העסק: פשוטעץ, מנסרה, בית מלאכה ועסק לבנייה חוץ-ביתית מעץ, בקיבוץ מעיין ברוך. בעלים: אפיק כספי. מתי הוקם: 2016. מספר עובדים לפני המלחמה: 5. היקף פעילות כיום: 10%-20%.

"אם יש אזעקה, צריך ללכת ליד הקיר שם ולהתיישב", אומר אפיק כספי, בן 39, במשרד של מנסרת 'פשוט עץ' בקיבוץ מעיין ברוך, קצת פחות מקילומטר בקו אווירי מגדר הגבול עם לבנון. "אין לנו מרחב מוגן, וכבר היו כאן ימים לא נעימים".

למעיין ברוך הגיע מבת ים – "אחלה קיבוץ, עם אידיאולוגיה אחרת", הוא מתלוצץ. כבר 15 שנים הוא מתגורר בקיבוץ עם זוגתו ושלושת הילדים: בת 5, בן 8 ובן שנה. הקטן התפנה מהבית בגיל חודשיים בלבד.

כספי ומשפחתו מפונים מהיום הראשון למלחמה. תחילה נדדו בין קיבוצים באזור ים המלח, עד שהקיבוץ התארגן על שהייה קהילתית במלון בכינר גליל שעל שפת הכינרת. "בינתיים אני מגיע לפה כמעט כל יום לעבוד", אומר כספי, "לפעמים, אם יש אירוע חריג בלילה, חיסול או משהו כזה, אני לא מגיע, אבל משתדל להגיע כל יום". בימים אלה המשפחה מתארגנת למעבר לקיבוץ קלי"ה, קרוב להוריה של אישתו, כדי לפתוח שם את שנת הלימודים. "אני אצטרך לחלק את השבוע שלי בין שני הקיבוצים, ולראות את הילדים בסוף השבוע".

"כל ההזמנות הוקפאו, וגם אנחנו פחדנו להגיע"

כספי הוא עצמאי בתחום הבנייה והשיפוצים מ-2011. ב-2016 התמקצע בטכניקת נגרות-חוץ מסורתית שמכונה "טימבר-פריים". "אנחנו בונים בתים, גגות ופרגולות מעץ בלי ברגים ובלי פרזול, רק עם מפרקים ומחברים מאוד מתוחכמים, באמצעותם הקורות משתלבות האחת בשנייה. הכול נעשה בעבודת יד", הוא אומר בגאווה. את כל קורות העץ הם מכינים במנסרה הייחודית ובבית המלאכה שהקים במעיין ברוך, מעמיסים אותם על משאיות ונוסעים להרכיב בבית הלקוח.

"אנחנו משרטטים כל מבנה, מתכננים את כל הרכיבים במדויק לפי המידות, בונים דגם מוקטן ואז מכינים חלק חלק באופן ספציפי. זה דורש דיוק ברמת המילימטר כדי שיתחברו נכון זה לזה. ללקוח אנחנו מגיעים עם כל החלקים, כמו פאזל, ככה שאנחנו לא צריכים לנסר וללכלך לו בחצר. בשביל החיתוכים הייחודיים, יש לנו בנגריה כלים מיוחדים שאין בשום מקום אחר בארץ, ולכן העבודה חייבת להיעשות מכאן".

לפני המלחמה עבדו בעסק חמישה עובדים. חלקם התפנו ויצאו לחל"ת, חלקם התגייסו למילואים. רק אחד מוכן לסכן את עצמו להגיע לעבוד עם כספי מדי יום. כספי: "כמובן שזה הרבה יותר קשה להכין את הקורות ולבנות ככה, רק בזוג".

בששת החודשים הראשונים של המלחמה לא הייתה עבודה בכלל. "כל ההזמנות נעצרו, הוקפאו, וגם אנחנו פחדנו להגיע לכאן. חזרנו לעבוד לפני כשלושה חודשים. התחלתי לקחת עבודות בעיקר באזור שאליו אני מפונה בדרום רמת הגולן, אבל גם בדרום הארץ ובאזור עוטף עזה. אנחנו מנסים להרחיב אופקים ולהגיע למקומות שלא הגענו אליהם בעבר, אבל העבודות נכנסות יותר לאט".

הנגריה. "יש לנו כלים מיוחדים שאין בשום מקום אחר בארץ, ולכן העבודה חייבת להיעשות מכאן" (צילום: סוניה גרשפט)

כל יום עבודה נפתח בהערכת מצב. "לפני הנסיעה אנחנו מדברים, לראות אם היה משהו חריג בלילה. כל הדרך לפה יש חשש ודופק מואץ. לא יודעים איך יראה היום. נוסעים ומתפללים שהכול יעבור בשלום. כשמגיעים מתחילים לעבוד ומעט נרגעים. הכלים מתחילים לפעול, הרעש, הקצב. לאט לאט שוקעים בעבודה ולא חושבים על הסכנה".

פתאום אזעקה. רצים לפינה ונשכבים על הרצפה. מתעדכנים אם מדובר בכלי טייס עוין או ברקטות, ולפי זה ממשיכים. "היו ימים שהיה בהם ירי רקטות וראינו את כל הכלים עפים באוויר והתקרה רועדת. פשוט ברחנו מפה ולא חזרנו כמה ימים", מספר כספי. "רק כשאני מתקרב לכנרת, אחרי שעברתי את כל הבסיסים הצבאיים בדרך דרומה, הלב והנשימה חוזרים לקצב רגיל".

איך מחזיקים מעמד?
"נושמים עמוק, ומבינים שחייבים לעבוד. זה העסק שלי שבניתי במו ידי ואני חייב להחזיק אותו. אם אני לא אהיה פה, לא אענה לטלפונים, לא אקבל לקוחות, אז גם בעתיד אנשים לא ייקחו אותי."

המשפחה דואגת?
"המשפחה שלי לא אוהבת את זה שאני מגיע. אשתי מנסה לשכנע אותי להפסיק, אבל אני מרגיש שאין לי ברירה. להעביר את העסק למקום אחר זה בלתי אפשרי."

אילו הוצאות יש לעסק?
"הושקע המון כסף במקום הזה. בינתיים יש הוצאות קבועות שממשיכות לרדת. למזלי הקיבוץ בא לקראתי ועזר לי עם השכירות בתקופת המלחמה. זה הקל מעט, אבל יש תשלומים על סחורות שאני ממשיך לשלם עוד מלפני המלחמה: ביטוחים, שכר לעובדים, רואה חשבון, ארנונה, חשמל, הכול שממשיך לרדת. המדינה נותנת מקדמות, אבל לא בזמן, ולדעתי גם לא באופן שתואם את ההפסד".

"הילדים שלי חולמים לחזור למיטת הקומותיים שלהם"

לדברי כספי, "אנשים במרכז ממש מנותקים ממה שקורה כאן. החיים במרכז ממשיכים כרגיל, כשאנחנו עדיין תקועים בסוכות. הבית שלי יושב 400 מטרים מהגבול, מול כפר. זה בית 'מסומן' שמאוד מסוכן להגיע אליו, חשוף לירי RPG ונ"ט. הסוכה בחצר שלנו עדיין בנויה, והכל מתבלה ונהרס. אין איך או לאן להוציא דברים מהבית ואסור אפילו לפתוח בו חלונות. אני לא חושב שמבינים שיש ילדים שלא ראו את הבית כבר כמעט שנה. הילדים שלי רק חולמים לחזור הביתה למיטת הקומותיים שלהם".

הדיבור על המצב מעלה בו קושי. "כשחיים את זה מתרגלים איכשהו, אבל כשמדברים על זה, הכל צף. אי אפשר להמשיך ככה. אין לי כרגע יכולת להעביר את העסק, וקשה להאמין שיהיה בסדר."

על העתיד הם עדיין מתלבטים. קשה לו להאמין שהמשפחה תחזור למעיין ברוך בעתיד הנראה לעין. "כבר ברור שלא נחזור לפה. אנחנו לא רוצים מלחמה אבל כנראה בלי זה אי אפשר יהיה לרכוש ביטחון. אנחנו יודעים שיש כוחות שמתאמנים על כניסה למעיין ברוך. איך אפשר לחיות ככה?"

מצד שני, מה כן עושים, הם עדיין לא בטוחים. לא ברור לו אם ישאיר את העסק בקיבוץ בטווח הארוך, אבל כרגע, אין אפשרות להזיז אותו. "קהל הלקוחות המרכזי שלי הוא מהאזור הזה: עמק החולה, רמת הגולן. זה לא נתפס, זה לא הגיוני שאין לנו חיים. אני לא רוצה להיראות מסכן אבל באמת שזו לא רק הבעיה שלי, זו הבעיה של המדינה".

למרות הכול, כספי מתעקש לשמור על מידה של אופטימיות. "אנחנו בסך הכול רוצים לעבוד, ומחפשים לקוחות. אני מקווה שגם אנשים מהמרכז יראו את החשיבות של תמיכה בתעשייה המקומית מהצפון, ויזמינו אותנו לבנות עבורם".

ניתן ליצור קשר עם אפיק כספי בטלפון: 054-5274696 או במייל afikaspi@gmail.com