שלושה שבועות לפני תחילת הלימודים, עופר זפרני (51), מנהל תיכון 'אורט דנציגר' בקריית שמונה, שכל תלמידיו פונו, אינו עסוק בבניית מערכת שעות או תוכנית חינוכית. "אני עוד מנסה להבין מי התלמידים שלומדים בבית הספר ומי המורים", הוא אומר, "כולם ניצלו את הקיץ לעבור דירה והכל בבלגן".

"בשנה הבאה נהיה בית הספר היחיד בגודל הזה שכולו מפונה", אומר זפרני, שמנהל זו השנה החמישית את התיכון הגדול בעיר המונה 1,400 תלמידים, שלדבריו מפוזרים היום בכ-110 בתי ספר ברחבי הארץ. הוא אב לשלושה ומתגורר כעת בפתח תקווה. "אני נוסע כל בוקר מפתח תקווה לתל אביב ומסתכל סביבי והכל רגיל ורק אני בכאוס".

המציאות של העיר המפונה היחידה בישראל אינה פשוטה: 60% מתושבי העיר גרים בדיור עצמאי ו-40% במלונות, כאשר המגמה היא יציאה מהמלונות. בשנת הלימודים הקודמת, 10% מכלל התלמידים בגילאי 3–18 לא פקדו את מוסדות החינוך, או פקדו באופן חלקי בלבד.

מחצית מכלל התלמידים לומדים בששת מוקדי החינוך של קריית שמונה ברחבי הארץ: תל אביב, ירושלים, נתניה, אילת, חיפה וביג פורייה, סמוך לטבריה. המחצית השנייה אינם לומדים במוקדים. בנוסף, עשרים ותשעה מעונות לגיל הרך פועלים במלונות ועתידים לצאת מהמלונות ולפעול במבנים סמוכים. כולם יופעלו על ידי עמותת אליעד.

הפעילות הבלתי פורמלית של הילדים ובני הנוער היא באחריותו של המתנ"ס של העיר ונראית שונה ממוקד למוקד. ב'אורות הצפון' פועלת רכזת נוער הנפגשת עם בני הנוער אחר הצהריים ומתקיימות פעילויות חוץ של המתנ"ס.  בנוסף פועלת במוקד תוכנית 'יחד' של משרד החינוך המעניקה תגבורים לימודיים ופעילויות חברתיות על ידי מדריכים שגויסו על ידי הצוות המנהלי של בית הספר.

לראשונה מתחילת המלחמה: התיכון במרכז יפעל במבנה של בית ספר

תיכון 'דנציגר' יפעל השנה בשני מוקדים גדולים: מבנה של בית הספר 'גוונים' לשעבר בתל אביב, המיועד למפונים באזור המרכז, ובית הספר הארעי בביג פורייה, המיועד למפונים המתגוררים בטבריה ובסביבה. המוקדים השונים כוללים גם תלמידים משכבות של בתי ספר יסודיים וגן ילדים.

בשנה שעברה נדד בית הספר באזור המרכז, בניהול שולה בן שטרית, מאוניברסיטת תל אביב למתחם גלילות, וכעת יקבל מבנה שהולם יותר את צרכיו. "אני שמח שאנחנו מקבלים בית ספר", אומר זפרני.

המתחם בפורייה, שאת לימודי התיכון בו מנהלות יחד רויטל מאירי וויטל רוט, הוקם בשנה שעברה ויועד למפונים מקריית שמונה ומהמועצות האזוריות. השנה הוחלט כי תלמידי המועצות האזוריות ילמדו במוקדים החלופיים של בתי הספר שלהם, ומתחם התיכון כולו יוקדש לתלמידי 'אורט דנציגר'.

"יש משפחות מפונות שבוחרות לבוא לאילת בשביל בית הספר"

"אני מבחינתי במילואים", אומרת שרית אוחנה, מנהלת בית הספר הארעי 'אורות הצפון' באילת, שהוקם במיוחד בשנה שעברה למפוני קריית שמונה. אוחנה (48), אם לשלושה, מתגוררת עם משפחתה בראש פינה, אך מתחילת המלחמה היא באילת. "בגלל שלימדתי כמה שנים באילת, ביקשו ממני לנסוע. 'תיסעי לכמה ימים ותחזרי', אמרו לי. מאז אני באילת, חוזרת כל שבועיים לביקור בבית. שני ילדיי הגדולים מחוץ לבית אבל השלישי בן 13, וזה קשה לא להיות איתו בזמן חוסר היציבות של מערכת החינוך באזורינו".

בית הספר מונה 300 תלמידים, כולל תלמידים מהחינוך הממלכתי דתי שני גנים ומעונות ותלמידים משכבות א'-י"ב. בית הספר כולל גם תלמידים מהחינוך המיוחד. במקביל לניהול 'אורות הצפון', אוחנה מנהלת את בית הספר היסודי המקורי שניהלה בקריית שמונה, 'מגינים', זו השנה השלוש עשרה.

מספר התלמידים הקטן בבית הספר באילת עשוי להעיד על עזיבה של המשפחות המפונות, כאשר היום באילת נשארו 3,000 משפחות מפונות בלבד, רובן מקריית שמונה. "יש גם משפחות מפונות, למשל מהיישוב שלומי, שבוחרות לבוא לאילת בשביל בית הספר" אומרת אוחנה בגאווה. "אבל בוודאי שמגמת העזיבה משפיעה על גודל הצוות החינוכי הנמצא. חלק מהצוות החינוכי השתלב במערכת החינוך של אילת".

המציאות כאוטית, אך מספר התקנים קשיח

מלבד מחסור בצוות החינוכי, זפרני ואוחנה מתארים בעיות נוספות הקשורות לתנאי העסקתם של המורים. "בשגרה, תקן של מורה הוא ביחס למספר התלמידים שלו בבית הספר שאליו הוא שייך", מסביר זפרני. "בשנה שעברה, בגלל המלחמה, משרד החינוך הגמיש את התנאים ומורה יכול היה ללמד היכן שהיה נדרש והסתדר לו. השנה אמרו לנו שזה לא יהיה ככה, ואני שואל את עצמי, איך אני אמור להעסיק מורים אם הם לא מורים של דנציגר?"

אוחנה מסכימה ומוסיפה: "נניח ומורה שלי מ'מגינים' מלמדת ב'נעמי שמר' בנתניה, היא לוקחת איתה את התקן שלי. מלבד זאת, אני צריכה לוודא שמכבדים את התקן שלה ב'נעמי שמר'". רבים מהמורים של צוות בית הספר 'אורות הצפון' הם תחת חוזה חרבות ברזל, שהוא חוזה חודשי. "זכותם המלאה לעזוב בכל עת, ולצד זאת חוזה כזה מקשה עליי לבנות תוכנית לשנת לימודים".

קושי נוסף שחולקים שני המנהלים הוא הגבלת החזרי הנסיעות למורים. "זכותו המלאה של מורה המתגורר ביסוד המעלה שלא ללמד בפורייה, נסיעה של שעה וחצי בכל יום, בלי שהוא מקבל תשלום הגון על הנסיעות בדמות החזר נסיעות ראוי או אחזקת רכב", אומר זפרני, ומוסיף "בשנה שעברה שיפיתי מהתקציבים הפנימיים שלי אבל אני לא יודע להבטיח שאוכל לעשות זאת גם השנה".

חלק מהצוות החינוכי של אוחנה אינם מורים מקצועיים. "בשנה שעברה היינו צריכים להיות יצירתיים", היא אומרת, "אז חלקם סטודנטים או בעלי מקצוע שהיינו צריכים. העברנו להם השתלמות זריזה בהוראה בפסג"ה אילת והצמדנו מורה וותיק יותר שיחנוך אותם. אני מקווה שנוכל לערוך זאת גם השנה".

על פניו, איוש צוות חינוכי ב'אורות הצפון' נראה קל יותר מכיוון שבית הספר יחסית קטן, אך אוחנה מחדדת: "אומנם יש לנו פחות או יותר כיתה בשכבה, אך בכל כיתה יש בממוצע 28 תלמידים ממגוון חינוכי רחב: תלמידי החינוך המיוחד, תלמידים מחוננים, תלמידים מהחינוך הממלכתי- דתי ועוד. לכן יש שלושה מחנכים לכיתה".

אוחנה מציינת קושי נוסף. "הקצאת החדרים במלונות הם בזוגות. ייתכן שזה מתאים למורים הצעירים, אבל למורים הפנסיונרים שמלמדים אצלינו זה פחות מתאים. הם באמת הגיעו מתחושת שליחות אבל זה קשה לאורך זמן לחזור רק בסופי שבוע הביתה. לפחות שיהיה להם חדר לבד".

התקציב מצטמצם: "אני פשוט רוצה לראות את התלמידים והמורים שלי"

שעות הפעילות של שני בתי הספר אינן נקבעות משיקולים פדגוגיים. "ההסעות לבית הספר מהמלונות נקבעות לפי זמני הארוחות של המלונות" מסביר זפרני. אוחנה מוסיפה: "השנה למדנו מתשע עד אחת, והשנה אנחנו שואפים שיום הלימודים יתחיל ב-8:00 ויסתיים ב-14:00".

בחודש שעבר קיים אגף החינוך של קריית שמונה יום עיון למנהלי בתי הספר, יועצות ופסיכולוגים מהשירות הפסיכולוגי של העירייה, בנושא חיזוק החוסן לתלמידים, להורים ולצוות החינוכי בשנת הלימודים הבאה. מטרות נוספות היו סיכום שנת הלימודים החולפת וקבלת החלטות משותפות, וכמובן המפגש עצמו.

"הקשר עם מערכת החינוך של קריית שמונה הוא עוגן מרכזי בחוויית הקשר לקהילה", נכתב במסמך המתאר את יום העיון. "לצוותי החינוך יש תפקיד משמעותי בשמירה על הקשר עם משפחות התלמידים וגם עם התלמידים עצמם, ככל שעולה גילם. מעבר לסוגיית השייכות, לקשר האישי עם מערכת החינוך של קריית שמונה תהיה משמעות דמוגרפית בהחלטה על החזרה לעיר עם סיום המלחמה".

שני המנהלים מסכימים על חשיבות הקשר לבית הספר המקורי ועל אחריותם לנושא, ומעידים כי השקיעו בשנה שעברה בפעילויות ומפגשים של התלמידים והצוות החינוכי מכל רחבי הארץ. יחד עם זאת, שניהם אומרים שהשנה יהיה קשה לארגן מפגשים כאלו, בגלל מגבלות על תקציב תוכנית גפ"ן שעומד לרשותם. גפ"ן היא תוכנית לניהול תקציב של מנהלי בתי הספר המאפשרת להם חלוקה תקציבית לפי קטגוריות קבועות של משרד החינוך ולפי צרכי בית הספר.

"בשנה שעברה ניהלתי תקציב גפ"ן כפול: אחד של 'מגינים' והשני של 'אורות הצפון', ותקצוב המפגשים הגיע בעיקר מתקציב גפ"ן של בית ספר 'מגינים', מסבירה אוחנה. "השנה אמרו לי שיהיה לי תקציב אחד של 'אורות הצפון'. אני לא יודעת איך נתקצב מפגשים כאלו השנה".

מגבלת התקציב של זפרני מתבטאת בכך שהשנה הוא יכלול רק את התלמידים והצוות החינוכי בשני המוקדים של בית הספר, בניגוד לשנה שעברה, שבה לדבריו תקציב גפ"ן היה לכלל התלמידים והצוות החינוכי בכל הארץ. זפרני מוסיף בתסכול "אני פשוט רוצה לראות את התלמידים והמורים שלי".

"אני לא מאשים אף אחד. אנחנו פשוט תופעת לוואי קיצונית של המציאות"

אוחנה וזפרני מציינים שניהם את הסיוע שהם מקבלים מהגורמים החינוכיים הסובבים אותם. "רשת אורט ומשרד החינוך יוצאים מגדרם, אבל יש כל כך הרבה רגולציה שזה לעיתים מתסכל". אומר זפרני. "אני לא מאשים אף אחד. אנחנו פשוט תופעת לוואי קיצונית של המציאות".

שניהם כמהים לחזור הביתה. "לפני כמה זמן", מספרת אוחנה, "תלמידה שלי בכיתה ג' שהיא גם תלמידה ב'מגינים', סיפרה לי ששאלה את אחותה, שעולה השנה לכיתה א', לאן היא עולה, והיא ענתה 'למגינים'". אוחנה רואה בזה סימן לחוסן. "מבחינת הילדה מגינים זה הבית, ואנחנו אוטוטו חוזרים". זפרני מוסיף "יש לי איזו פנטזיה שבספטמבר תהיה הפסקת אש, ונחזור לבית הספר".