המועמדים נבחרו, והמרוץ לבית הלבן נפתח באופן רשמי. לקראת הוועידה הדמוקרטית בשיקגו שתיערך השבוע ותיתן את יריית הפתיחה הסופית, זה זמן טוב לעצור, להתעלות מעל לדיווחים השוטפים על "מה הוא אמר" ו-"עם מי היא נפגשה", ולאפיין כמה מגמות שילוו את הקמפיין הנוכחי של טראמפ-וואנס מול האריס-וולץ.

1. השמאל בעלייה

זו הפעם הראשונה מזה זמן רב – אולי מאז מלחמת העולם השנייה – שכל ארבעת המועמדים של שתי המפלגות הגדולות, הן המועמדים לנשיאה או לנשיא והן המועמדים לסגן, הם אנשי שמאל כלכלי.

על העמדות השמאליות של האריס הרחבתי בעבר, בראשן תמיכתה בביטוח בריאות אוניברסלי (Medicare for All) ובהשקעות בבינוי ציבורי. וולץ הוא סמן שמאלי של המפלגה בכל הקשור באג'נדות חברתיות, ונודע בעיקר בזכות הרחבת מעטפת הרווחה בבתי הספר, מסבסוד ארוחות ועד חיוב בתי הספר להנגיש מוצרי היגיינה נשית (וראו סעיף 3).

אבל גם טראמפ וגם וואנס שברו את המסורת הרפובליקנית הוותיקה של תזות כלכליות ניאו-ליברליות: טראמפ יכול לנסות למתג את האריס או וולץ כאנשי שמאל כלכלי ככל שירצה, אבל כנשיא הוא פעל – לא דיבר, פעל – לחזק תעשיות גוססות כמו פחם, להגביל סחר חופשי ע"י מכסים, ולחזק איגודי עובדים על ידי הקשחת תנאים בהסכם הסחר USMCA (שהחליף את NAFTA המשוקץ, שגיבש הנשיא קלינטון), וכל זאת לצד הרחבה פיסקלית והגדלת הגירעון.

נכון, טראמפ אמנם העביר רפורמת מס שהיטיבה גם עם עשירים, אבל בינו לבין גיבור המפלגה רונלד רייגן ("המילים המפחידות באנגלית הן 'אני מהממשלה ואני כאן כדי לעזור'") פעורה תהום. וואנס נמצא עוד לשמאלו של טראמפ, עם התנגדות מוצהרת להעלאת גיל הפרישה או קיצוץ בביטוח הלאומי, סירוב להצביע בעד ביטול האובמה-קר, ומנגד תמיכה בחיזוק נוסף של איגודי העובדים ובהרחבת מדינת הרווחה.

2. הניצים ברחו מהכלוב

עוד פנייה "שמאלה" היא בתחום המדיני: לראשונה מאז המלחמה בטרור, כל ארבעת המועמדים של שתי המפלגות הגדולות לא הצביעו בעד המלחמה בעיראק. אם בעבר מועמד לנשיאות היה מתגאה בעבר קרבי מפואר, כמו הסנאטור ג'ון מקיין, או במעורבות בחיסול בן לאדן כמו שרת החוץ הילארי קלינטון, היום שני המועמדים עם העבר הצבאי שירתו בתפקידים שהם בין תומכי לחימה לעורפיים. וואנס אמנם שירת בעיראק אבל היה כתב צבאי, בעוד וולץ היה בעיקר במשימות משמר לאומי ברחבי ארה"ב. שניהם לא ראו שדה קרב מעולם.

הזירה הבינלאומית בוערת לנוכח המלחמה במזרח התיכון, המלחמה באוקראינה והמתיחות הגוברת בים סין, אבל הזירה הפנים-אמריקאית מאותתת לפוליטיקאים שלה שהיא רוצה פחות מעורבות בינלאומית בעולם, ולא יותר. מ-2008 ועד ימינו, בכל מערכת בחירות ניצח המועמד היוני, זה שנתפס כמי שיסבך את ארה"ב פחות. גם אם לא ניתן לנבא על בסיס הכלל הזה, הוא בהחלט עשוי להשפיע על אסטרטגיות הקמפיין.

3. "המפלגה הנורמלית"

להאריס היו הרבה סיבות לבחור בוולץ כסגנה, עליהן יפורט בהמשך. אחת מהן היא יכולתו לתאר מדיניות מעוררת מחלוקת בארה"ב כעמדה שפשוט מבוססת על 'היגיון פשוט', common sense. "לדאוג שילדים יוכלו ללמוד עם בטן מלאה זה לא רדיקלי", אם להתייחס ליוזמת הדגל שלו כמושל מינסוטה, או "לדאוג שנערות שמתקשות לרכוש טמפונים יוכלו לקבל אותם בחינם בבית הספר ,וכך לא להפסיד לימודים, זה לא רדיקלי".

אסטרטגיית הקמפיין הכי יעילה של הדמוקרטים תהיה למתג את עצמם כ"מפלגה הנורמלית", בוודאי מול "הרפובליקנים המוזרים", כפי שטבע וולץ עצמו. בסוגיות כלכליות אמור להיות לדמוקרטים יחסית קל (כאמור, יש סיבה שגם הרפובליקנים מאמצים מדיניות כלכלית מתערבת יותר), אבל האתגר האמיתי יהיה למסגר את עמדותיהם בסוגיות חברתיות – ובראשן הלאומיות, האמונה והמשפחה (שלושת ה-F) כעמדות שמבוססות על common sense.

טיפולים להתאמה מגדרית הם דוגמה טובה. כמושל, וולץ חתם על חוק שאוסר על המדינה להתערב בטיפולים כאלו בקרב קטינים, ומתיר את הסמכות בידי ההורים וההורים בלבד. וולץ מציג את עמדתו שמי שמבקש להרחיק את המדינה מהחלטות אישיות שצריכות להתבצע בחיק המשפחה, לכאורה עמדה 'רפובליקנית', אך יריביו מימין יתקפו אותו כמי שמותיר את הילדים המבולבלים ואת ההורים חסרי האונים מול השפעות ואג'נדות זרות, ודווקא ידרשו התערבות של המדינה במטרה להגן על אזרחים מפני טעויות שהם עלולים להביא על עצמם.

4. שלושת ה-Is

ובכל זאת, ולמרות המומנטום החיובי מאוד של האריס, טראמפ הוא עדיין המועמד המוביל – יש לו יותר נתיבים להגיע ל-270 אלקטורים, בסיס הבוחרים שלו נאמן, שום שערורייה לא דבקה בו, ובעיקר, סקר אחרי סקר מראה ששני הנושאים שהכי משמעותיים לבוחרים במערכת הזו, יוקר המחיה וההגירה, הם נושאים שהציבור מעריך שטראמפ יטפל בהם טוב יותר מהאריס.

אם מצרפים את מלחמת התרבות – המאבק על שלושת ה-F – ליוקר המחיה ולהגירה, מקבלים את שלושת עמודי התווך של האג'נדה הרפובליקנית לקמפיין, שניתן לתארם כשלושת ה-Is: אינפלציה (inflation), הגירה (immigration) וזהות (identity). המשותף לשלושתם, מעבר לאות הראשונה, הוא תחושת האיום שהם מציבים על האזרח הממוצע: האיום הכלכלי על היכולת לשים אוכל על השולחן, האיום על הביטחון האישי שנגרם בעקבות זרימת מהגרים, שלכאורה מביאים איתם פשיעה וסמים, והאיום על הזהות האמריקאית. אלה בדיוק שלושת הנושאים שהביאו את טראמפ לבית הלבן ב-2016, ואפשר לסמוך עליו שהוא יעשה כל מה שהוא יכול כדי לשחזר את ההצלחה.

5. בעיית האנטישמיות של הדמוקרטים

לדמוקרטים יש בעיית אנטישמיות. לא כי ההחלטה לבחור בוולץ על פני ג'וש שפירו נבעה אך ורק מכניעה לבייס הפרוגרסיבי (היו שיקולים נוספים, מחשש מהפופולריות של שפירו ועד העדפת וולץ ה"עממי"), ולא כי אין שנאת-ישראל ושנאת-יהודים בחלקים של שולי המפלגה (יש, גם אם לעתים חלקם מנופח בתקשורת).

בעיית האנטישמיות של הדמוקרטים היא בעיה אפיסטמולוגית – הם לא מבינים למה מאשימים אותם באנטישמיות. פוליטיקאים, עיתונאים ופרשנים המזוהים עם המפלגה משתמשים בטיעונים לגופו של אדם ("המועמדת הדמוקרטית נשואה ליהודי", "יש שישה חברי קבינט יהודים", "מנהיג הרוב בסנאט יהודי") בתור מענה להאשמות שהן לגופו של עניין.

בקרב יהודים אמריקאים, ואני שומע את זה משורה של קהילות שאני משוחח איתן מרחבי ארה"ב, כולל ממעוזי הפרוגרסיביות האמריקאית, קיימת תחושה אמיתית שהדמוקרטים לא עומדים לצידם מספיק מול האנטישמיות. זה פחות עניין של תמיכה בישראל והאם היא מַסְפֶּקֶת, אלא התגובה המגומגמת של המפלגה שמתיימרת להגן על חירויות הפרט ועל מיעוטים למחאות בקמפוסים, להתנכלויות לקהילות יהודיות, להדרה של יהודים מקואליציות מיעוטים. כך גם עם קמפיין Genocide Josh האכזרי שנוהל נגד מושל פנסילבניה שפירו, למרות שעמדותיו ביחס למלחמה לא היו שונות מהותית מאלו של קלי, בוטג'ג', וולץ או באשיר.

הבחירה בוולץ על פני שפירו הוסיפה עוד קיסם למדורה. לא בטוח שזה מה שישבור דפוסי הצבעה בני עשרות שנים שבהם יהודי ארה"ב מצביעים לדמוקרטים, לרוב בפער של 2:1, לעתים אפילו יותר. ברוב הקהילות היהודיות, בוודאי הלא-אורתודוקסיות, שוררת הסכמה על כך שטראמפ "רע לאמריקה" ושהרפובליקנים נותנים מקום לאנטישמיות לא פחות מהדמוקרטים. אבל בשעה שאנטישמיות "לבנה" המבוססת על גזע ומוצאת מקום בחוגי הימין הקיצוני זוכה לטיפול מהיר מצד גופי אכיפת החוק, אנטישמיות "אדומה" המבוססת על מעמד ומוצאת מקום בחוגים פרוגרסיביים מסוימים, לעתים נתקלת ביד רכה.

אם האריס, וולץ והדמוקרטים רוצים לשמור את בסיס התומכים – ולא פחות חשוב, בסיס התורמים – של יהודי אמריקה, הם יצטרכו לשנות את האופן שבו הם מדברים על בעיית האנטישמיות שלהם, ולא רק להסתתר מאחורי הג'נטלמן השני, ואולי הראשון.