עדי חולדאי (גלעדי) הייתה בת 10 כשפרצה מלחמת העצמאות, ילדה בקיבוץ אפיקים בעמק הירדן, והיא זוכרת היטב, גם כיום, בגיל 86, בביתה בקיבוץ חולדה, אימא לבנים וסבתא לנכדים, איך התפנתה עם ילדי הקיבוץ תחת אש המלחמה.

עדי חולדאי כיום. "ידענו על הטנק של דגניה, ידענו שכבשו את צמח, היינו חלק מהסיפור הלאומי, אבל יותר בכותרות, לא משהו שנגע בנשמה" (צילום: אלבום פרטי)

"עם הכרזת המדינה, בטקס שעמדנו ילדי בית ספר", היא משחזרת, "כבר שמענו את ההפגזות מהירדנים, מכיוון שער הגולן ומסדה. הלכנו למקלטים. ישבנו כמה ימים במקלט – מקלט קטן. לכל ילד היה מקום לשבת עם רגליים ישרות. אחרי כמה ימים החליטו שצריך להוציא אותנו מהעמק".

היא זוכרת היטב גם את הדרך: "צמח הייתה בידי הערבים ואי אפשר היה לעבור שם, אז לקחו אותנו מהשדות מאחורה ליד מנחמיה, והביאו אותנו לקבוצת כנרת. שם הכניסו אותנו לתעלות כי לא היה מקום במקלטים. היינו צריכים לצאת משם. רצו שנטפס ברגל לאלומות ומשם יפנו אותנו לאזור חיפה. נתנו לנו הוראה לטפס לכיוון אלומות והתחלנו לעלות. מעלינו היו מטוסים קלים של הירדנים. החליטו שזה מסוכן מדי והחזירו אותנו אחורה. נדמה לי שכן היו כיתות שהצליחו לעלות ברגל. החזירו אותנו לתעלות של כנרת. בלילה באו אוטובוסים ולקחו אותנו לקריית חיים. לא לקחנו איתנו שום דבר. שמו אותנו על משאית עם תחתונים וגופיה, אחר כך הביאו לנו בגדים וספרים".

טנק בקיבוץ, 1948 (צילום: אוסף יאיר גורן)

חיילים בקיבוץ. "החליטו שצריך להוציא אותנו מהעמק" (צילום: אוסף יאיר גורן)

באפיקים היו אז 334 ילדים. הם פונו עם חלק מהאימהות ב-18 במאי 1948. תחילה הועברו לקריית חיים ובהמשך לחיפה, שם חולקו בין מלון כרמליה, לוולפסון (בניין שהיה בעבר הפנימיה של בית הספר הריאלי) ולבית ספר בשכונת הדר.

"עד הפלישה של צבאות ערב", אומר ההיסטוריון יואב גלבר, "הייתה נטייה לא לפנות יישובים. אבל אימהות וילדים הייתה נטייה כן לפנות, גם משכונות ספר בערים, גם מחמישה יישובים בגליל העליון, מגוש עציון ומבית הערבה. בעמק הירדן זה היה עניין בוויכוח בכל יישוב, כי הם לא ראו את עצמם בציר פלישה. לא הייתה החלטה עקרונית אחת לפנות, היו החלטות מקומיות".

הילדים יצאו מאפיקים בלי ההורים. חולדאי זוכרת כיצד הגיעו לחיפה. "התעוררתי, ישבו מלא אנשים מסביב לאוטובוס, באו משפחות לאמץ אותנו בלילה. כל משפחה לקחה שני ילדים. החברה שלי, שאיתה הייתי בזוג, נירה רונן, היא אחת מהנרצחות בכפר עזה ב-7 באוקטובר, איתה הלכתי למשפחה".

"הורידו אותנו מהמשאית לתעלות, כי מטוס אויב פטרל באוויר"

קיבוץ אפיקים, שהחודש מציינים 100 שנה להיווסדו, ליווה את הקמת כפר עזה ב-1951. נירה רונן (קומרוב) הגיעה לכפר עזה עם גרעין לאחר שירותה הצבאי, וחיה בקיבוץ עד הירצחה שם ב-7 באוקטובר, עם המטפלת שלה, אנג'י.

"סבתא שלי הייתה זן מיוחד", מספר הנכד, עמרי רונן, ממובילי "אחים לנשק". "אומרים שהיא הייתה הילדה הכי יפה בעמק הירדן. היא הייתה תמיד חיובית, תמיד מסתכלת על חצי הכוס המלאה, חייכנית, היה קשה להוציא ממנה מילים רעות. היא אהבה ממש פריחות ולטייל, אהבה את הקיבוץ ואת הקהילה שלה. היא אהבה מאוד את סבא שלי, עקיבא, ואת הילדים והנכדים שלהם. היא הייתה טובת לב ומאירת פנים, לא מתלהמת. פשוטה בקטע הכי טוב שיש".

על הפינוי מאפיקים מספרת יעל מור (קומרוב) אחותה הצעירה של נירה רונן. היא בת 82, מתגוררת בכנרת: "אני הייתי בגן, הייתי בת 5 ומשהו. מאחורי הגן היה לנו מקלט, והיינו כל הזמן במקלט. כשאמרו שצריך לפנות אותנו שמחנו מאוד לצאת מהמקלט. לא הבנו. אבא שלי בא להיפרד ממני ובכה. אח שלי היה בן חצי שנה ואימא התפנתה איתו ביחד למלון כרמליה".

נירה רונן ויעל מור, 1948 (צילום: אלבום פרטי)

יעל מור (מימין) ונירה רונן, 2007 (צילום: אלבום פרטי)

גם היא זוכרת את הדרך הסגורה; את הנסיעה למנחמיה ומשם ליבנאל. "שם הורידו אותנו מהמשאית לתעלות שחפרו, כי מטוס אויב פטרל באוויר. חיכינו בתוך התעלות איזה שעתיים-שלוש. אני זוכרת את הפחד, אני זוכרת שהורידו אותנו לתעלות, שחיכינו בשמש הקופחת, ואמרו לנו לשים את הידיים על הראש ולהתכופף בתעלה".

משם נסעו והגיעו לקריית חיים. "דודה שלי גרה בשכונת קריית חשמל, הבתים הגדולים שרוטנברג בנה לעובדי חברת החשמל. בלילה הראשון והשני גרנו שם שני הגנים, עד שפינו אותנו לחיפה. מתחת לבית של הדודה שלי היה מועדון, וילדי הגנים ישנו שם".

כעבור ימים אחדים, היא לא זוכרת כמה, "פינו אותנו לבית וולפסון בחיפה. זה היה הפנימייה של בית הספר הריאלי, צמוד לטכניון הישן. ישנו על הרצפה ושיחקנו. מגרש המשחקים שלנו היה בחצר של הטכניון הישן, גן משחקים ממש מטופח, דשא ופרחים. הגדר פנתה לרחוב הרצל. כשהיו עוברים אנשים, היינו אומרים להם: 'אנחנו מעמק הירדן', והיו נותנים לנו ממתקים. שיחקנו בחצר והיינו מאוד מבסוטים".

פעם ביומיים-שלושה היו ילדי הגנים הולכים לבית המלון כרמליה, שבו שהו האימהות והתינוקות. "אני זוכרת שסידרו אותנו בזוגות והיינו הולכים ברגל להתרחץ במלון".

עוברים את רחוב הרצל בתחתונים וגופייה

את ילדי בית הספר היסודי מאפיקים העבירו לאחר שהייה קצרה בקריית חיים לבית הספר היסודי של הריאלי בשכונת הדר, במבנה שכיום הוא מוזיאון המדע. "מקום המגורים של הגיל שלנו, כיתת 'אבוקה'", מספרת חולדאי, "היה כיתת לימוד. השולחנות היו באמצע, שולחן מול שולחן בשורה, ובצדדים היו מזרנים. בלילה היו פותחים את המזרנים ובמהלך היום היינו יושבים, אוכלים, לומדים ליד השולחנות. נוער מהריאלי היה בא לעשות לנו פעילות, לבדר אותנו. אלה היו החיים שלנו בחיפה. ככה היינו ארבעה חודשים".

גם היא זוכרת את ההליכה למקלחת: "בבית הספר לא היו מקלחות, אז היינו צריכים לעבור את כל רחוב הרצל עם תחתונים וגופייה, ללכת להתקלח במלון"; ולא שוכחת משובת ילדים: "היינו מוצאים על הרצפה מטבעות של מיל. היינו צריכים 10 מיל כדי לקנות מסטיק עגול בקיוסק בפינה. באחת הפעמים לא הצלחנו למצוא 10 מיל, אז נתנו למוכר 9 מילים וברחנו, כדי שהוא לא יגלה".

שובבים. באחד המכתבים שנשלחו מאפיקים אל הילדים המפונים בחיפה (ושמורים בארכיון הקיבוץ. על כך גם בהמשך) התבקשו הילדים להתנהג יפה. "לילדים שלום", כתבו להם, "אנו אלה שנשארנו בבית גאים בתפקיד שבידינו. אל תחששו לא נבייש, אולם נודע לנו על התנהגות מביישת מצדכם. בקשתני אל תביישו אותנו בהתנהגות גרועה על ידי ניצול מצבכם. היו גאים גם אתם והשתתפו בסבל שגורמת המלחמה בצורה יפה. אפיקימית".

"ליבם של הילדים לא הלך אחרי הלימוד"

חולדאי לא זוכרת כמה פעמים במהלך הפינוי נפגשה עם אימה ועם אחיה הקטנים. אביה היה מגויס בשיירות לירושלים.

לא הפריע שלא ראיתם את ההורים?
"היינו רגילים שהמטפלת מכירה אותי אולי יותר מאמא שלי".

סיפרו לכם מה קורה בעמק? בקיבוץ? בבית?
"המבוגרים היו המטפלת והמורה שלנו. לא הרבה סיפרו לנו מה קורה בעמק. הדרך הייתה להסתיר מהילדים, להסתיר דברים רעים, כדי לשמור עלינו. פה ושם היו מספרים, היה בא מישהו, אבל היינו מאוד סגורים בחיים שלנו. ידענו שכל העמק פונה. היו עוד קיבוצים בחיפה".

עליזה פורת (פוריץ דאז), שהייתה המורה של כיתה ב', כתבה את רשמיה מהפינוי, בחוברת שפורסמה לאחר כמה שנים. "השתדלנו להמשיך את סדר החיים הרגיל, את הלימודים הרגילים, אך ליבם של הילדים לא הלך אחרי הלימוד. מובן שהקטנו את מתח הלימודים. היו הרבה שיעורים לעבודה עצמית, שיעורים לכתיבת מכתבים הביתה. למרות היחס הטוב של אנשי חיפה, התחילו חיי כמיהה לשוב הביתה. שום דבר לא פיצה על היעדר ההורים והגעגועים לאפיקים".

עליזה פורת (פוריץ). "שום דבר לא פיצה על היעדר ההורים והגעגועים לאפיקים" (צילום: אוסף יאיר גורן)

הילדים הוחזרו לקיבוץ בהדרגה. תלמידי ה' עד ח' חזרו ראשונים כבר ב-24 ביולי 1948. אחר כך הוחזרו תלמידי ג'-ד', כעבור יום תלמידי א'-ב', וב-6 באוגוסט הוחזרו ילדי הגנים.

חולדאי: "אני זוכרת שמאוד התגעגענו לקיבוץ. רצינו לחזור לאפיקים. נורא קינאנו בכיתות יותר גדולות שחזרו בחופש הגדול ועזרו לשקם. חיכינו לראות את הקיבוץ. החזרה הייתה מאוד מרגשת. חזרנו לבתי הילדים וחזרנו לחיים".

מור: "אני לא זוכרת את החזרה. אחרי חצי שנה עלינו לכיתה א' והראש שלי היה בכיתה א'".

"אנו משתדלים לא להיות פליטים"

במשך קרוב לארבעה חודשים קיבוץ אפיקים היה מפוצל בין עמק הירדן לחיפה. חברים אומנם נסעו מכאן לשם, הסיעו ציוד ומזון, אך עיקר התקשורת באותם ימים היה בהתכתבות. חלק מהמכתבים האלה שמורים, כאמור, בארכיון אפיקים, שאותו מנהלת מאיה אשכנזי, דור שלישי באפיקים. קרוב ל-20 שנה היא הייתה מעצבת גרפית, ולפני תשע שנים "נכנסתי לנעליו של אבא שלי, צבי אשכנזי (צירי), שהיה הארכיונאי של אפיקים שנים רבות".

לדבריה, קשה להשוות את הפינוי של אפיקים למה שקורה כיום. "ממי שהיו אז המבוגרים לא נשאר אף אחד", היא אומרת, "ומי שהיו אז הילדים הם בעצמם בני 80 פלוס, אז קצת קשה. הפינוי לא נוכח ביומיום".

אבל קריאת המכתבים השמורים בארכיון, שנראה כמו מוזיאון, מלמדת על טרדות החברים בקיבוץ ובחיפה: משאלות טכניות וארגוניות ("עתה לעניינים שוטפים", נכתב באחד מהמכתבים, "1. מחכים לגזר. מדוע אמש לא הגיע? 2. שלחו גם סלק למטבח") ועד נושאים מהותיים, כמו למשל איך מחליטים כשהקיבוץ מפוצל ("השאלה היא", נכתב באחד מהם, "אם אין מה לשתף את החלק החיפאי של חברי הקיבוץ בדיון על החזרת הילדים, במידה ששאלה זו עוברת מסמכות הוועדה להכרעת האספה"). היו גם עדכונים בענייני ביטחון וכמובן שאלת החזרת הילדים והנשים הביתה.

אריה (ליובה) גולני היה המא"ז (מפקד אזרחי) בתקופת הפינוי (ובהמשך גם מזכיר הקיבוץ חמש פעמים). הרבה מהמכתבים הוא כתב, או שהיו ממוענים אליו. בתקופת הפינוי הראשונה הוא היה באפיקים ואחר כך בחיפה.

ב-20 במאי 1948 כותב גולני מאפיקים אל החיפאים:
"אני כותב לכם את השורות האלה אחרי ישיבת המפקדה. שמענו את אליק והסברותיו מדוע שלחתם מספר חברות הביתה לעזרתנו. הדעה הכללית היא שהנימוקים שהניעו אותנו לפינוי בממדים הידועים לנו קיימים אף עכשיו. אין כל הצדקה להוסיף חברות ובכלל אוכלוסייה בלתי לוחמת… כן הוחלט שאין לשלוח לאפיקים איש מבלי לקבל על כך אישור מראש. אנו מבקשים להקפיד על זה ביותר…
ברגעים אלה שאני כותב אליכם בוערים המשקים מסדה ושער הגולן. 50 איש של שער הגולן על ציודם נשארים לפי שעה אצלנו…
לא אכתוב עכשיו על המתיחות ששררה אתמול והקרב הכבד שהתנהל היום. הקרב הזה הוכרע בניצחון שלנו.
כתבו לנו פרטים על החיים אצלכם, כיצד הסתדרתם והאם ישנם סיכויים לעבודה בשביל החברים?
כל טוב לכם, ד"ש לכל החברים בנכר מכולם,
ליובה"

על ההתארגנות בחיפה והגעגועים הביתה במכתב שנשלח מחיפה אל גולני:
"את מכתביך קיבלתי. על הסיפורים שלנו יספר אליק. את כל החברות ריכזנו במלון כרמליה. המזכירות עובדת. בכניסה למלון העמדנו את הפרחים שאתם שלחתם לנו והלב מתקבץ ושמח כאחד למראם. אנו משתדלים לא להיות פליטים, ולשמור על רוח חברית אפילו בתנאים שאנו נמצאים…
ליובה באם אתה מדפיס אינפורמציה, תדפיס בכמה העתקות, כי אנו מפוזרים בכמה מקומות.
שלום רב לך, קלרה.
ולאחר החתימה הוסיפה: "קיבלתי את תמונות אפיקים, אינני יכולה לראותם, אני רוצה לראות את אפיקים. קלרה".

החברים מאפיקים מעדכנים את הילדים במצב (ללא תאריך וללא חתימה):
"שלום רב לכם ילדים!
אנו משתמשים בהזדמנות זו וכותבים לכם כמה מלים. המצב בבית טוב. מצב רוח החברים איתן. כאן אנו משתדלים לבלות בנעימים את הרגעים הספורים הנתונים ברשותינו.
נתגלו באפיקים בחדרי החברים מטמונות שיספיקו לדי קומזיצים.
בסביבה פגשנו הרבה ידידים וקרובים… בכנרת פגשנו את ידידנו שלמה מה'ממ"כפים' שלנו. הוא בא עם התגבורת מהגליל.
נקוה שבמהרה יגמר כל העניין ותחזרו הביתה.
ד"ש לכל הידידים והידידות וההורים".

שאלת החזרה של הילדים והאימהות לקיבוץ מעסיקה מאוד במכתב (ללא נמען):
"שלום חברים!
בעניין החזרת הילדים הביתה.
ביום הראשון תתקיים ישיבת ועד הגוש, בה ידונו על החזרת האוכלוסייה שפונתה. אצלנו, בינתיים, נתקיימה ישיבת הוועדה הכלכלית שנסתכמה בהחלטה להחזיר ביום הראשון את הכיתות ו' ז' ו-ח' (ערבה, אורן ושחר). אמרו לנו שבאשדות החזירו הכיתות מה' ומעלה.
ביחס ליתר הכיתות ישנם כאן תומכים רבים להצעתי לקיים עבורן מחנה ל-3-2 שבועות בקריית עמל. בישיבת הוועדה הכלכלית הוחלט שבאם ועד הגוש יחליט בשלילה לגבי החזרתם של גילים אלו רצוי להעבירם לקריית עמל.
בברכה ח. לוצ'נסקי"

הילדים בחדר האוכל. "מובן מאליו שילדי הגנים צריכים לעבור לאפיקים בתור הראשון" (צילום: אוסף יאיר גורן)

החזרת הילדים מעוררת גם שאלה כלכלית, במכתב מ-25 ביולי 1948:
"למזכירות אפיקים,
הגנים מבקשים כאן תקציב לצעצועים לסידור הבתים עם שובם לאפיקים. זוזי, למשל, ביקשה 5 לירות. הבטחתי להפנות לאפיקים את בקשתה. אנו מחכים להוראה. ליובה".

מכתב מ-27 ביולי 1948 עוסק בסידורי ההסעה חזרה הביתה:
"למזכירות שלום!
1. מחר תצאנה לאפיקים כתות ג' ו-ד'. אוטו אחד גדול צריך לבוא מוקדם להעמיס את החפצים. אוטו שני קטן יכול להגיע יותר מאוחר להעברת הילדים והחופשניקים. הוא יצא מכאן בשעה 2-1 אחה"צ. 2.כיתות א' ו-ב' – עוברים ביום ו'. יש לדאוג למכוניות. 3. באחוזה נמצאים הגנים של זוזי ומירה/נירה. מובן מאליו שהם צריכים לעבור לאפיקים בתור הראשון. הם יעברו יחד. לוי נתן להסיע כל גן לחוד. אנו מחכים להוראות נוספות… ליובה"

"לגבינו זה היה יותר כהרפתקה"

ההשוואה למפוני 7 באוקטובר בלתי נמנעת, אך לפי חולדאי, אין להסיק מאז להיום. "זה יכול להישמע נורא ואיום", היא אומרת, "אבל לגבינו זה היה יותר הרפתקה מאשר דבר אחר. לא זוכרת שהרגשנו מסכנים, להפך, נורא ריחמנו על אשדות יעקב. אותם לקחו ליגור, וחשבנו איזה מסכנים שאותם לקחו לקיבוץ ואותנו לעיר. שמחנו, כי הרבה מאיתנו לא היו בכלל בחיפה עד אז. אני בגיל 10 עוד לא הייתי בחיפה. אני לא זוכרת שניתחנו את זה, ראינו את זה יותר כהרפתקה – לגור בכיתת בית ספר עם מזרנים, שביום מקפלים אותם. לא זוכרת שעשינו מזה עניין. אבל אלה רשמים שלי", היא מסייגת, "אני לא מדברת בשם אף אחד. חלק מבני דורי כבר אינם".

יעל מור. "זוכרת מהפינוי רק דברים טובים" (צילום: אלבום פרטי)

וזו לא ההסתייגות היחידה שלה. "ארבעה חודשים זה לא תשעה חודשים שעדיין לא נגמרו ולא רואים את סופם", היא אומרת. "זאת הייתה תקופה אחרת. העולם היה כל כך שונה מהיום. הצרכים היו שונים. העולם שלנו היה שונה לגמרי. לא הרגשנו כמו קורבן, הרגשנו חלק מהסיפור שקורה. ידענו על הטנק של דגניה, ידענו שכבשו את צמח, היינו חלק מהסיפור הלאומי, אבל יותר בכותרות, לא משהו שנגע בנשמה".
גם מור זוכרת מהפינוי "רק דברים טובים".

אחרי הכול, אנשי אפיקים היו אסירי תודה (מכתב ללא תאריך):
"לכבוד הנהלת מעון ילדים ויצו אוסטרלי, חיפה – אחוזה.
הננו מביעים לכם את תודתנו העמוקה בעד הסעד הרב שהגשתם לנו בימים הקשים של פינוי ילדינו מעמק הירדן. יחסכם החברי ורצונכם להקל על קשיי 'התאקלמותנו' בחיפה שמשו לנו עידוד תמידי "בנכר".
קבלו נא את התשורה הצנועה – מקלט רדיו – שינעים לחניכי מוסדכם את שעות הפנאי שלהם.
בברכת ניצחון נשקנו במלחמת עצמאותנו.
בשם קבוץ אפיקים, אריה גולני".