"ב'צוק איתן' היינו חודש שלם בגן הילדים 'תות' בקיבוץ ניר עוז המפונה, זה היה המרחב המוגן", מספר ראובן הנשקה (42) מילואימניק בגדוד 630 ותושב פדואל שבשומרון. "יצאנו למשימות, אבל רוב הזמן היינו שם. על הקיר, לצד תמונות ושלטים אחרים, היה שלט גדול 'יגיל אלרגי לבוטנים'. ‏היגיל הזה, שאף אחד מאיתנו לא הכיר כמובן, נכנס חזק לדיבור שלנו. ‏כל פעם שמישהו פתח במבה כולנו הזכרנו לו ש'יגיל אלרגי לבוטנים'. זה תפס אותנו ברמת הבדיחות, 'תשמור ליגיל גם', הוא היה נוכח בלי שהוא היה שם".

אותו 'יגיל' הוא יגיל יעקב, שכעבור עשר שנים נחטף לעזה על ידי מחבלי חמאס והג'יהאד האיסלאמי, יחד עם אביו ואחיו. למרות שהנשקה לא פגש אותו מעולם, הוא חש אליו קשר עמוק.

בבוקר 7 באוקטובר היה הנשקה בבית הכנסת בפדואל. סביב 14:00 כבר מצא את עצמו על מדים בימ"חים, חותם על ציוד כדי למלא את המשימה שהוכשר אליה – הגנה על קיבוצי עוטף עזה. אחר הצהריים הגיע למצפה גבולות. המג"ד נתי אלקובי ז"ל, שנפל בקרב בעזה ב-12 בדצמבר, עמד בפני המילואימניקים שהתייצבו שם בתוך הכאוס ששרר באותן השעות. "אלקובי ז"ל נתן נאום ואמר שהאוגדה קרסה, אין פיקוד, אין קשר, ושהמשימה שלנו היא ללכת ולהציל את העוטף. להיכנס ולטהר את הקיבוצים ממחבלים".

גם אשתו של הנשקה, עדי, זכרה את הילד יגיל, שהפך לפני עשור לדמות נוכחת בשיח של הלוחמים. "כשכתבתי לאשתי שאנחנו בדרך לקיבוצים בעוטף, היא שלחה לי הודעה לשמור על יגיל, שאלרגי לבוטנים. אז עוד לא הבנו את עוצמת הקטסטרופה, עוד אפשר היה לכתוב דברים בחיוך".

בימים שלאחר מכן הוצב הנשקה עם המחלקה בקיבוץ כיסופים, והיה בלי קליטה, חשמל ומים. כשתמונת המצב החלה להתברר, הוצבו בקיבוץ חולית. "אחרי כמה ימים הבנתי שגם בניר עוז היתה קטסטרופה, ונזכרתי ביגיל. התחלתי לחפש אם יש רשימות של מי נחטף, מי נהרג, והיתה לי אנחת רווחה שלא ראיתי בהן את השם היחיד שזכרתי מניר עוז, וחשבתי שהוא בסדר".

"האלרגיה לבוטנים של יגיל התגלתה בגיל שנתיים", מספרת רננה יעקב, אימו של יגיל. "יום אחד בהיר התחיל להתנפח, ולמזלי, הייתה שכנה שידעה מה לעשות. בגיל 5 הוא התחיל טיפול באסף הרופא, טיפול שכנראה הציל אותו כשהיה בשבי."

היא זוכרת עד היום את המזכרות שהשאירו החיילים מפלוגתו של הנשקה בגן הילדים לפני עשור. "בצוק איתן היה פינוי מסודר של קיבוץ קולט קיבוץ, וניר עוז היה בשדה בוקר. אני זוכרת את השקיות עם הברכות שהמילואימניקים השאירו לילדי הגן, עם ברכות ותודות לילדים".

חודש לאחר שיגיל נחטף, ב-9 בנובמבר, פרסם הג'יהאד האיסלאמי סרטון של יגיל ושל חנה קציר שנחטפו מניר עוז. "זה היה אגרוף בבטן", אומר הנשקה. "פתאום השם שזכרתי עולה לכותרות. אני זוכר אותו מגיל 3, וקולט שהוא מוחזק בשבי. מדהים איך מכל הזוועות שראיתי וששמעתי במהלך השבועות הראשונים של המלחמה, מה שהכי שבר אותי היה הידיעה על ילד בן 12 שמעולם לא פגשתי".

שלושה שבועות אחרי פרסום הסרטון, ו-52 ימים לאחר שנחטף, שוחרר יגיל בפעימה הראשונה של העסקה ביחד עם אחיו הגדול אור, ומירב, בת הזוג של אביו יאיר (יאיא). לימים התברר שיאיר נרצח בשבעה באוקטובר, וגופתו עדיין מוחזקת בשבי בעזה. "מאוד התרגשתי שהוא השתחרר, שיש סוף טוב לסיפור הזה", אומר הנשקה, "מישהו שהיה בגיהנום וחזר לארץ, זו התרגשות גדולה".

הנשקה שירת חמישה חודשים רצופים ומורכבים במילואים בעוטף ובתוך הרצועה, ורק בשבוע שעבר חזר מסבב שני ביו"ש, השאיר את עדי אשתו עם חמשת ילדיהם בבית. הוא אומר שישמח לפגוש את יגיל: "הייתי רוצה לראות אותו, שיספר לי על הקיבוץ שהוא זוכר כילד. זו סגירת מעגל עצובה, מצוק איתן לחרבות ברזל. בצוק איתן היינו צריכים לגמור את החמאס, בשבעה באוקטובר קיבלנו את התוצאה מה קרה כשלא הצלחנו".

"אני ויגיל חיים בעולמות הכי שונים, ואין סיכוי שהיינו נפגשים", אומר הנשקה, "הוא ילד קיבוצניק ואני מתנחל דתי ומבוגר. והנה יש זווית אנושית – ילד שהיה פה והיה שם, וחייל מילואים שהיה פה והיה שם". הנשקה פרסם אתמול (רביעי) את הסיפור בחשבון הטוויטר שלו, ומאז הוא מקבל אין ספור תגובות והתייחסויות. "יש רצון לחזור לסיפורים היפים מהתקופה הזו", הוא אומר, "לפני ההפגנות. אלה הסיפורים האנושיים ויש בזה מסר של אחדות".