"המינוי של יחיא סינוואר לראשות החמאס הפתיע את כולם", אומר ל'דבר' ד"ר מיכאל מילשטיין, ראש הפורום ללימודים פלסטיניים במרכז משה דיין. "לא ראיתי שום פרשן, שום מומחה, שהעלה את זה כאפשרות ריאלית. גם בתקשורת הערבית העלו שמות, אבל לא את השם של סינוואר. אני מודה שגם אני הופתעתי. יכול להיות שגם סינוואר הופתע. אני לא בטוח עד כמה הוא הצליח להשתתף בדיונים האלה ויכול להיות שהוא שמע על המינוי ברדיו בזמן שהוא מסתתר באיזו מנהרה". 

למה זה כל כך מפתיע?
"תפקיד יו"ר הלשכה המדינית ב-20 השנים האחרונות הוא תפקיד דיפלומטי. זה סוג של 'שר חוץ' של חמאס. תפקיד שדורש הרבה נראות ציבורית ומגעים עם מנהיגים במדינות התומכות בחמאס. זה לא תפקיד שניתן למלא מעזה, בטח שלא מהמסתור. לכן זו הייתה הפתעה". 

מדוע אם כך מינו דווקא את סינוואר?
"קודם כל יש פה החלטה סמלית שהמשמעות שלה זה שחמאס כתנועה עומד מאחורי ההחלטה של סינוואר ומוחמד דף לצאת למתקפת 7 באוקטובר. יש פה אמירה ברורה שחמאס כתנועה מגבה את ההחלטה, למרות ההרס העצום שהיא הביאה לעזה, לאומה הפלסטינית, וספציפית לעשרות מנהיגי חמאס שחוסלו, כולל לא מעט בכירים.

"הדבר השני שניתן להסיק, זה שחמאס נשלט על ידי המחנה הפרו-איראני. חאלד משעל ואנשיו נדחקו מהנהגת התנועה".

איראן עומדת מאחורי המינוי?
"אני לא יודע אם היא לקחה חלק בהחלטה. העזתים שאני בקשר איתם סבורים שכן. הם טוענים שמינוי סינוואר זה ניצחון לאיראן. מינוי איראני. אבל אני לא יכול לאמת את זה. צריך לזכור שהמתחרה העיקרי הוא משעל, שהאיראנים בהחלט לא אוהבים. מי שמדברר את סינוואר זה חליל אל-חייה, הסגן שלו שיושב כרגע בקטאר. הוא זה שכנראה דחף למינוי סינוואר". 

המינוי משחק לטובת איראן?
"יש גם תזה אחרת שאני שומע מחברים במפרץ, שסבורים שזה מהלך קטארי שנועד להוציא את סינוואר לגלות בדוחא כחלק מעסקת שחרור חטופים. כלומר המהלך של בחירת סינוואר יכול להתפרש כמהלך יוני שמכוון להביא הפסקת אש, והוא יכול להתפרש כמהלך ניצי שמטרתו להנציח את הציר הלוחמני של חמאס בשלטון התנועה". 

הסברה הזו על יציאה של סינוואר לגלות הגיונית?
"על פניו זה לא נשמע סביר, כי ישראל לא תשתף עם זה פעולה. אני לא קונה את זה. עם זאת, אנחנו אף פעם לא יודעים הכל וצריך לקחת בחשבון את כל האפשרויות".

איך יכול להיות שכל החוקרים הופתעו?
"זו אפשרות שאפילו לא עלתה. כחוקר אני מרגיש שיש בהחלטה הזו ביטוי לחוסר איזון מסוים. אני אומר את זה בזהירות – זה לא שחמאס קיבל מכה ניצחת, זה לא שחמאס בפרפורי גסיסה. ממש לא. אבל יש לי תחושה שההחלטה הזו מבטאת חוסר איזון מסוים. ניסיון להראות בכל הכוח את התמיכה בחמאס עזה, את החיבור לשטח, הזדהות עם השטח, אבל בסוף מה שמתקבל זה מינוי סמלי. הרי סינוואר לא יוכל לנהל את הלשכה המדינית מהמנהרה, ואת כל מה שקורה בעזה הוא בכל מקרה מנהל גם בלי המינוי הזה, וזה כולל את המגעים להפסקת אש ושחרור חטופים". 

"אין כאוס בעזה. מי שמנהל את העסק זה חמאס"

אל"מ במיל' ד"ר מילשטיין שימש כיועץ לעניינים פלסטיניים של מתאם פעולות הממשלה בשטחים (2018-2015), וכראש הזירה הפלסטינית באגף המודיעין של צה"ל. שני ספריו האחרונים עסקו בחמאס. בשנים האחרונות הזהיר מילשטיין מפני תפיסה מוטעית של חמאס וזלזול בכוונה שלו להשמיד את ישראל. 

"הייעוד של חמאס הוא לרצוח, לאנוס ולחטוף", אומר מילשטיין. "זה ארגון שמכונן את עצמו כבר 35 שנה על נרטיב של רצח ישראלים. בשמו של הארגון לא מוזכרת המילה חופש או שחרור של פלסטין, אלא 'מקאומה', התנגדות, וכשמדברים על התנגדות, הכוונה היא לרצח ישראלים. בתחילת הדרך זה התבצע בפיגועי התאבדות, בהמשך בירי רקטות, במנהרות התקפיות. חמאס שדרג את הכוח שלו, את האמצעים שלו, אבל המטרה היא אותה מטרה". 

הוא סבור שלא ניתן להכריע את חמאס ללא כניסה מלאה של כוחות צה"ל "לכל שכונה ולכל רחוב בעזה". לדבריו, ישראל נלחמת כבר עשרה חודשים, עם הצלחות אדירות בחיסול בכירים, ובכל זאת חמאס שולט בכל האוכלוסייה האזרחית ברצועת עזה. 

"אין כאוס בעזה. מי שמנהל את העסק זה חמאס. חרף כל המהלומות שחמאס ספגו, הם ממשיכים לשלוט בעזה. חמאס הוא גורם הכוח המרכזי, ואין לו חלופה. מה שכן, חמאס נדרשו לעשות טרנספורמציה, שינוי צורה, כדי להמשיך לשלוט בעזה. הם משתמשים למשל בשוטרים על אזרחי ולא על מדים. הם הקימו ארגונים חלופיים שמנהלים את השירותים האזרחיים. הם מלמדים בבתי הספר במחנות העקורים בלי להגיד שזה הם. חמאס חזר להתנהלות המחתרתית בה הוא מנוסה היטב. אבל אין שום גוף, שום ארגון בעזה שאומר: כאן אני שולט ולא חמאס. אין שום שכונה בעזה שהיא נקייה מחמאס. אין כזה דבר, ולא יהיה עד שישראל תחליט לשלוט ברצועת עזה, בתוך השכונות. 

אנחנו רואים שצה"ל מצליח לפגוע בחמאס שוב ושוב בשיטת הפשיטות. אתה לא חושב שזה הוכיח את עצמו?
"צה"ל מצליח לפגוע בחמאס, לחסל בכירים. הוא כבר חיסל שיעור משמעותי מאוד מהמפקדים, המנהלים והבכירים. אבל במקומם יבואו אחרים. בסופו של דבר לא תהיה הכרעה של חמאס בלי שצה"ל יישב בתוך השכונות. להיכנס ולצאת זה מענה נקודתי, אבל אנחנו רואים את זה שאחרי שצה"ל יוצא, חמאס חוזר ומשגר רקטות ממקומות שצה"ל כבר היה בהם". 

ואם צה"ל יצליח לחסל את סינוואר ואת כל "חבילת הקלפים" של הבכירים?
"זו תהיה פגיעה קשה בחמאס, אולי אפילו פגיעה אנושה. אבל יבואו 'ספסל המחליפים' וימלאו את מקומם. אם ישראל לא שולטת בשטח, אז חמאס לא יחוסל באמצעות התנקשות בבכירים. במקרה הטוב ביותר תצמח אנרכיה. יבואו עזתים ויגידו: כאן אני שולט. יהיו מלחמות של כנופיות וחמולות. אבל בסוף הכוח יושב אצל חמאס והוא לא יוותר עליו, ובלי שישראל תשב בשכונות אף אחד אחר לא יוכל להכריע את חמאס, עם או בלי סינוואר".

מה דעתך על הפיוס הפלסטיני שחזר לכותרות עם פסגת בייג'ינג?
"הרשות הפלסטינית סובלת מדימוי ציבורי ירוד, ומצטיירת כמי שנמנעת מלסייע לעזה המדממת, וממשיכה בשיתוף פעולה עם ישראל. זה פוגע בדימוי שלה בקרב הפלסטינים.  היא תמיד עומדת בצילו של חמאס, שמנהיג את המערכת הפלסטינית.

"הרשות זקוקה לאירוע הפיוס כאמצעי לביסוס לגיטימציה מבית, אך גם לרלוונטיות במסגרת הדיון על 'היום שאחרי' ברצועת עזה. חמאס זקוק למהלך מטעמים דומים. הפיוס מעניק לו רלוונטיות כשחקן מרכזי ביום שאחרי, ומרחיק אותו מהדימוי של גורם מוקצה שנדרש להכחידו, כפי שמציגה אותו ישראל. אז יש מניעים ללכת לוועידות ולהכריז על פיוס. הבעיה שאין שום פיוס אמיתי וגם לא יהיה.  

"האירוע גם מחזק את הלגיטימציה של הארגון מבית, כמי שפועל לאיחוי הקרע הפנימי, סוגייה לאומית כואבת במיוחד עבור הפלסטינים. כל זאת, כמובן, בלי שחמאס מתכוון לוותר על אחיזתו האיתנה ברצועה. במקרה הטוב הארגון יסכים לממשל סמלי, כשמאחורי הקלעים ימשיך לשלוט בכלל המישורים בשל העוינות והחשדנות העמוקות בין הצדדים". 

אז אין לנו מה לדאוג מפיוס פלסטיני?
"דווקא יש. ישראל צריכה להיות מוטרדת משתי סוגיות המגולמות בהתפתחות האחרונה. הראשונה – האפשרות שהאירוע ייתפס כאטרקטיבי בעיני הקהילה הבינלאומית, הכמהה לפתרון כלשהו לעימות בעזה, בפרט אם יוצג כמובל בידי הרשות. המהלך עלול להצטייר כרעיון בר-מימוש, ולגרור לחץ בינלאומי על ישראל, דבר שעלול להיות מלווה בתביעה להפסיק את הלחימה, ולהתיר לרשות (החלשה) לפעול ברצועה, מה שיאפשר המשך קיום והשפעה של חמאס.

"מקור הדאגה השני הוא המעורבות הגוברת של סין באזור. מדובר בגורם שמפגין גישה פרו-פלסטינית מובהקת והסתייגות עמוקה מישראל, ושואף להתבסס כחלופה לדומיננטיות של ארה"ב באזור".