אמריקה המפולגת, המשוסעת, המפגינה נגד הנשיא הנבחר שלה, תתאחד היום (ראשון) באירוע שהפך לחג הלאומי הגדול שלהם. רפובליקאים, דמוקרטים, שחורים, לבנים, לטינים, היפסטרים מלה-לה לנד ורדנקים מהמידווסט, יתאספו הערב, יותר מכל יום אחר בשנה, מול מסכי הטלוויזיה ויצפו בגמר ליגת הפוטבול (ככל הנראה 160 מליון איש, בערך פי 5 משיעור הצפייה בהשבעתו של טראמפ). ביום זה קונים האמריקאים הכי הרבה אוכל, מספר העובדים שיתקשרו למחרת בבוקר להודיע שהם חולים הוא הגדול ביותר, הכי הרבה תאונות שליחי פיצה על קטנוע יקרו, והאמריקאים גם יתאבדו פחות – וזאת לפי הנתונים מהשנים הקודמות.

מה הופך את המשחק הזה לכה מאחד עבור המעצמה הגדולה בעולם? לאירוע שמצליח בעידן האינדיבידואל, לקשור בין 160 מליון איש באותו זמן? למה, למען השם, האירוע שהכי מעניין את האמריקאים זה צפייה ב-22 אנשים שלא סתם רצים אחרי כדור, אלא גם הולכים מכות עליו? המשחק אלים, איטי, לא ברור ומלא הפסקות. אמרנו הפסקות? טוב, שם יחכו לנו הפרסומות המפורסמות, באירוע היחיד בעולם שבו הן לא נטל על הצופות והצופים, אלא חלק מהאטרקציה הגדולה.

ליידי גאגא במסיבת עיתונאים לקראת הופעתה במופע המחצית של משחק הסופרבול (AP Photo/David J. Phillip)

ליידי גאגא במסיבת עיתונאים לקראת הופעתה במופע המחצית של משחק הסופרבול (AP Photo/David J. Phillip)

אז מה היה ב-91'? אה, וויטני יוסטוון שרה בסופרבול

הסופרבול הוא לא רק משחק פוטבול, הוא אירוע שיא של מחווה לאמריקאיות. להצדעה עבור כל מה שהם אוהבים בעצמם, ולמה שאנחנו, כנראה, לא אוהבים בהם. ערב בו הם יכולים לחזור למדורת השבט שלהם, בו הם יכולים להיות גאים באמריקה, בו הם יכולים להיות עם עצמם ולא לספור את שאר העולם שלא מבין אותם, בו הם לא צריכים להתנצל על זה שהם בחרו נשיא שכזה, בו הם יכולים להתכרבל קצת עם האשלייה של ה'land of the free' שלהם, עם כל 'האפשרויות הלא נגמרות' והחלומות שמכרו להם.

עד כדי כך היום הזה הוא יום האחדות וההתאהבות העצמית שלהם, שב-91', עת התחילה מלחמת המפרץ, והיה לכל האמריקאים מאוד קשה עם זה שיש מלחמה בצד השני של העולם, ושילדים כמוני צריכים ללבוש ברדס אקטיבי (או פאסיבי?) וויטני יוסטון שרה את ההמנון בפתיחה, בביצוע שהוקלט לסינגל שנמכר בטירוף, הגיע לראש המצעד וזכה בתקליט פלטינום (אתם מדמיינים את זה קורה לביצוע של צמד רעים ל'התקווה'?). השנה תהיה זו היוצרת ליידי גאגא, שתשיר את ההמנון בביצוע בלתי נשכח.

הביצוע המרגש:

אבל איך קרה שדווקא משחק פוטבול, הוא זה שיוצר את ההילה המיוחדת של אחדות זו?

הפוטבול מצליח לגלם בתוכו את הסיפור האמריקאי, על הטוב ועל הרע שבו. סיפור, בו לכל אחד מהחברה האמריקאית יש חלק. בקבוצת פוטבול יש הרבה תפקידים שונים, שדורשים מיומנויות שונות ומבני גוף שונים, כך שקבוצת פוטבול בנויה מקשת רחבה של מגזרים בחברה האמריקאית. כל קבוצה צריכה את האטלט השחור המהיר, את הלבן רחב הכתפיים, את הנמוך והזריז, ואת זה שלא יודע לעשות כלום חוץ מלבעוט. לא זאת אף זאת: כל אחד מהתפקידים חשוב כדי להצליח, זה לא משחק רק של יחידים שמצליחים לבד לסחוב את הקבוצה. גם הקווטרבק הלבן הכי גאון (אגב, רבע מהם שחורים) חייב לפניו חומת המגן של 5 מקררים אנושיים.

ולכן, פוטבול, הוא בעצם משחק בו נציגים של כל החברה האמריקאית הולכים מכות על המגרש. וכאן נכנס הסיפור העצוב של הפוטבול, וכנראה גם של האמריקאיות. המכות, הכוח, האלימות.

השימוש בכוח והאלימות הוא חלק בסיסי מהמשחק, להגיד שפוטבול לא מסוכן לבריאות שחקניו, זה יותר מופרך מלהגיד שסיגריות לא מסוכנות לציבור המעשנים. בפוטבול האלימות היא ממוסדת, ובשל שכך, פוטבול הוא גירסא יותר סטרילית, מעוגנת בחוקים, בסלון שלך, של עוד אירוע שהאמריקאים אוהבים: מלחמה. יש בו את המרכיבים הכי חשובים של מלחמה, אבל מהסוג העתיק: יש כאן שני צבאות העומדים אחד מול השני, קו החזית בו מתרחשת ההתנגשות בין הצבאות הוא מאוד ברור. יש כאן מלחמה על שטח, בו על כל צבא לכבוש יותר שטח של האויב. יש כאן נשקים שונים: יש חיל רגלים ורצים, יש קשתים ויש ארטילריה. כמו במלחמה יש את המפקד בשטח שכולם צריכים להגן עליו, יש את היועץ שמייעץ על הקווים. ויש את הקיסר, הוא יושב בתא הכבוד שלו ביציע, וממש כמו בסרטים על מלחמה, המצלמה מתמקדת בו ברגעי שמחה או לחץ.

אולי כך אפשר להסביר למה בפתיחת המשחק, כמו גם לאורך חלק מההפסקות שלו, בוחרים להעניק מדליה או אות לגיבורי 9/11, או לגיבורי המלחמה באפגניסטן/עיראק/ פרל הרבור. מה הקשר – תנו לראות פוטבול! אולי זה הקשר – שנעשית התאמה בין השחקן שבוחר להתעלות ברגעי הלחץ, לפעמים גם לפצוע את עצמו –  לבין החייל שנמצא בחזית שדה הקרב. אותו סוג הערצה קיים כלפי אותו גיבור, אשר בוחר לשלם מחיר אישי, ולהקריב מעצמו למען המולדת, לא משנה באיזו חזית.

אולי זה קטע כזה של אומות חזקות בעולם, להתאחד סביב מלחמות. ואולי דווקא בימים כאלו, שהבית נורא מפולג, זקוק העם למלחמה הזאת, יותר מתמיד.

ויש גם משחק:

אם עד כה לא הצלחתי לתת לכם מוטיבציה לראות את המשחק, אז יהיה באמת קשה להחליט להתעורר היום באחת בלילה למשך 3 שעות (לפחות, תלוי כמה הם יגזימו עם כל הטקסים שלהם). אבל, אל תקבלו רושם לא נכון, צפוי משחק ששווה להישאר ערים בשבילו. בצד אחד ניצבת אטלנטה, שמעולם לא זכתה בתואר, אך עם ההתקפה הכי טובה במשחק השנה, עם המון נשקים מכל הסוגים, שפשוט כיף לראות משחק שלהם (יש באופן יחסי פחות הפסקות כשהכדור אצלם).

מהצד השני, ניצבת כנראה השושלת הכי גדולה בהיסטורית הפוטבול של הניו-אינגלנד פטריוטס, בהובלתם של הקווטרבק טום בריידי והמאמן ביל בליצ'ק. הם הולכים יחד כבר 17 שנים וזו תהיה הפעם השביעית שלהם במעמד, ארבע פעמים כבר זכו.

הסיפור המעניין העונה הוא שאם דיברנו על מלחמה, אז קשה לבחור מיהו הסדאם חוסיין של המשחק הזה. מצד אחד טום בריידי וחבריו הם הקבוצה השנואה ביותר בליגה, בשל השחצנות, הזחיחות, ובעיקר הווינריות שלהם. כולם מחכים לראות אותם מפסידים. מצד שני, הקומישינר של הליגה, רוג'ר גודל, דמות מאוד שנואה בפני עצמה, השעה בתחילת העונה את בריידי לארבעה משחקים (רבע עונה), בגלל האשמה בקונספירציית ניפוח כדורים במשחק לפני שנתיים. מאז שבריידי חזר מההשעייה הוא לוהט, וממש כמו בסרט על הגיבור, אז העונה שלו נראתה כמו מסע נקמה בקומישינר, שהערב יגיע לשיאו.

אז מצד אחד שונאים את בריידי, מצד שני רוצים לראות את הקומישינר אוכל את הכובע ומוסר לו את הגביע. מה יהיה בסוף? בסוף האמריקאים יצטרכו לחזור לשיגרה שלהם ולריב אחד עם השני. אז ערב טוב שיהיה להם.