"הדור הצעיר בחברה הערבית הוא דור נואש, אין לו תקווה, אבל הוא לא רוצה לוותר על עתיד טוב יותר", כך טוענת ד"ר רג'דה אלנאבלוסי, מרצה בכירה וחוקרת במחלקה לעבודה סוציאלית, וממונה מוסדית על הסטודנט בחברה הערבית במרכז האקדמי רופין. ד"ר אלנאבלוסי ערכה בשנים האחרונות כמה מחקרים על התמודדות החברה הערבית עם האלימות בקרבה. הללו התמקדו בכמה קבוצות, בהן צעירים וצעירות בגילאי 18-28 וכן בקבוצת המבוגרים וההורים.

"המטרה הייתה להבין איך מתייחסים לבעיית האלימות והפשיעה, איך מסבירים את החמרתה, איך חווים את השלכותיה ואיך מתמודדים איתה", מסבירה אלנאבלוסי. "אלה שני דורות שונים. יכולתי לזהות את המשותף ואת הייחודי. הצעירים לא רוצים לוותר על העתיד שלהם. דור ההורים רוצה לגונן על הילדים, לשמר את המשאבים למען הדור הצעיר".

"הבית מגן, אבל המרחב הקהילתי הוא אלים ולא בטוח"

לדברי ד"ר אלנאבלוסי, האלימות והפשיעה המשתוללות ברחוב הערבי מעיבות על סיכויי ההתפתחות והמוביליות של הצעירים. רבים מקורבנות האלימות וממבצעיה באים מקרב הקבוצה הזו. אך הצעירים, אומרת אלנאבלוסי, "מצד אחד רוצים להתפתח, ומצד שני רואים את ההזנחה וההדרה. 'המשטרה לא עושה את עבודתה לא שומרת עלינו', היא מצטטת את אחד הצעירים, 'הם סוגרים תיקים. אם זה היה קורה בחברה היהודית הם היו תופסים את הפושעים. הם מפקירים אותנו ומאשימים אותנו'. הצעירים חשים חסרי הגנה".

לדבריה, לצעירים הערבים טענות גם נגד התקשורת, שלטענתם מתייחסת לאלימות כאל בעיה פנים-תרבותית, במקום להתייחס אליה כבעיה חברתית-לאומית. האלימות מיוחסת לאופי החברה הערבית ולא למצבה הסוציו-אקונומי וההדרה המבנית של המיעוט הערבי. "הצעירים רואים את היחס המתנשא של התקשורת. יש פער בין ההצהרות של המדינה לבין המעשים בשטח. הצעירים מייחסים זאת לרשלנות מצד מוסדות המדינה, אך גם לחוסר אחריות".

אך הדור הצעיר מפנה את ביקורתו גם פנימה. "הם דרושים גם אחריות פנים-חברתית – חברי הכנסת, אנשי הדת, בתי הספר, ואנשי מפתח", מפרטת אלנאבלוסי. "לדעת הצעירים, החברה הערבית צריכה להתארגן למנוע את האלימות, לצייד את הדור הצעיר בכלים ומיומנויות איך להתמודד עם משברים וקשיים, להעלות את המודעות להתמודדות עם משברים ולפתוח אופקים עבור דור העתיד.

"'מה שהורינו הכירו זה לא מה שאנו מכירים היום', מצטטת אלנאבלוסי. 'גדלנו בסביבה שמאוד טיפחה אותנו. הבית מגן, אבל המרחב הקהילתי הוא אלים ולא בטוח. כולנו חשופים ולא מוגנים. יציאה מכותלי הבית אל המרחב הציבורי הופכת כל אחד ללא מוגן. האחריות על הסביבה היא גם על המדינה ומוסדותיה. אנו לא מוותרים על הזכויות שלנו'.

"תפקיד המדינה הוא לתת זכויות בסיסיות, תפקיד הממשלה לתפקד כלפי אזרחיה ולראות בבעיית האלימות בעיה לאומית מדרגה ראשונה, שהשלכותיה הן על כלל החברה", אומרת אלנאבלוסי. "טיפול בבעיה בעיני הצעירים מצריך אחריות רחבה יותר גם מצד המדינה ומוסדותיה. זה מצריך להפסיק את היחס הגזעני והמדיר, ומחייב השקעה והגנה.

"יש להם שאיפה לעתיד יותר טוב. זה דור שחשוב לו לפרוץ את הדרך שלו, לממש את עצמו ולהיות בתפקידים מובילים בחברה. אך חשובה לו גם הנאמנות, השייכות לחברה, ולהמשיך להיות חלק מהקולקטיב אליו הם שייכים. החברה הערבית עוברת הרבה שינויים והצעיר רוצה גם לפלס את דרכו כיחיד. שני הדורות נמצאים בתהליך ומתקשים להכיל את השינוי".

לדבריה, הצעירים חסרי המעש משלמים את מחיר תהליכי השינוי. "הם חיים בסיכון, בסביבה אלימה המסכנת את העתיד שלהם. חסרי המעש נמצאים בשולי החברה – שקופים ובלתי נראים. במיוחד גברים נדחקים לשוליים ונגררים לאלימות. הצעירים רואים כאן בעיה חברתית שדורשת טיפול. יש ביקורת גם על מערכת החינוך בחברה הערבית ועל הזנחה בבתי הספר וחוסר ציוד בכלים והכוונה".

לצד הטענות המופנות אל הממשלה והחברה, הצעירים, לדברי אלנאבלוסי, מבקשים תפקיד בתיקון. "'אנחנו רוצים לסלול את הדרך הנכונה לממש את עצמנו ולהשתלב בתפקידים מובילים. זו הדרך לשינוי'", היא מצטטת אחד מהם, "לא נסכים להיות בשוליים".