על המדרגות הצבעוניות בחצר חטיבת הביניים במג'דל שמס נכתב באנגלית, במכחול, מעין "אני מאמין" חינוכי של בית הספר: "בבית הספר הזה אנחנו נותנים הזדמנות שנייה; אנחנו מתנצלים; אנחנו סולחים; אנחנו מכבדים אחד את השני; אנחנו מקיימים את הבטחותינו; אנחנו לעולם לא מוותרים; אנחנו צוחקים לעיתים קרובות; אנחנו שייכים; אנחנו משפחה".

בבית הספר הזה התחנכו חלק מ-12 הילדים והנערים שנהרגו במוצאי שבת האחרונה מפגיעת הטיל הרצחני של חיזבאללה, וחבריהם שנפצעו. בפינה קטנה כל כך חקוקות מילים אנושיות כל כך, שצריכות להוביל את כל בתי הספר במזרח התיכון המדמם והפצוע. אבל במג'דל שמס, התמימות נדחקה השבוע הצידה על ידי המציאות האכזרית. המחנכים, והקהילה כולה, יצטרכו להילחם על התקווה.

כדי להצליח, הדרוזים בגולן, תושבי מג'דל שמס, עין קיניא, בוקעתא ומסעדה, צריכים לדעת שהם לא לבד. הם זקוקים לשותפות מההנהגה הישראלית ומהציבור. הגעתם של יהודים רבים לניחום האבלים השבוע, בהם שרי ממשלה, היא חשובה, וכך גם ההירתמות למען הפצועים. אבל המבחן הוא בתקציבים למיגון ולשיקום; בהגברת אפיקי ההשתלבות בחברה הישראלית, כמו השכלה ותעסוקה; במענה לתחושת ההשפלה שיצר חוק הלאום; וגם בפתרון המשבר סביב בניית טורבינות הרוח, שהבעיר את האזור בשנה שעברה.

זה צריך להיות חיבוק אמיתי וממושך. יש בו סיכוי לחיזוק הברית בין ישראל לכלל הדרוזים, ברית של עם ועדה שלאורך כל שנות קיומם סבלו מרדיפות.

12 קילומטר ממג'דל שמס עומד מבנה עתיק, מוקף אלונים. זהו אתר נבי חזורי, המקודש לדרוזים. מספרים שקבור בו השייח' עותמאן חזורי, שהיה שוחר שלום. לפי אחת האגדות, השייח היה מזמין את עוברי הדרך לסעוד אוכל שאותו תיבל במלח מיוחד. המלח הקסום גרם לנוסעים שוחרי השלום להצליח בדרכם, והכשיל את מחרחרי המלחמה. עד כה נראה שהנביא העתיק לא הצליח במשימתו, אך גם אם הסיכויים נמוכים, מותר לקוות שעוד לא נגמר לו המלח.

בעיצומה של מלחמה קשה שסופה אינו נראה באופק, ישראל זקוקה להעמקת הברית בין תושביה באשר הם. יהודים, ערבים, דרוזים, בדואים, מהגרי עבודה. כדאי לעשות הכול כדי שהכתובת על מדרגות חטיבת הביניים במגד'ל שמס תהפוך למציאות. שכל הילדים יוכלו לכבד אחד את השני, לצחוק לעיתים קרובות, ולהיות שייכים. גם למבוגרים זה לא יזיק.