סביב המתיחות בימים האחרונים והחשש מפתיחת מערכה כוללת נגד ישראל, רזי צוונג, תושב חולון בן 89, מוצא את עצמו חסר הגנה במקרה של אזעקה. "יש לי מקלט בבניין שנמצא בהפרש של 21 מדרגות למטה מהדירה שלי. כשיש אזעקה, אני צריך לבחור בין לרוץ למקלט בידיעה שאני עלול לשבור את הרגל תוך כדי, או להסתכן ולהישאר בבית", הוא מספר ל'דבר'. "ברוב המקרים נשארתי בבית. וזה גורם לחרדה. אתה נע פה בין הפחד מפגיעה והפחד שתיפגע בדרך".
גם תחייה קרייצמן, בת 70 מרמת גן, מתמודדת עם אותה בעיה. "כשיש אזעקות אני יושבת בסלון", היא אומרת ל'דבר'. "אני לא יורדת, כי יש ריצה מטורפת של כל השכנים במדרגות בדרך למקלט שנמצא בתחתית הבניין, עם הילדים, ומספיקה דחיפה קטנה בטעות כדי שאני אגמור עם שברים. זה יותר סביר ויותר מסוכן מהאופציה שיפול טיל על הבית".
קרייצמן מתארת גם שבעקבות המצב, היא מתקשה לצאת מהבית. גם מהחשש שתתפוס אותה אזעקה באמצע הרחוב, וגם כי המועדון לקשיש שבקרבת ביתה, בה היא רגילה לבלות עם חברותיה, נסגר עקב היעדר מרחב מוגן. "הבדידות בתקופה הזו מאוד קשה. המשפחה רחוקה, הילדים גרים רחוק, חלקם עובדים, חלקם במילואים, ואין לי את המועדון. אז רוב הזמן אני בבית, לבד, זה לא פשוט בכלל".
"אני מנסה לפעמים לדבר עם העירייה, אבל אני לא מצליחה להגיע לאף אחד אז אני מתייאשת. די מהר הבנתי שלעירייה לא כל כך אכפת מזה", היא מעידה. "אף אחד לא מתעניין האם הצלחת להגיע לעשות את הקניות שלך, אם יש לך את התרופות שלך, אם יש מי שיפנה את הזבל. או סתם לראות שאנחנו חיים. כשהתחילה המלחמה, באו מהעירייה ושמו לנו על הדלת חלה לשבת. לא הייתי צריכה את זה או משהו, אבל זה היה נחמד שמישהו חושב עליך. אבל עכשיו – כלום".
צוונג וקרייצמן הם ממש לא היחידים. מאז פרישתו, צוונג מתנדב בהסתדרות הגמלאים, לכן, הוא מספר, הגיעו אליו לאחרונה עשרות פניות דומות מקשישים באזור מגוריו. "לא מעט אנשים באזור שלי גרים בדירות ישנות, בהן אין ממ"ד בתוך הדירה. במקרה הטוב, יש מקלט בבניין. במקרה הרע- הוא בהמשך הרחוב. הרבה פעמים הם גרים בקומה 2, קומה 3. תוך דקה וחצי אין להם שום סיכוי להספיק. והבדידות גם היא בעיה, באופן כללי המצב של הקשיש במדינת ישראל הוא לא טוב, ובעקבות למלחמה, הוא הורע כפליים".
לאחר שאסף את הפניות, צוונג וחבריו בהסתדרות הגמלאים ניסו לפנות לרשויות המקומיות, ולהבין מה ניתן לעשות. "עד כה, אף אחד לא נתן לי תשובה", הוא אומר. "התשובה די ברורה – צריך לדאוג לזה שלכל קשיש תהיה גישה למקלט, ולדאוג לממ"דים בדירות של גמלאים בסבסוד משמעותי. העלות של ממ"ד יכולה להגיע גם לעשרות ומאות אלפי שקלים, לרוב הקשישים אין כספים כאלה. אז כן, צריך היום לבנות ממ"דים בבתים, במועדונים, בכל מקום. וצריך לדאוג שלכל האוכלוסייה יש גישה, גם אלה שהולכים לאט יותר".
צוונג מתקשה להיות אופטימי לגבי מילוי הצרכים הגוברים של קשישים בתקופת המלחמה. "במקרה הבן שלי הוא עובד סוציאלי, ואחראי על הרווחה בעירייה אחרת. חסרים אצלם 19 תקנים. וזה עוד המקרה הקל. יש מחלקות שחסרות להן עשרות עובדים. אז איך אפשר במצב כזה שידאגו לקשישים? בגלל הייבוש וההזנחה של המערכת, הדור הזה הופך להיות דור שקוף".
בהסתדרות הגמלאים אומרים ל'דבר' שהתקבלו אצלם פניות רבות של קשישים מכל הארץ שלא מצליחים להגיע למרחב מוגן, ועל הפקרתם בידיי הרשויות. לדבריהם, עיקר התלונות הן על חוסר דאגה לבטחונם הפיזי, הנפשי, הרפואי והתזונתי. רבים מעידים שבעת אזעקה הם יוצאים לחדר המדרגות כי בבית אין להם ממ״ד, קשה להם לרדת במדרגות למקלט תוך דקה וחצי והמקלטים הציבוריים מצויים במרחק הליכה ממוצע של כרבע שעה.
"עקב המתיחות, במשך היום קשישים רבים נאלצים להישאר בבית, הן בשל קשיים פיזיים כמו קומה גבוהה בלי מעלית, חשש להימצא מחוץ לבית בעת אזעקה או סגירת המועדונים ומוקדי המפגשים החברתיים עקב היעדר מרחבים מוגנים", אומר ל'דבר' שמוליק מזרחי, יו"ר הסתדרות הגמלאים. "המלחמה הכפילה את הרגשת הבדידות של הקשישים, שגם בימיי רגיעה כרבע מהם מוגדרים בודדים ומנותקי קהילה".
לכן, אומר מזרחי, הסתדרות הגמלאים פותחת בימים אלה בקמפיין אינטרנטי הקורא לשכנים להקיש בדלת של שכניהם הקשישים, לוודא את מצבם ולדאוג לצרכיהם, כמו שהיה גם בתקופת הקורונה. "אני קורא ליו״ר המרכז לשלטון מקומי, חיים ביבס, להנחות את הרשויות המקומיות להתקשר לקשישים לוודא את מצבם ולספק את צרכיהם כולל מזון ותרופות עד לביתם".
