקציה. תמיד קיר משרת משהו, מפריד משהו, מגן על משהו. זה היה קיר שהוא רק קיר. אדריכלות פאנקיסטית. אחרי זה, התחלנו לצייר עליו ציורים מתחלפים. לפעמים פשוט צבענו אותו באדום עם משבצות. הקיר הזה היה חשוב לי. אף שהוא לא משך יותר מדי תשומת לב, הוא היה מיצג אומנותי. הוא נשאר עומד במשך חמש שנים. כשהרסו אותו, הבנתי שזה היה בית הספר שלי לאומנות רחוב".

לדבריו, אומנות רחוב היא חופש ביטוי רדיקלי. "אתה עושה את העבודה שלך ולא שואל אף אחד. חושב על זה, יוזם – והכול עליך. זה יכול להוסיף למרחב, זה יכול להרוס. אתה משנה. משפיע". הוא לא מתייחס לגרפיטי בקלות ראש. "כשהתחלתי לצייר עבדתי רק עם מכחולים, אבל אחרי שנכנסתי יותר לסצנה, נחשפתי יותר גם לספריי, ואני משלב. לפעמים אני מצייר באמצע יום העבודה. לפעמים בסיבוב אופניים בערב. תמיד יש עליי טוש – לצאת בלי טוש מהבית זה להרגיש חסר. לפעמים אני לוקח איתי תיק גדול עם צבעים וציוד, לפעמים קטן. עכשיו בניתי לי מכחול עם מקל אינסטלציה שמגיע לגובה שלושה מטרים לעבודות גבוהות". הוא מצייר הרבה בשעות הלילה. "פעם אחת באו שוטרים כי יצאתי מאוחר מדי – בחמש בבוקר במקום בארבע. אבל השוטרים חשבו שאני פורץ, גנב. כשהם ראו אותי עם המכחולים הם זרמו עם זה".

יש קשר ישיר בין העבודה שלו כשליח רכוב על קטנוע כבר 20 שנה לבין העשייה האומנותית שלו. "כשאתה נוסע על אופנוע אתה מרגיש את העיר. זה נותן לך עוצמה כזו. אתה רואה אנשים, ציורים. שם לב לדברים אפילו כשאתה נוסע מהר".

לעבודה שלו, שבה צייר את הקטנוע שעליו הוא נוסע, קרא 'סוס מלחמה'. "כשליח על הטוסטוס או על האופנוע, אתה קצת מרגיש במלחמה", הוא מסביר. "בהתחלה כשעבדתי בדומינוס, ב'שירות המשלוחים', זה הרי ממש כמו צבא. בתור שליח גם עברתי הכול – עשיתי משלוחים גם כשהיו סופות, הפגנות, הפצצות טילים וקורונה".

בנסיעות האלה, הלוך ושוב ברחבי תל אביב, הוא גם מאתר את המקומות שבהם הוא רוצה ליצור. "לפעמים אני מסתכל על ספוט המון זמן לפני שאני מצייר. יש מקומות שהסתכלתי עליהם יותר משנתיים. אני צריך להיות באיזה מוד מסוים כדי לצייר". לפעמים הוא מפספס את ההזדמנות, ומישהו אחר לוקח לו את המקום שבו קיווה ליצור. "אני לא אוהב לצייר על עבודות של אחרים. אפילו קטנות. אם הורסים לי עבודה או עולים עליה – אני בא ומתקן. היו לי גם כמה מלחמות גרפיטי".

עבודה כזו הוא יצא לתקן – על קוביית בטון גדולה בשולי נתיבי איילון. כמה חודשים טובים הייתה שם עד שמישהו בעירייה או בתחזוקה של הכביש החליט למחוק אותה בצבע אפור. למה? כובע. כי גרפיטי זה ונדליזם. הוא כיסה את הפרצוף בבנדנה שהייתה תלויה על צווארו, וקפץ בשתי קפיצות זריזות מעבר לגדר לצד הכביש. משקית ניילון ששלף מהכיס הוציא שפופרת עם צבע שחור ומברשת גסה – והתחיל לחדש את הציור – אחד מהבקבוקים הקלאסיים שלו, עומד על משטח מנוקד. כל העסק לקח דקות ספורות, שבסופן הוציא מהשקית גם חבילת מטליות שבהן עטף את המברשת כדי לא להתלכלך, וזזנו מהמקום.

לא רחוק משם התקיימה בתחילת יוני התערוכה שלו Disportals. איפה בדיוק? ברחוב 4870. אין מה לטרוח לחפש בגוגל. מדובר בסמטה בין רחוב החרש לדרך איילון, מעט דרומית לצומת לה גווארדיה, שכל מה שיש בה זה אתר בנייה. כשהגענו לשם פגשנו שלושה חבר'ה יושבים בשולי הכביש הריק ומדברים ברוסית. על גדר האיסכורית של האתר נתלו כעשר עבודות שהעידו שהגענו למקום הנכון, ושמה של כל אחת מהן נכתב לצידה בטוש. טבע דומם מינימליסטי: אגרטל עם פרחים, אגס, עגבניה, ואזה. ובקבוק, כמובן. פדק בדיוק הגיע עם הקטנוע ופרק בקבוקי בירה אמיתיים, שהעידו שהמסיבה האמיתית תתחיל מאוחר יותר.

ככה נראית לדבריו קהילת הגרפיטי הישראלית הקטנה. "רוב הגרפיטי שממלא את רחובות תל אביב זה בערך 50 איש שמכירים זה את זה. כל פעם אתה מתחיל לראות אומן חדש שממלא את הרחוב כדי להתבלט, ומהר מאוד, גם בלי לחפש, אתה בסוף מכיר אותו. בעולם האינסטגרם זה גם הרבה יותר פשוט". לכל אחד יש את החבר'ה שלו, אבל גם את ההייטרים שלו, וקרבות גרפיטי שבהם אומנים הורסים זה לזה יכולים להיות די אכזריים. ויש גם לא מעט גרפיטי ממוסד יותר. "רק השבוע יש תערוכת פופ-אפ ברעננה. נותנים לאומנים להשתלט על בניין מיועד להריסה. אבל אני פחות אוהב את זה. זה ממוסד מדי. עשיתי את זה פעם אחת וזה הוציא לי את החשק מגרפיטי למלא זמן. אני אוהב שזה סוג של ספורט שממלא אותך באדרנלין. שאתה בתחרות על הספוט ומרגיש הישג".

פדק מציג מעבודותיו בקואופרטיב היין cooperative nåtur ברחוב מכבי 2 בתל אביב עד 9 באוגוסט.