כבר כמה שבועות ששולה משתולה מאכילה את תל אביב באוכל כורדי ביתי, שנמכר בסופי שבוע במחירים נוחים מעמדת הפופ-אפ שלה בלובי מלון קרלטון בתל אביב. וכשהיא נותנת, ביד נדיבה, צלחת ללקוח – עמוסה קציצות לצד קובה, פלפל אדום, אורז ובמיה – המבט שלה פתאום מתחלף. בהמולת העומס בעמדה, כשהיא מתרוצצת ברגליה הקטנות בין הסירים שעל העגלה המקושטת, והראש שלה בקושי מציץ מעבר להם, בין ההזמנות, התפריטים, האריזות והמחירים, הרגע הקטן הזה שבו היא מוסרת צלחת או קופסה מהבילה לאדם אחר כמו משתיק הכול.

"אנחנו עושים בין 80 ל-100 מנות מכל דבר. והכול עף. זה הרבה יותר ממה שאני רגילה", היא אומרת ומוחה זיעה ממצחה. "הקבוצות שמגיעות לשתולה הן בדרך כלל סביב 60-50 איש. וגם זה לא בכל שבוע, אז יש לי כאן המון המון עבודה".

התבשילים של שולה משתולה. קציצות, קובה, ירקות ממולאים, במיה ועוד (צילום: הדס יום טוב)

בביתה בשתולה, שעל גבול לבנון, היא שולה גלעדי (71), "שולה משתולה", מארחת בעשר השנים האחרונות קבוצות לחוויה של אוכל כורדי ביתי אותנטי, וגם – ואולי בעיקר – לשמוע את סיפור משפחתה. מדי שישי בצהריים היה אצלה גם "פרלמנט", שאליו הוזמן כל מי שרוצה – לארוחת צהריים, צחוקים וסיפורים. אבל בעשרת החודשים האחרונים, מאז פונתה משתולה, בבית שלה כבר לא שומעים צחוקים. הוא עומד ריק מול ההפצצות מלבנון והיא מתגוררת במלון בתל אביב.

שולה גלעדי בביתה בשתולה (צילום: אלבום פרטי)

הכניסה לבית. "אלוהים יודע איך זה נראה עכשיו" (צילום: אלבום פרטי)

"הבית שלי מדהים", היא מספרת. "יש לי חצר מדהימה עם פרחים, עם צמחי התבלין שלי, עם עצי פרי מכל הסוגים – שסק, לימון, אבוקדו, משמשים. יש לנו משק עם תרנגולות שמטילות את הביצים שאני מבשלת איתן. אבל הכי יפה זו הכניסה. הגפן שלי מכסה את כל השער ויוצרת מעין בוסתן כזה, סוכה של גפן. והכול פרחים. אלוהים יודע איך זה נראה עכשיו", היא נאנחת.

ביתה נפגע מרסיסים והדף. "החלונות התנפצו, התריסים, הגינה נהרסה. כל הדלתות הפנימיות התעקמו. זה לא שאני אוכל מייד לחזור הביתה אחרי שהכול יגמר. עדיין קשה לי להתרגל לזה".

"אנשים מתים עליה"

הפופ-אפ הקולינרי שלה במלון קרלטון יימשך בכל חודש אוגוסט, ומאז נפתח לפני כשבועיים, הצבע חזר לפניה. האוכל שלה נמכר מעגלה מקושטת בלובי המלון בכל חמישי ושישי, מהצהריים ועד תחתית הסיר. "אנשים שקונים התחילו להזמין אותי גם לאירועים פרטיים", היא מספרת. "אני תפוסה עד אוקטובר".

שולה גלעדי ומנהל המלון יוסי נביא. "כל מי שאוכל את האוכל אומר שזה אוכל שהוא לא טעם בחייו" (צילום: הדס יום טוב)

"שמעתי על שולה משתולה דרך חבר, וברגע ששמעתי הוקסמתי מהרעיון", מספר יוסי נביא, מנהל מלון קרלטון. "התחלתי לשאול אנשים, וכל מי ששאלתי אמר לי שהאוכל שלה הוא ממש ממש טעים. ואז חשבתי על זה שאם היא כבר נמצאת פה באזור תל אביב, ולנו יש את הבמה, זה יכול להיות חיבור מדהים לכל מי שנמצא פה. בתל אביב יש הרבה מסעדות, וכולם מגישים אותו אוכל פחות או יותר. אבל פה זה משהו מיוחד, משהו ביתי. כל מי שאוכל את האוכל אומר שזה אוכל שהוא לא טעם בחייו. איך שדיברתי איתה, ישר היא אמרה לי כן".

שיתוף הפעולה מניב לגלעדי נחת ופרנסה. אבל גם עבור המלון זה שיתוף פעולה פורה: "השף שלי והעובדים לומדים המון ועושים משהו אחר, פותחים את הראש, וגם זה מביא למלון המון טראפיק. אנשים מתים עליה. הקהל התל אביבי מאוד מפרגן, אוהב את האוכל הביתי, וההיענות מטורפת". "חשבתי שזה יהיה בקטנה" מודה גלעדי. "היו כמה פרסומים ורשתות חברתיות, דברים כאלה. פתאום הגיעו המון אנשים. הכול נגמר ממש תוך שעתיים".

"אני אלך להביא סיר, את תקלפי דלורית"

להיכנס עם גלעדי למטבח זה להיכנס לממלכה שלה. ובכלל לא משנה איזה מטבח זה. גם אם זה לא המטבח הביתי שלה, המקום הבטוח שהפך כל כך לא בטוח בחודשים האחרונים, היא תמצא איך להפוך אותו לשלה. בעזרת שתי עגלות שמסדרות ח' סביב העמדה שלה, בצורה שלה היא רגילה מהבית, ובה השרירים שלה זוכרים איך לעבוד, שולה חוזרת לשתולה, באמצע תל אביב.

המטבח התעשייתי של המלון מלא ברעשי ברזל נוקש בברזל, בריחות ומקררים בגודל של חדר. אבל בפינה המזרחית, הפינה של שולה, יש סביבה איזה שקט, כמו הילה, וריח של בית. "אני אלך להביא סיר, את תקלפי דלורית. צריך עוד אחת, לשני סירים", היא פוקדת. "ואתה תביא סיר", היא צועקת לדניאל, העובד הצעיר שהמלון הצמיד לה. "הוא חייל בודד שעלה מרוסיה", היא מספרת, "אני מלמדת אותו מילים – במיה, קובה, כפרה, וגם קצת קללות", היא צוחקת. "גם גיסתי עובדת איתי לפעמים, היום נתתי לה חופש".

שולה והדלורית. "צריך עוד אחת, לשני סירים" (צילום: הדס יום טוב)

המטבח הכורדי, היא מסבירה, הוא מטבח מאוד עדין. "הוא מאופיין בכל מה שקשור לחיטה, בכל צורות הטחינה – קובה, ג'ריש, בורגול, הכול מהאזור הזה. חיטה זו הפחמימה העיקרית שהייתה, לכן עשו ממנה הרבה מאוד דברים".

זה מטבח מאוד מאוד עשיר, היא מסבירה. "הרבה רטבים, מרקים, ירקות מבושלים ומטוגנים, מאפי לחם כאלה, הרבה מאוד ממולאים. כורדים אוהבים למלא דברים. קובה זה מאכל מאוד בולט בעדה, שפטא (קציצות בשר עם בורגול), יפרח (ירקות ממולאים). הוא מאוד דומה למטבח הטורקי, הארמני והעיראקי".

"בחיים שלי לא קניתי עוף מהסופר"

את עצמה היא מגדירה "אדם שמאוד מחובר לשורשים שלו. הילדים שלי גדלו על האוכל הכורדי, וגם אני, אבל אני מבשלת גם אוכל ישראלי, מכל העדות ומכל המטבחים. אבל אין מה לעשות, אין על קבב כורדי, קובה צהוב, החמין הכורדי עם העוף הממולא, מאכלים שמזכירים בית. מאכלים עם זיכרונות".

היא עושה סבב טעימות מהסירים, מתקנת תיבול, ומסבירה לדניאל איך להכין ציר עוף. "אני אוהבת להכין גם את הבסיס מאפס. אם הייתי יכולה לטחון את החיטה, הייתי עושה את זה. כמו שאמא שלי הייתה עושה. בחיים לא קניתי עוף מהסופר. וגם לא ביצים. תמיד לקחתי מהמושב. אבל עכשיו אין ברירה. זה שונה מהמטבח של הבית. אבל זה מטבח ואני מסתדרת. אני לא יכולה לשנות את המציאות. מה שנותר זה להמציא את עצמי מחדש, שוב".

שולה מתבלת. "ובלי כמון" (צילום: הדס יום טוב)

שולה והירק. "המטבח הכורדי זה לא כמו מטבחים מזרחיים אחרים. הוא יותר עדין. התיבול העיקרי הוא ירק" (צילום: הדס יום טוב)

"תביא במיה ותכין מרק לקובה במיה", היא אומרת לדניאל. "מה זה במיה?" הוא שואל. "החלזונות הירוקים האלה", היא עונה וצוחקת. "ואיך מכינים קובה במיה?" הוא שואל בתמימות. "הכי פשוט. דלורית, בצל, במיה, הרבה ירק, תבלינים והרבה אהבה", היא עונה. "ובלי כמון", היא מדגישה. "המטבח הכורדי זה לא כמו מטבחים מזרחיים אחרים. הוא יותר עדין. התיבול העיקרי הוא ירק".

לפופ-אפ של סוף השבוע הקרוב, היא מסבירה, צריך להכין שלושה סוגי קובה (כולל צמחוני וטבעוני), שני מרקים, סרמלה (כרוב ממולא), בצל ממולא, יפרח (עלי גפן ממולאים), קציצות בקר ברוטב פלפלים, פלפלים ממולאים, וכמובן מעמולי תמרים לקינוח. "עכשיו אתה שלי, אני קובעת עליך, לא השף", היא אומרת לדניאל. "בואו נכין עוד איזה מרק אחד, שיהיה, וגם זהו".

מה זה "וגם זהו?"
שוב היא צוחקת ומספרת, תוך קילוף דלורית בסכין גדולה: "כשהייתי גננת במצובה, שנה אחת הגיעה אליי ילדה קטנטונת, שלא ידעה כל כך לדבר. בארוחת צהריים בגן, כל ילד היה צריך לבחור לפחות שתי מנות, לבוא לסייעת ולהגיד מה הוא רוצה. הילדים לימדו אותה את המילה 'וגם', שהיא צריכה להגיד שהיא רוצה את זה וגם את זה. היה מגיע תורה והיא הייתה אומרת: 'אני רוצה שוויצל (שניצל), וגם שיפס (צ'יפס), וגם תינס (תירס), וגם זהו'. מאז זה נדבק בגן, ומאז זה נדבק אליי. הילדה הזו צריכה להיות היום בת 35".

"בבית של ההורים אסור היה להתלונן"

"אני צברית אבל אני כורדייה", מגדירה גלעדי את עצמה, וכמו שנהגה באירוח בביתה, היא מספרת במטבח, בקצרה, את סיפורה המשפחתי. "זה סיפור ארוך, הוא בדרך כלל לוקח לי שעה, 50 דקות במקרה הטוב. מסכנים", היא צוחקת. "אני יודעת לספר על המשפחה שלי מסוף שנת 1800".

גלעדי היא הצעירה מ-15 אחים ואחיות, משתי נשים שנשא אביה, שהיה משושלת רבנים גדולה בכורדיסטן. גלעדי היא היחידה שנולדה בארץ, במעברת בן זכאי ליד רחובות, לאחר שמשפחתה ברחה מכורדיסטן מעט אחרי קום המדינה. אף שנולדה בארץ, היא מדברת כורדית על בוריה, "אבל כורדית של יהודים".

מהמעברה הועברה המשפחה למושב אלקוש בגליל המערבי, 3 ק"מ בקו אווירי מגבול לבנון. "לא היה פה פשוט בשנות ה-50. אבל ההורים שלי היו ציונים, הם חיכו לעלות לארץ. אסור היה להתלונן. על הכול היה צריך להגיד תודה לאל. המדינה לא חייבת לך שום דבר, רק את חייבת לה".

שולה טועמת. "את מקבלת שכר הרבה יותר גדול כשאת נותנת מהלב. זה מה שמייצר שפע" (צילום: הדס יום טוב)

את האהבה לבישול ולמטבח היא קיבלה מחמותה. "תמיד אימא שלי והסבתות שלי בישלו, ותמיד אהבתי אוכל כורדי. אבל חמותי, לא היו דברים כאלה בחיים. היא הייתה מבשלת כל הזמן ולכולם. בלי כסף, ככה, מהלב. לחתונות, לשבתות, לכל העולם ואישתו, לכל מי שצריך. ובעקבותיה, גם אני בישלתי. ממנה גם למדתי לא לעשות מסחרה. את מקבלת שכר הרבה יותר גדול כשאת נותנת מהלב. זה מה שמייצר שפע".

אביה של גלעדי נפטר כשהייתה בת 8, וב-1969, כשהייתה בת 16, משפחתה הייתה בין 13 המשפחות הכורדיות מאלקוש שהקימו את מושב שתולה, כ-600 מטרים מגבול לבנון, ממש על הגדר. בשתולה היא פגשה את בעלה, דוד, שהיה חייל שהגיע למושב. הם התחתנו ובנו את ביתם, שבו גידלו את ארבעת ילדיהם וחמשת נכדיהם; הבית שבו איבדה את בעלה, שנפטר לפני כשנה וחצי משבץ מוחי; הבית שבו חיה 55 שנה ומעולם לא עזבה, עד לפני עשרה חודשים.

את העסק "שולה משתולה" פתחה לפני 10 שנים, אחרי 33 שנים כגננת בקיבוצים ומושבים בגליל. "מאוד אהבתי להיות גננת", היא אומרת, "אבל בדיוק ככה רציתי לעזוב. כשאני למעלה, כשכולם אוהבים אותי, לא אחרי שכבר נשחקתי. היו לי עוד חלומות להגשים, וזה כבר בער בי. עדיין יש לי עוד הרבה חלומות".

אילו דברים את עוד חולמת?
"אני כותבת. בחודשים האחרונים אני מוצאת את עצמי כותבת המון. באתי עם שלוש מחברות כאלה גדולות, קניתי חדשות, ועכשיו הן כמעט מלאות. אני כותבת את כל המחשבות, הרגשות, החוויות של המצב. יום אחד אולי ייצא מזה משהו. בינתיים יש קובה", היא צועקת בקול, ושוב צחוקה מתגלגל בין סירי המתכת.

"התאהבתי בתל אביב"

6 באוקטובר היה עבור משפחת גלעדי יום חג. "דוד היה קצין בשריון, לחם במלחמת יום הכיפורים, ועד גיל 50 הוא היה במילואים. ב-6 באוקטובר היה אירוע 50 שנה למלחמת יום הכיפורים, והיינו בטקס של השריון בלטרון. היינו שם כולנו, כל הילדים וכל הנכדים שבאו לשמוע בלייב על הסבא שלהם". לאחר האירוע היא התארחה בביתה של בתה, פזית, במושב הושעיה שבעמק יזרעאל, ולא נכחה בשתולה בבוקר 7 באוקטובר. המושב פונה באותו יום. היא נשארה חודשיים אצל בתה, ואז עברה להתגורר במלון רויאל ביץ' בתל אביב, שבו היא נמצאת עד היום.

"'לך לך מארצך ממולדתך ומבית אביך' זה העונש הכי קשה שקיבל אברהם. וזה מה שקורה לנו עכשיו", היא אומרת. "אין משהו שאני מתגעגעת אליו כמו לבית שלי. אני מתגעגעת לראות אנשים מתפעלים ממנו. לארח בו. לראות אנשים בוכים, צוחקים, מתחברים. אנשים לא באים לשם רק בשביל לאכול, כי אוכל טוב יש בהרבה מקומות. כשמגיעים אליי, קורה משהו אחר לגמרי. זו חוויה של כל החושים".

ולמרות הגעגוע, את מה שקרה לה בתל אביב היא מתארת כ"מטורף": "פתאום אני סלבריטי", היא אומרת, ושוב צוחקת את הצחוק האופטימי שלה. "אני פוגשת כל מיני אנשים שבחיים לא הייתי מגיעה אליהם. ויש פה מגוון מאוד גדול של אנשים. והתאהבתי בה".

במה התאהבת?
"בחיים לא גרתי בתל אביב. באתי לבקר, באתי לבתי מלון לפעמים, באתי להצגות או לטיול, אבל זהו. זה מה שחוויתי, ואת כל מה שאומרים על תל אביב ועל תל אביבים. בחודשים האחרונים, חוויתי את תל אביב בצד הכי אנושי, הצד היפה שלה, הכי יפה של האנושות.

שולה והסירים. "הבנתי שאני שולה משתולה בכל מקום. אין לי מטבח, אמצא מטבח" (צילום: הדס יום טוב)

"פה בקרלטון, למשל, יש משהו הרבה יותר עמוק ממחווה לשולה משתולה. ברור להם לחלוטין שאנחנו במציאות אחרת. הם ממשיכים לקבל פה תיירים ואנשים, כמה שאפשר וכמה שיש, אבל הם סנכרנו את זה לגמרי לתוך המלחמה. לתוך המפונים, לתוך המצב החברתי. מעורבים פה – חיילים, משפחות, מפונים, עסקים מהצפון ומהדרום. פשוט יש פה אי-אדישות למה שקורה במדינה, בצורה מאוד טבעית ומאוד פשוטה. זה לא מובן מאליו".

את מרגישה בבית?
"כמה שאפשר. אבל ברור שלא לגמרי. החיים בתל אביב שונים. הם אינטנסיביים מאוד, הם מאוד מעניינים ונורא כיפיים. זה בעיקר המון נוחיות והמון הנאה. ויש ים. אבל אני לא צריכה את זה, לא במסה הזו. זה יותר מדי. אני מרגישה שיש פחות משמעות. וכמובן, בבית מלון זה קשה. יש לך את החוקים שם, אין את הקפה שלי. לעשות לעצמך את ההרגלים שלך. זה משהו שצריך אותו. מה שמציל אותי זאת העשייה, את זה יש לי. יש לי אותי".

מה זאת אומרת?
"הבנתי שאני שולה משתולה. וזה מי שאני בכל מקום. אין לי מטבח, אמצא מטבח. אין לי אנשים, אמצא אנשים. אין לי לקוחות, אמצא לקוחות. חשוב לי להישאר חיונית ושמחה, זה בעיקר בשביל זה. אם אשב בלובי ואתמרמר על מר גורלי לא ייצא לי מזה שום דבר".

"אני לא מחפשת אשמים"

תחזרי לשתולה?
"בטח. קודם כול, שולה מתל אביב זה לא חרוז", היא שוב צוחקת. "אבל ברצינות, אני לנצח משתולה. זה הבית שלי. זה ייקח זמן, אני יודעת, אבל אחזור. כמובן, כשיחזור הביטחון. אבל הוא יחזור. אני גם אופטימית כי אני יודעת שתהיה לי מלא עבודה כשאחזור לעסק שלי. כל תל אביב תבוא אליי. אני חושבת שהתאהבתי פה באנשים והם התאהבו בי".

איך את כזו אופטימית?
"אני מכירה את ההיסטוריה של עם ישראל טוב מאוד. חייתי אותה, חייתי בשתולה ב-1967 וב-1973 וב-1982 וב-2006. אני סומכת על הצבא, וגם על המנהיגים שלנו, לא משנה מי הם, מימין ומשמאל, גם כשאני לא מסכימה איתם ויש לי ביקורת עליהם, ויש, תמיד האמנתי שבסוף הם אנשים, ובסוף הם חושבים על טובת מדינת ישראל".

את היחידה ששמעתי את זה ממנה בכל התקופה הזו.
"אני לא מחפשת אשמים. ואני חושבת שכולנו 'הרווחנו' את המצב הזה ביושר. כולנו יצרנו אותו. אבל אני סומכת על עם ישראל, שיודע לתקן. מכל משבר צומחים בסוף. המשבר הזה הוא מאוד קשה, הוא מאוד חזק, הוא מאוד גדול, והוא יהיה ארוך.

"מה שכן, צריך להבין שגם אחרי המלחמה הזו, וגם כשיהיה פתרון ונחזור הביתה, נהיה מוקפים באויבים. וכשנחזור, נבין שנפגענו בעיקר כלכלית. ואם המדינה לא תבין את זה, יהיה מאוד קשה להישאר שם".

מה הדבר הראשון שתעשי כשתחזרי הביתה?
"אחרי שהוא יהיה מתוקן, אני הולכת לחדש את כל החצר והגינה שלי. כל בוקר אני חושבת על הפרחים שלי, העציצים שלי. היו לי צמחים ותיקים שמטפסים על השער ועל הכדורסל של הילדים. אני הולכת לחדש את התשתית שם, וגם את הבוסתן מאחורה. העצים אולי שרדו, כי עצים שורדים. אבל הפרחים? הם לא קיבלו מים כבר 10 חודשים. אבל עם הזמן הם יחזרו. בדיוק כמוני".