העסק: "אוכל גלילי", קייטרינג והפקת אירועים, ממוקם בראש פינה. בעלים: סמדר צונג (49). מספר עובדים לפני המלחמה: 3–15, לפי גודל האירוע. היקף פעילות כיום: 10%.  

"אני זה העסק והעסק הוא אני", אומרת סמדר צונג, בת זוג לגיא ואמא לשישה שהגדול מהם בן 30, והצעיר בן 17. את העסק לקייטרינג והפקת אירועים היא מפעילה מהמטבח ששימש את המסעדה המיתולוגית "גינת המטבח", שהפעילו אימה אמירה רובין ובן זוגה מארק את בבית האבן הגלילי שבו גדלה. צונג חותכת גבינה צ'רקסית מחלב עיזים שגובנה במקום ומגישה אותה עם קרקרים, עגבניות מהגינה ובזיליקום טרי. "זה הקרקר הגלילי המקורי, המתכון של אמא", היא מספרת. 

"אני וגיא היינו זוג צעיר, חוזרים בתשובה, והתגוררנו בצפת", צונג ממשיכה לספר. "הוא עבד כאב בית בישיבה ואני גידלתי את הילדים. בישול היה מרכזי בחיים הקהילתיים שלי כבר אז. כל הזמן בישלתי: לישיבה, ליולדות, לאירוע שבע ברכות".  

מאוכל לבר מצווה – לאירועים של 300 איש 

לפני 15 שנה החליטו לשנות כיוון: גיא הלך ללמוד וסמדר הקימה את העסק. "עשיתי קורס במרכז לטיפוח יזמות. עוד הייתי מאוד 'דוסית' ולא ידעתי בכלל מה זה פייסבוק. בהתחלה בישלתי מהבית לבר–מצוות בצפת, עשיתי שיתופי פעולה עם רבנים שמעלים לתורה, ועם מרכז 'בשביל הלב' בצפת שעורך מפגשים סביב מורשת הרב שלמה קרליבך. בישלתי והפקתי ארוחות לקבוצות. עם השנים העסק הלך והתפתח, והתחלתי לעשות גם חתונות ואירועים של 300 איש". 

האהבה לאוכל ולבישול, לדבריה, עוברת במשפחה. "זה מאוד התחבר לי לחיים היהודיים, לסיפורים של אמא על סבתא שלי, שהגיעה לארץ בשנות ה-20 והייתה מארחת את כל בית הכנסת והקהילה שלה. גדלתי במשפחה של בשלנים". לפני חמש שנים העסק צמח כל כך, עד שצונג לא יכלה להמשיך לבשל מהמטבח הפרטי בבית, ועברה למטבח הגדול שצמוד לבית האבן הישן של אמה בראש פינה. 

סמדר צונג. "כל הזמן בישלתי: לישיבה, ליולדות, לאירוע שבע ברכות" (צילום: סוניה גרשפט)

"לפני המלחמה הייתי על פסגת האולימפוס", היא מספרת, "היינו באירועים כל הזמן: שבתות חתן, חתונות, הזמנות חודשים ארוכים מראש. הפקתי ובישלתי לחתונה ענקית, ממש פה בראש פינה, באחד הבתים ליד העסק. זה היה האירוע הגדול והמושקע ביותר שהרמתי בחיי".  

"להאכיל זה הקשר שלי עם העולם, המלחמה ניתקה אותי מהקשר הזה" 

כשפרצה המלחמה, התחילה לבשל לחיילים. "חברה פתחה פייבוקס לתרומות לכיסוי העלויות של המוצרים. עשיתי את זה במשך שלושה חודשים. מאז בעצם כמעט שאין לי עבודה. ניסיתי לעשות מכירות קטנות של מאפים, אבל זה לא ממש עובד. גם קשה לפרסם את העסק בתקופה הזו, להזמין אנשים לעשות חגיגות. העסק שלי קשור בשמחות, ועכשיו אני עושה אוכל לשבעות. מבשלת ובוכה. זה גם חשוב, אבל ברור שאני לא יכולה לקחת על זה מחיר מלא." 

העסק מתבסס על אירוע גדול של 70-200 איש ועוד אירוע קטן, בכל שבוע. לדבריה, מאז שפרצה המלחמה, לפעמים אין אירועים בכלל במשך שבועיים. היא מספרת בצער ש"גם הלוקיישנים הגליליים שבהם הייתי עושה אירועים כבר אינם פעילים".  

המשבר העסקי מורגש גם ברמה הרגשית. "גדלתי באווירה שבה אוכל הוא אינטראקציה עם אנשים, ולהאכיל זה הקשר שלי עם העולם", היא מספרת, "מבחינתי המלחמה ניתקה אותי מהקשר הזה ואני לבד בחושך. זר לא יבין".

"נראה שהפכנו להיות הגבול. במקום מטולה – זה אנחנו" 

בן זוגה של צונג הוא עובד סוציאלי בצפת, ממלא מקום מנהל מחלקת הרווחה. במסגרת עבודתו הוא מלווה נפגעי נובה ומשפחות שכולות. ילדיה משרתים במילואים, והראש מתקשה להיות פנוי. "אנשים לא יודעים שאנחנו לא מקבלים שום פיצוי על הנזקים הללו. זה מרגיש שאין עתיד. הילדים שלי הם אלה שעוזרים לי היום, וזה פשוט מטורף. בכסף של המילואים הם צריכים לעזור לאמא שהעסק שלה מושבת".  

"אני יכולה פשוט לבכות מתסכול וזעם כשאני רואה עסקים קורסים", היא מוסיפה, "אבל לא נעים לי להתלונן כשאני רואה את החברות המפונות שלי, שגם בית אין להן. קשה לי לקטר כשיש אנשים שמפונים מהבית שלהם כבר חודשים ארוכים, אבל בכל פעם שדלת נטרקת, הלב קופץ".

"נראה שהפכנו להיות הגבול. במקום מטולה – זה אנחנו", צונג אומרת, ומוסיפה שכשהיא מגיעה למרכז, היא מרגישה שהגיעה מיקום מקביל. "הבת שלי משרתת בצבא, וביקשה לצאת בחמישי כדי להצליח לעשות סידורים לפני שבת. המפקד שלה אמר לה שהוא לא מבין מה הבעיה וראש פינה זה ליד חיפה. אנשים במרכז לא יודעים איפה אני נמצאת. אני מבינה שבשביל אנשים במרכז, מי שאין להם קרוב משפחה מדרגה ראשונה במילואים, פשוט ממשיכים בשגרה. אני מבינה שאנשים מחפשים אסקפיזם מאזור פרדס חנה ודרומה. כשאני נוסעת לחברים, אני רואה שהחיים שם יפים". 

ניתן ליצור קשר עם סמדר צונג בדף הפייסבוק או בטלפון: 050-5590597