העסק: "יופי של יפעת", מכון יופי בקיבוץ כפר סאלד. בעלים: יפעת בן-אליהו, קוסמטיקאית 22 שנה, עצמאית. מתי הוקם: 2016. היקף פעילות כיום: 60%.

"אני עושה פדיקור רפואי, מניקור, לק ג'ל, טיפולים קוסמטיים וטיפולי לייזר, הכול מהקליניקה שכאן בבית. העסק שלי זה החיים", מספרת יפעת בן-אליהו בקליניקה שלה בקיבוץ כפר סאלד שבגליל העליון. בחודשי המלחמה הראשונים היא נדדה לגבעתיים, משם לגינוסר ולחיספין שבדרום הגולן, עד שהחליטה לחזור הביתה ולהפעיל את הקליניקה.

"זה עסק שאת כולו בניתי בשתי ידיים"

לקיבוץ כפר סאלד היא הגיעה מצפת, אחרי מלחמת לבנון השנייה. "הייתה לי גם קליניקה בקריית שמונה, ותכננתי לגדול ולהתרחב. אבל בקורונה נאלצתי לסגור ולהתמקד בקליניקה הביתית שלי, כאן בקיבוץ".

בן-אליהו. "אם בעבר לא חשבתי לזוז מהצפון, היום זה כבר נמצא במחשבה" (צילום: סוניה גרשפט)

ערב המלחמה, הלקוחות הקבועות שלה הגיעו מכל האזור: דפנה, דן, הגושרים, שאר יישוב, בית הלל. "המון לקוחות היו מגיעות אליי מקריית שמונה בגלל המוניטין. זה עסק שאת כולו בניתי בשתי ידיים", היא מספרת. לדבריה, לפני המלחמה העסק "תקתק", מספר הלקוחות גדל אפילו בלי פרסום, רק מפה לאוזן. 

"בשבוע הראשון לא הצלחתי להירדם, מהפחד"

קיבוץ כפר סאלד לא נכלל ברשימת היישובים המפונים, אבל הקירבה לגבול ואיום הטילים הכריעו את בן-אליהו. בחודש הראשון של המלחמה היא ברחה עם הילדים לגבעתיים בעקבות המלצה של ראש המועצה. בהמשך שהו במלון נוף גינוסר למשך חודשיים, על חשבונם. "לא עבדתי. קיפאון כלכלי מוחלט ומצב נפשי קשה מאוד, עם ילדה בת עשר, מחוץ לבית, מכבסת ביד כאילו חזרתי בזמן לתקופה שאני לא מכירה", היא משתפת. מהמלון נאלצו להתפנות כשהוגדר למפונים בלבד.  

קיבוץ כפר סאלד אירגן מקום לתושבים שבחרו להתפנות בחיספין שבדרום הגולן. "אחרי יומיים שם הרגשתי שאני משתגעת", אומרת בן-אליהו. "לקחתי את הקטנה שלי, ואמרתי לה: 'תסתכלי לי בעיניים. אנחנו חוזרות הביתה. אני מבטיחה לך שאם משהו קטן ירגיש לי לא טוב, אנחנו הולכות מהבית'. בשבוע הראשון אחרי שחזרנו לא הצלחתי להירדם, מהפחד. נעלתי הכול הרמטית וישנתי עם קרש על הדלת ופלאפון ליד הראש". 

"אני שורדת בשינויים. לא יושבת רגל על רגל"

לאט לאט חזרו לקיבוץ עוד משפחות ובהן חלק מהלקוחות הנאמנות של בן-אליהו. "יצרנו איזושהי שגרה. לקוחות מהקיבוצים שלא התפנו פנו אליי לטיפולים. למרות שהייתי במצב נוראי, אמרתי לעצמי שעדיף לעבוד מאשר להישאר קפואה מול החדשות".  

מאז שחזרה, העסק פעיל בהיקף של 60% מההיקף המקורי. "אני שורדת בשינויים. אני לא יושבת רגל על רגל. אני עובדת קשה, משמרת את הקשר עם הלקוחות הנאמנות שלי. יש לי לקוחה שעזבה לתל אביב ועוד מגיעה אחת לחודש. אבל זה קשוח וזה לא סביר. קשה להאמין אבל הרבה לקוחות מפונות מקיבוץ דפנה לא מוותרות עליי ומגיעות לכאן במונית מהמלון בטבריה כדי להמשיך להגיע לטיפול אצלי. ברור שזו לגמרי הזיה".

"מצפה שהמדינה תיתן את מה שמגיע"

בן-אליהו עדיין מחכה לפיצוי על חודשי המלחמה הראשונים. "אני עוסקת מורשה, עסק מסודר. הגשתי מסמכים לפי מסלול המחזורים, אבל בינתיים לא קיבלתי שום דבר. כלום. מאז אוקטובר. זה הזוי. חברות שיש להן קליניקה בראש פינה דווקא כן קיבלו. 

"אני מצפה שהמדינה תיתן את מה שמגיע. לא רוצה יותר. כבר עשרה חודשים – כלום. אני מתקשרת אליהם והם מפנים אותי לאתר. פניתי לרואת החשבון שלי שאמרה שאין לה איך לעזור, זה לא תלוי בה. היא הרי לא זו שמחזיקה את הכסף. אבל שלא יהיה ספק: מע"מ הם לוקחים. בהתחלה ממש כעסתי. הייתי על הקצה. אחר כך אמרתי לעצמי: שחררי את זה. כשאני מדברת עכשיו אני כבר לא בוכה, אבל בחודשים הראשונים פשוט בכיתי. זה לא רק הפחד, זה גם על היכולת להתפרנס, על כל ההיבטים של הביטחון".  

עושה נשימות, נרגעת וחוזרת לעצמי

היום יום בקיבוץ כרוך בחרדה תמידית. בבית אין ממ"ד תקני עם דלת וחלונות ברזל, אלא חדר ביטחון קיבוצי ישן "של פעם", שבתוכו שוכנת הקליניקה הביתית. "כבר עשרה חודשים בכל פעם שיש אזעקה בזמן טיפול אני מתכווצת וכל הגוף שלי ננעל. הלקוחות כבר מכירות את זה. אני עושה נשימות, נרגעת וחוזרת לעצמי. גם כל אחת מהלקוחות מגיבה אחרת. חלקן מתכווצות, חלקן צוחקות, חלקן מנסות להרגיע. יש כאלה שחרדות יותר ממני, זה קשה מאוד".  

הרדיו בקליניקה פתוח כל הזמן. "זו לא המוזיקה שאני אוהבת לעבוד איתה, אבל אני חייבת לשמוע איפה יש אזעקות כדי להתכונן. אני פוחדת". 

"קוסמטיקאית היא גם קצת פסיכולוגית. יש הרבה אמון, ואם זו לקוחה קבועה כבר הרבה שנים, אז בכלל. לאורך כל הטיפול אנחנו מדברות, ובתקופה הזו – רק על המצב. הכול צף: הרבה זוגות התפרקו. נשים שלא ראו את הבעלים שלהן חודשים כי הם במילואים ובכיתות הכוננות. עולים דברים לא פשוטים ולפעמים אני צריכה בסוף יום העבודה גם לעצור רגע ולעשות את ההפרדה בין הקליניקה לבית, כדי לא לקחת את זה איתי לתוך הבית".  

לדבריה, עבור בתה הקטנה המצב לא פשוט בכלל. "היא שואלת שאלות כמו: 'יכול לקרות לנו מה שקרה בגולן?', או – 'נצליח לברוח אם משהו יקרה?'. אלה השאלות הכי תמימות, שאין לי תשובה עליהן. איך להסביר לילדה בת עשר? היא רואה ושומעת הכול. היא פיתחה פחדים, מג'וקים, מהחושך".  

לבריכה שנפתחה בקיבוץ, היא לא מרשה לבתה ללכת. "בטח לא אחרי מה שקרה במג'דל שמס". כדי להתאוורר מדי פעם היא נוסעת לראש פינה או לכרמיאל, לשתות קפה, לעשות קניות. בשבוע שעבר נסעה להשתלמות מקצועית בכרמיאל בפעם הראשונה מאז תחילת המלחמה.  

"גם אם יגיעו להסדר מחר, מה הלאה בעוד שנה?"

הפער בין החיים במרכז הארץ לחיים בגליל בולט מאוד. קולגות מהמרכז מספרות לה שהרגישו ירידה במספר הלקוחות בתחילת המלחמה, אבל לאט לאט זה השתפר. "הן עובדות, ואפילו מקבלות יותר עבודה, כי גם המפונות מהצפון צריכות קוסמטיקאית ולק ג'ל. אין לי שום טענות לאנשים במרכז. יכול להיות שגם אני הייתי מנותקת לחלוטין ממה שקורה פה אם הייתי בתל אביב. על האנשים אין לי שום דבר להגיד, אבל הממשלה מנותקת".  

למרות הכול היא בטוחה שלא תעזוב את הארץ. לגבי הצפון היא עוד מתלבטת. "זו הארץ שלי, אבל אם בעבר לא חשבתי לזוז מהצפון, היום זה כבר נמצא במחשבה. גם אם יגיעו להסדר מחר, מה הלאה בעוד שנה, שנתיים או שלוש? נחיה עכשיו כמו בעוטף, 'בין סבבים'? אלה שאלות שגם ביני לבין עצמי אין לי תשובות מוחלטות עליהן. לעסק שלי יש עתיד באזור? אולי אם אני רוצה להתרחב הוא צריך לעבור דרומה, לראש פינה למשל? אני לא יודעת. המון תהיות ומחשבות וקשה להחליט". 

ניתן ליצור קשר עם יפעת בן אלינו בדף האינסטגרם, באתר: ifat-beauty.co.il, במייל: ifatbe004@gmail.com או בטלפון: 050-8110449